יום שלישי, 29 בדצמבר 2009

סגנונות תקשורת ומודעות

שלום לכולם,
העיסוק בסגנונות תקשורת מעלה את נושא המודעות לעצמנו, לאופן בו אנחנו פועלים. גם מסתכלים על עצמנו מעט מבחוץ, וגם מדמיינים קצת יותר איך מישהו אחר, השונה מאיתנו, רואה אותנו. אם אני נוטה לקצר ולתמצת, ואולי קצר מאוד בטלפונים, מישהו אחר עלול לפרש זאת כהתנשאות, שאני עסוק מדי בשבילו ואין לי סבלנות אליו.
המודעות לעצמנו מאפשרת גם מודעות לאדם שמולנו. פתאום רואים את הדברים קצת יותר גם מהצד שלו. אם אני מסוגל לראות את הצד שלי, לשים לב לעובדה שמדובר בצד ולא במציאות היחידה והמלאה, אוכל קצת יותר לקבל את העובדה שיש בעניין הזה צדדים, ושלי הוא לא היחיד. אז אני מתחיל להסתכל בפתיחות רבה יותר גם על צדדים נוספים. במישור האנושי-תקשורתי אני רואה יותר מהצד של אחרים, ובמישור המחשבתי-אקדמי אני רואה יותר צדדים שאף אחד לא אמר שהם קיימים, אבל ניסיון לדמיין אותם מביא לתובנות חדשות. המציאות נהיית עתירת-פרטים ופנים יותר משחשבתי.
המטרה כעת לחקור יותר את העומק שאנו מגלים. במובן זה, כל הבנה חדשה, כל לימוד חדש, רק מגביר את היכולת והרצון ללמוד עוד. תהליך הלמידה הוא תהליך התפתחות, וברגע שתופשים שוונג – לא רוצים להפסיק.
המשימתי/תכליתי/קצר ולעניין, למשל – רוצה את הדברים קצר וממוקד, כן או לא. בגלל הצורך שלו במיקוד, הוא עלול לפגוע באדם שנמצא ממול, שדווקא רוצה את הדברים עגול ורך. הטיפוסים הרכים יותר, השקטים יותר (נכנס לפרטים ואנושי למשל), יתכווצו ויספגו, ויעשו את מה שהקצר ולעניין רוצה – כי הוא מאוד דורש, נוקב.
המשימתי אז יראה עוד תוצאה שדיבור ממוקד מביא תוצאות, ומהר יותר מאשר לבלבל את המוח. הוא מתמקד בתוצאה הקצרת-טווח, מה שביקש או היה חשוב לו באותו רגע, ולפעמים שוכח לכלול גם את התוצאה ארוכת-הטווח בחישוב. בטווח הארוך, יש כאן בן אדם שנפגע. זוכרים את זה יותר.
הספונטני/מקדם, לעומת זאת, היה מגיב בהתפרצות, קוטע את השטויות במקום. או משחיל קטנה. שניהם היו מתקנים ועוברים הלאה. או מגיעים לריב כי אף אחד לא מוותר.

אם אנו ממקדים את המבט באיפה אנחנו בסיפור, אפשר לחשוב על עוד השפעות שנעות בחיינו. עוד מקומות בהם ההתנהגות שלנו היא לא רק שלנו, אלא נובעת ממקום מסוים, נקבעה בגלל מסורת או משפחה מסוימת. יש דברים שהם משותפים לנו ולאחרים, ואת אלה חוקרים הפסיכולוגים והסוציולוגים. למי שצריך להגיש סמינריון במשפטים, לא מזיק להשתמש בהזדמנות כדי ללמוד את עצמנו דרך הספרות, ולחשוב איפה זה רלוונטי למשפט. במה ההשפעה הזו גורמת להליך המשפטי להיות שונה ממה שנהוג לחשוב, או במה זה יגרום לי להיות עורך דין טוב יותר או רע יותר, שונה מעורך דין אחר.
אפשר גם להסתכל על מה החינוך המשפטי עושה למי שעובר דרכו. אילו השפעות נצברות בפקולטה למשפטים מבלי שנתנו עליהן את הדעת?
מעבר להעמקת הידע, שהספרות האקדמית עוזרת לה, יש את פן התרגול: איך אנחנו עובדים על יישום, מעמיקים לא רק את מודעותנו, אלא את יכולתנו המעשית לשנות גישה, להאט את הריצה למסקנות מהירות, להעמיד סימני שאלה, ובעיקר - להקשיב. לפעמים צריך החלטה מודעת כדי לעצור ולהקשיב, ולפעמים צריך תרגול מכוון, ומכני משהו, כדי להכריח את עצמי לנסות מה שקשה לי, להגדיל את טווח איזור הנינוחות שלי.
אשמח לשמוע קצת על איפה התרגול מוצא אתכם, איפה הלמידה הופכת מאינטלקטואלית למעשית.

13 תגובות:

ענת אמר/ה...

שלום לכולם.
היום, לבטח, אני מודעת יותר להתנהגות שלי, להשלכות שלה, עליי ועל אחרים. זה מתחיל מהדברים הפשוטים ביותר. דוגמא טובה היא נסיעה באוטו תמיד מלווה אצלי במוזיקה. לרוב אני גם לא שומעת שיר עד הסוף, כי משהו מבפנים קורא לי להעביר אותו. היום, אני גאה לומר שאני באמת משתדלת, לטובת הנוסעים הנוספים ברכב, שמשתגעים ממני, להשמיע שיר עד הסוף, ולהתחשב ברגשותיהם, גם אם זה שיר שאני ממש לא סובלת כמו השיר של בית הבובות- סיגפו (ואולי זה הזמן לשאול אם אני היחידה שלא אוהבת אותו, למרות שהבנתי שהוא אהוד בקרב רבים). מודעות זו גם מחלחלת להכרה כי טוב לא יצמח אם אני לא אקפיד יותר בקריאת מסמכים, שוב בגלל אותה הרגשה שפשוט אין לי סבלנות לקרוא אותם בדקדוק או לקרוא אותם בעיון רב, וזה קורה לי המון, בלי כוונה בכלל. אני יודעת שאני משתדלת לתת לאחרים לסיים את המשפטים שלהם, להעביר רעיון מסויים, לפני שאני קוטעת אותם. למרבה הפלא, אני יותר מרוצה ממני עכשיו. פעמים רבות הצטערתי על התנהגות שלי שנראתה לי שלוחת רסן ובוטה, ואני אוהבת את ההרגשה שאני יכולה להיות בשליטה. עם כל הקושי. השבוע ישבתי בתחנה המרכזית לבדי, כך שכחצי שעה, מצאתי עצמי שותקת, בוהה בנעליהם של העוברים ושבים. זה בטח נשמע תמוה, אבל התחלתי מן משחק מוזר עם עצמי (בבקשה לא לשפוט אותי על זה) כך שניסיתי לעמוד על טיב האדם לפי הנעליים שלו. מעבר לעובדה שזה לא באמת שקט, כי אע"פ שלא דיברתי, הייתי עסוקה במשהו אחר במחשבות, אך זה עונה על חובת השתיקה. חוץ מהעובדה שגיליתי שיש מלא זוגות נעליים מגניבות בטירוף, שכדאי שארכוש גם לעצמי, הבנתי שאני לא כ"כ טובה במשימה הזו, והבנתי שאני מעדיפה לא לחשוב על הבעיות האמיתיות שלי. רבי נחמן מברסלב, למיטב הבנתי אמר שאדם צריך להתייחד עם אלוקיו שעה ביום. התייחדות זו היא למעשה התייחדות עם עצמך. מזל שהמשימה היא רק עשר דקות. וגם אותה ממש קשה לי לעשות.

המשך ערב נעים לכולם...

Elad אמר/ה...

אני אסתפק הפעם במקרה אחד שהיה מאוד בולט בתחום סגנונות התקשורת. בקורס בכלכלה וסביבה בשפה האנגלית, המרצה ביקש ממני לסכם מאמר שקראנו. מצאתי את עצמי אבוד, שוחה בים של נושאים וכיוונים שעלו מהמאמר. לא ידעתי מאיפה להתחיל ובמה להתמקד. גימגמתי כמה פרטים ועובדות מתוך המאמר, שכנראה לא היו כל כך מובנים. ואז חנה שאלה אותי שאלה מאוד ממוקדת על המאמר. פתאום הכל הסתדר בשורות, ידעתי להסביר את כל המהלך ולהגיע באופן שיטתי לתשובה. קצר ולעניין או מה? :)

בכלל, הנושאים והתרגולים של הקורס הפכו להיות שזורים בהמון תחומי פעילות בחיי היום יום. עדיין קשה לי להיות בשקט, אבל בהחלט עלתה המודעות לכך שצריך להיות בשקט ושצריך לדעת לתת מרחב שקט גם לעצמי וגם לאחרים.

מגי אמר/ה...

שלום לכולם,
אניהתחלתי שים לב בעקבות השיעורים בכיתה כי באמת הרבה מתוך ההתנהגות שלי ומתפיסת של אנשים אותה תלויה בסגנן התקורת. כמו כן שמתי לב שבמקומות שונים אני מתנהגת אחרת- למשל בעבודה, אני יכולה לומר שאני הכי עצמי שאפשר. אני שמה לב שאנשים נעלבים מדברים שאמרתי כשאני בכלל לא מבינה מה היה מעליב בכך. אני שמה לב שהרבה פעמים תופסים אותי בצורה שלא חשבתי שיתפסו אותי כך והרבה פעמים אני מרגישה נוח עם אנשים שהם כמוני. למשל בעבודה אנחנו חבר'ה של כ4 אנשם שיש להם אותו סגנון תקשורת ואף אותו סגנון דיבור ואנחנו מסתדרים מצויין- לאנשים שמבחוץ זה נראה זה מובן, אלי בוטה מדיי לפעמים והם נעלבים מכך.
הדברים שאנו לומדים בסמינר על עצמנו הם דברים למשל שידעתי אבל לא בטוחה מה אפשר לעשות כדי לשפר דברים שאני לא אוהבת ו שפוגעים באחרים.. אולי בהמשך נלמד גם את זה... המשך שבוע נעים ושנה אזרחית חדשה וטובה לכולנו.

naama אמר/ה...

שלי שלך.
כמה קשה היה לי לגלות יום אחד
שהטוב שלי הוא אינו הטוב של כולם
שהיפה בשבילי הוא לעיתים שלי בלבד
שהנכון למעני הוא הנכון לגבי
שהבלתי אפשרי שלי, לאחר...
שהבטוח של אחד זה לא אותו הבטוח של אחר
ואפילו שעה ארבע אצל אחד
הוא תמיד ארבע ורבע אצל השני...
כמה בזהירות עלינו, בעצם, להתהלך זה עם זה
כי אצל כל אחד זה כה שונה, ואם ידעת אדם אחד
עדיין אין אתה יודע את השני...
אולי יש כללים דומים, אולי משחק האבנים דומה
אבל בכל מקום הן נופלות אחרת...
כמה תשומת לב ואנרגיות נחוצה בהתקרב האחד אל השני,
כי אולי בדיוק במקום הזה - כואב או קר?
כי לכל אדם האמת שלו, והנורא שלו, וההרבה שלו, והרחוק שלו,
לכל אחד במקום אחר, שוכן היופי שלו..."

לצערי אני לא יודעת מי כתב, אבל אני מכירה את הקטע הזה הרבה שנים והוא עלה לי במחשבה בנוגע לסגננות התקשורת. באמת כמה קשה להבין ולקבל את האחר באחרותו. נראה לכאורה כ"כ פשוט, הרי ברור לנו שאנחנו שונים אחד מהשני, ועם זאת כאשר אנו באים לפגוש את האחר אנחנו פוגשים אותו תמיד במושגים שלנו. שופטים אותו עפ"י עצמנו, אולי כי זה בעצם הדבר היחיד שאנו מכירים. כמה קטלני יכול להיות מפגש בין נכנס לפרטים לבין קצר ולעניין אם הראשון לא יפנים שכאשר השני מדבר בקצרה וחותך לעניין אין זה מתוך אי התענינות בו, אלא משום שזו הדרך שלו להגיב ולהביע את דעתו. וכמה פורה המפגש הזה יכול להיות אם שניהם יפנימו שיש לכל אחת אמת ודרך שונה. הנכנס לפרטים יוכל סוף סוף לחתוך ולהחליט, והקצר ולעניין ילמד פרספקטיבה אחרת להקשבה וקבלת החלטות.

אני מוצאת שכמו שסגננות התקשורת חידדו אצלי עוד יותר את ההבנה שאנחנו שונים אחד מהשני, ושלכל אחד ואחת יש את האמת שלו והדרך שלו. ככה גם לימודי המשפטים. אתה מגיע לפקולטה וחושב שהצדק נמצא שם- בין ספרי החוק, בתקדימים, ובין כותלי ביהמ"ש.. ואז לאט לאט, פס"ד אחר פס"ד מקרה אחרי מקרה אתה מבין שצדק, ואמת בכלל, זה דבר ממש לא פשוט.. שרבים המקרים ששני הצדדים צודקים, ושאנשים שונים שישמעו על אותו מקרה יבחרו כל אחד בצד צודק אחר. באופן מפליא, ייתכן והם כולם צודקים. כי אמת וצדק הם לא כמו חץ ברור שמצביע ישר למטרה, הם יותר כמו מעגל שסובב סביב עצמו במין תנועה אין סופית. (אני עובדת בעמותת "במעגלי צדק" אז תסלחו לי..) ובסיכום של אמירה אישית, כשהגעתי לפקולטה לפני קרוב לשנתיים וחצי, היית בחורה ווכחנית, שאוהבת להתווכח, להתנצח ולנצח. לאחר שנתיים וחצי של למודי משפטים (נו טוב, אני מניחה גם שלימודי הפסיכולוגיה קצת תרמו..) אני יודעת שלפחות לי, מחוץ לכותלי ביהמ"ש עדיף פחות לשכנע ויותר להקשיב.

(אני מנסה ליישם, מה לעשות שלפעמים להתווכח ולשכנע יכול להיות די נחמד.. =))

avivit אמר/ה...

שלום לכולם,
אני מאז ומתמיד הייתי מודעת להתנהגות שלי, אהבתי לשאול איך אנשים שלא מכירים אותי חווים אותי , דרך החברים הקרובים (לדוגמא במפגשים חברתי שלא כולם מכירים את כולם) , למרות שבדר"כ לא הפנמתי ביקורת. קשה לי עם ביקורת שבאה מבחוץ, בעיקר כי אני נורא ביקורתית כלפי עצמי , תמיד בהתבוננות פנימית וביקורת רעה של אחרים מעצבנת אותי , כי אף אחד לא באמת יודע מה קורה איתך בפנים ולמה אתה מתנהג כפי שאתה מתנהג. אני לוקחת ומשנה דברים רק כשאני מגיעה להחלטה שזה חשוב עבורי ומתוך מודעות, לא כל דבר שאחר יגיד ישפיע עלי. מי שלא מכיר אותי יגיד שאני מרוחקת או קרירה , כי אני לא אשתדל לפתוח בשיחה כדי למצוא חן או סתם להכיר. ההתנהגות שלי אינה באמת מתוך קרירות אלא כי אני יותר מחושבת מאחרים. חושבת פעמיים לפני שאני מוציאה מילה. ובגלל זה גם אף פעם לא היתה לי בעיה עם הקשבה והבנת האחר. הזמן שאני מבלה בשתיקה נועד כדי להבין ולקלוט את האחר. ומכיוון שכך מה שאני דווקא לקחתי מהקורס וסגנונות תקשורת הוא דווקא יותר להוציא החוצה, בלי לעכל מחשבות. לתקוף יותר או להתבדח יותר או סתם לשתף במחשבות בראש. מי שמכיר אותי מופתע לעיתים מהשינוי :)

שניר אמר/ה...

בנושא המודעות, הפוסט הסביר לי למה אני לא מסוגל אף פעם להישאר בשיחת טלפון הרבה זמן, כדאי שאני אסביר את זה לאנשים. תודה.
עלתה לי ולעוד אנשים בכיתה שאלה לגבי השיחות עם זרים-האם צריך להיות מדובר בזר מוחלט, או אדם שאנו לא מכירים אך יש לנו נושא שיחה משותף התחלתי איתו, לדוגמה סטודנט בפקולטה איתו מעולם לא דיברנו. לדעתי אומנם מדובר בזר מוחלט, אך הרבה יותר קל לפתוח איתו בשיחה. עשיתי את זה השבוע במספר מקרים בצורה טבעית למדיי.
אסיים בהערת אגב-ידידה שלי שנמצאת כרגע בניו זילנד מאוד מודה לסמינריון הזה. היא מוכרת ציורים מבית לבית, ולא הבינה למה בתקופה האחרונה היא נכשלת קשות בעבודה שלה. בשיחה איתה התברר לי כי בעבודה שלה מתדרכים אותה לתת נאום אחיד. הסברתי לה שיש סוגי אנשים שונים, נתתי לה עצות איך לזהות מול מי היא עומדת, ואיך להתאים את התקשורת שלה אליו. אולי זה יוציא אותה מהברוך ויעזור לה לשלם את שכר הדירה שלה.

חנה אמר/ה...

ההבחנה בין סגנונות תקשורת עזרה לי להבין ולקבל את אבי קצת יותר. אני תמיד ידעתי בלב שאבא שלי אוהב אותי, לא היה לי ספק על כך. ואם זאת היה לי קשה לקבל אותו. הוא לא מבטא רגשות במילים, הוא בכלל לא מדבר הרבה...חשבתי שזה אולי בגלל שהוא דור שני של שואה, ויכולתי אולי לרחם על זה שהוא לא מסוגל לבטא דברים פנימיים ולנהל שיחה על רגשות. מצד שני, הוא וגיסתי היו מדברים ביניהם הרבה, והגעתי למצב שקיניתי בה ולא הבנתי איך היא עושה...כאשר למדנו את הסגנונות, נפל לי האסימון: אבא שלי הוא 'נכנס לפרטים' קיצוני! קודם כל בקשר לשמירת רגשותיו בשבע מפתחות...זה פשוט לא בסגנון שלא לדבר על הרגשות בצורה פתוחה. גם את ה'שיחות מהותיות' שאני ציפיתי שייתרחשו בינינו, מן הסתם שאין לא מושג על מה אני מדברת, והוא הולך לאיבוד עם השאלות הפתוחות שלי... ולגבי גיסתי, שמתי לב שהשיחות שמתנהלות ביניהם זה תמיד על משהו כמו ''איך להכניס את הבורג כך שהזווית של המדף יהיה שימושי לאיחסון קופסאות...'', זאת אומרת, זה לא שאיתה הוא מנהל את השיחות שרציתי שינהל איתי, אלא ששניהם מנהלים שיחות של נכנסי לפרטים שאותי היו משעממות...!!!

שיחה עם אדם זר- בהזדמנות ראשונה האישה שעל ידי שאלה אם יכולה להשתמש בטלפון שלי ומזה התפתח שיחה. היא סיפרה לי שהיא עובדת בבני ברק וגם בעלה (והיא סיכמה איתו שיביא לה את הנייד שלה). היה חשוב לה הנייד כי מישיהי יתומה הייתה אמורה ללדת והיא בקשה מזאתי שישבה לידי שילווה אותה... בהזדמנות שניה הייתי בטרמפ וישיבתי מאחורה. הנהגת דיברה בדיבורית עם חברה שלה על מישהו שהיא חשבה להכיר ביניהם. החברה שאלה אם הוא דתי ואז הנהגת אמרה שלא ידע ואז היא הסתכלה אלי והציע לחברה שהיא תספר על עצמה ואולי אני מכירה מישהו מתאים. בהתחלה החברה התלבטה אבל הנהגת שכנע אותה (אולי זה משמיים שהטרמפיסטית אצלי, מה יש לך להפסיד, גם את בעלי הכרתי דרך חברים של חברים וכו). אז הנהגת עצרה את האותו (באמצע כביש) על מנת שאני אשב מקדימה ואשמע לשיחה. בקיצור, זה היה שיחה בפאלפון עם אדם זר לחלוטין, אבל אני יודעת שהיא ג'ינג'ית, יפה (לפי הנהגת), +- 1.55, בת 27. היא לומדת תואר שני בניהול בבר אילן, מחפסת בחור עם 'עיניים טובות' וסגנון 'בני עקיבא\דתי לייט' והגדירה את עצמה כפרקטית ושלא אוהבת משחקים. האמת שפירטתי כאן כי אולי במקרה אתם מכירים מישהו מעניין (יש לי את המס' שלה וניסיתי לשדך מישהו אך הוא בדיוק יצא עם אחרת). גם עם הנהגת התפתח שיחה והיא סיפרה לי שהיא נשואה 10 שנים, שלוש ילדים. היה לה חבר חמש שנים, אבל כשהיא הכירה את בעלה היה ביניהם 'קליק' והיא עזבה את הקודם. היא גרה במושב קרוב לירושלים ולומדת תואר שני בבר אילן, אבל בעיקר בשביל התואר ומטעמי נוחות היא לקחה לרוב קורסים לא מעניינים... האמת היא שהופתעתי מהפתיחות של נשים אלו, כאשר אני בעיקר שמעתי ולא סיפרתי על עצמי בשלושת השיחות. זה ברור שהן היו בסגנון ספונטני (חוץ אולי מהחברה של הנהגת) ושהשיחות התפתחו בעיקר בזכותם, ואני ניצלתי את הזדמנותי להשלים את השיעור בית!

מיטל אמר/ה...

שלום לכולם,
במהלך השבוע דיברתי עם כל מיני אנשים באוניברסיטה שאולי ראיתי את הפרצופים שלהם מדי פעם אבל היו "חצי זרים" בשבילי. השליתי את עצמי שבעצם הדיבור איתם מילאתי את המשימה. אבל זה לא באמת.
היום בערב, שעה שנסעתי הביתה מהלימודים באוטובוס, הצעתי לאישה מבוגרת לשבת במקומי. היא סירבה באדיבות והתחילה לדבר איתי על החיים בישראל פעם, על הנהגים המשוגעים שנוהגים מהר מדי, על זה ששדדו אותה פעם בדרך לבנק ועוד ועוד ועוד. האמת, היא זו שהתחילה לדבר איתי - אז אני לא יודעת אם זה בכלל נחשב. אני מצידי ניסיתי להשתחל לשיחה אבל זה כמעט היה בלתי אפשרי כי היא לא הפסיקה לדבר. אני לא יודעת אם זו המשימה שגרמה לי להמשיך לדבר איתה או שפשוט בין אם הייתי משתפת פעולה ובין אם לא - היא הייתה מדברת איתי ממילא. אולי היא פשוט רצתה לדבר עם מישהו. אבל האמת - שזה העביר את הנסיעה ממש מהר וזה היה גם די נחמד.

צליל אמר/ה...

טוב, הייתי די חצויה עם המטלה הזו- חצי מהזמן שברתי את הראש באיך לפתוח שיחה עם אנשים זרים. על מה לדבר איתם בלי שזה יראה מוזר? בכלל עם המין השני זה בעיה כי אוטומטית האדם שמולך חושב שמתחילים איתו. בחצי השני של הזמן ממש לא התחשק לי לדבר עם אנשים זרים. אני אדם די לחוץ וכדי להירגע אני נוהגת לשמוע לעצמי מוזיקה בנסיעות באוטובוסים. גיליתי שממש קשה לי לוותר על זה. בנוסף, היום בנסיעה הסתכלתי על האנשים שישבו לידי וגיליתי שכולם לא נגישים- קוראים ספר, שומעים מוזיקה באוזניות, מדברים בטלפון וכו'... דווקא היום זר פנה אליי והתחיל לדבר איתי. היינו במעלית במגדל משה אביב (חזרתי מפגישה עם העורך דין שלי מהקליניקה הפלילית). הוא- "את לבושה רק בשחור!". אני- "כן..." תוך כדי צחקוק קל. אח"כ- שתיקה מביכה לכל אורך הדרך (דרך ארוכה- קומה 42 עד הלובי). פשוט לא עולה לי שום דבר לראש! פלא שמצאתי בן זוג עם כישורי התקשורת הללו...
מלבד זאת התחשק לי להצביע על נקודה מסוימת בהבדלי תקשורת. זה ממש נראה כאילו שיש 4 מחנות של אנשים (קצר ולעניין, ספונטני, נכנס לפרטים ואנושי) ושאף מחנה לא מסוגל להסתדר עם המחנה האחר. רציתי להצביע על אפשרות אחרת. ברצוני לשיר שיר הלל לספונטניים. תמיד חשבתי על עצמי בתור בן אדם לא מצחיק וקצת רציני מידי. תמיד היה לי כיף לבלות בחברת הטיפוסים הספונטנים (עוד לפני שידעתי לסווג אותם לקטגוריה הזו). בכל חבורה יש את הטיפוס הזה- מעניין, מצחיק, עושה דברים לא שגרתיים, שעיני הקבוצה כולה נשואות אליו. לספונטניים יש יכולות חברתיות אדירות- הם יכולים לסחוב על גבם ערב חברתי שלם. לכן, נראה לי הגיוני שאנשים באופן כללי רגילים לעצמם ומרגישים שהם זקוקים לגיוון, שינוי ולכן הם מחפשים אנשים מקבוצה אחרת. אני לא יודעת איך התיאוריה שלי מסתדרת עם הנכנסים לפרטים...

Elad אמר/ה...

אולי בגלל מטלת הבנים נ' הבנות, שמתי לב שהבלוג הזה די שוביניסט. ראו ערך "צליל ציין", "מיטל ציין" וכדומה...

בכל אופן, לדבר עם זרים. התחלתי בלנסות לדבר עם זרים לשולחן הלימודים. שוחחתי קצת עם אנשים שאני לא מכיר בשיעורים, אבל זה לא התפתח לחוויות מרגשות מדי. בתחילת השבוע יצר איתי קשר פרופ' (במיל') לגיאוגרפיה בשם דוד גרוסמן (לא, לא 'ה' דוד גרוסמן), שהתעניין בעיסוקיי בחידוש השיח הציוני דתי הפתוח והמתון. ניצלתי את ההזדמנות על מנת להפגש איתו ודיברנו במשך שעה וחצי על הא ועל דה. הייתה שיחה מרתקת, שעסקה בשונה ובדומה בין הציונות והחברה הדתית של היום ושל פעם. אמרנו דברים מאוד דומים, מכיוונים שונים – הוא הסתכל אחורה בפרספקטיבה פסימית ואני הסתכלתי קדימה בפרספקטיבה אופטימית. היה מעניין לשמוע כיצד הנושאים האקטואלים בהם אני עוסק (פינוי התנחלויות, יחס לגר, סרבנות, הקצנה דתית וכד') התפתחו והתגלגלו במשך השנים. בקיצור, חוויה נחמדת.

ג'ניה אמר/ה...

שלום לכולם!

בעניין המשימה החדשה, אני לא נוהגת לדבר עם זרים. פשוט אין לי עניין בכך, לא נראה לי שזה נובע ממבוכה או ביישנות אבל פשוט כשאני לבד אני בדרך כלל עסוקה במחשבות עם עצמי או מקשיבה למוזיקה או מדברת בפלאפון... אז השבוע ניסיתי לנטרל את הגורמים האלה ולחפש זרים מעניינים לדבר איתם. המסקנה- לדבר עם זרים זה מרתק, אני צריכה לעשות את זה לעיתים קרובות יותר...
במקרה אחד, עליתי לאוטובוס בו ישב אדם מבוגר ודיבר לאישה שכנראה לא הכירה אותו וגם לא התעניינה בעובדה שהוא סיפר לה שאנשים היום לא יודעים היסטוריה, לא יודעים מאיפה הם באו ולאן הם הולכים... אז שאלתי אותו אם הוא רוצה לספר משהו, והיה לו הרבה מאוד לספר- במהלך הנסיעה ראיתי את הבית בו התגורר משה דיין ואיפה הפועל ירושלים התאמנה לפני חמישים שנים, אחר שחקרתי אותו עוד קצת גיליתי שהוא אפילו כתב ספר על ירושלים בתקופת קום המדינה.אני בטוח החכמתי מהשיחה הזאת, ונראה לי שגם לו היה נחמד שמישהו התעניין בסיפורים שלו. במקרה אחר, הייתי עם אחותי במסעדה, והיא תהתה לגבי זוג שישב לידינו, היא חשבה שמדובר באחים, אני חשבתי שזה נראה יותר כמו פגישה של בוס עם העובד שלו, אז החלטתי שברוח המשימה אני פשוט אלך ואשאל... היא צדקה, הסתבר שהם באמת אחים. השיחה התגלגלה וגילינו שאחד מהם התעשר השבוע בלא פחות מ-20 מיליון דולר בעקבות מכירת החברה שלו ל-PayPal, והאח השני, רק בכיתה יא וכבר מנהל עסק יזמות באינטרנט. נראה לי שגם אני פעם חשבתי כמו צליל, שכשאני מדברת עם בחור הוא ישר חושב שאני מתחילה איתו, השבוע הגעתי למסקנה שלא כך הדבר. דווקא השיחות האקראיות האלה עם הזרים המוחלטים שלא אפגוש יותר משאירות אצלי רושם חזק, מרתק כמה דברים אפשר לגלות כשאתה מבלה קצת פחת זמן מרוכז בעצמך אלא מתבונן מסביב.

לגבי תשמות לב לסגנונות תקשורת, בשילוב עם משימת ההקשבה זה באמת עובד לא רע, כי ללא המשימה כנראה הייתי כל הזמן מתפרצת לתוך הדברים, ככה יש לי זמן לנוח, להקשיב ולנתח. שמתי לב שרוב האנשים שאיתם תקשרתי השבוע סווגו על ידי כנכנסים לפרטים, למרות שיכול להיות שעצם העובדה ששתקתי יותר מהרגיל "אילצה" אותם למלא את השתיקה במילים ולכן רק נדמה לי שהם נכנסים לפרטים. בכל אופן, משימת ההקשבה עדין מקשה עלי בשיחות עם נכנסים לפרטים, כי באיזשהו שלב ממש השתעממתי ואיבדתי עניין במה שנאמר... מה שכן, מאוד קשה לי לזהות את הסגנון האנושי, כי חיפשתי כל הזמן לסווג מישהו בסגנון הזה ופשוט לא מצאתי. לגבי סגנון התקשורת שלי, שהייתי מגדירה איפושהו בין ספונטני לנכנס לפרטים, כעת כשאני מודעת להשלכותיו ובעיקר להרגלים המגונים שנובעים ממנו, אני יכולה לנסות ולשלוט בהם, לצמצם את מס' הפעמים שאני נכנסת לדבריהם של אנשים בזמן שיחה, לסיים דברים שהתחלתי (או לפחות להיות מודעת לכך שאני לא מתכוונת לסיים אותם) למרות שאת חוסר הטאקט שלי אני עדין קצת מתקשה לרסן.

דרך אגב, נהניתי לקרוא את התגובות. :)

המשך יום טוב...

נועם לב אמר/ה...

שלום. לא כ"כ היה לי זמן להתמקד במשימות בזמן האחרון, עקב מועד ג' ועבודה שהנדרשתי להגיש בקורסים אחרים. בכל מקרה לגבי החוויה לדבר עם אדם זר: ביום שבת האחרון הייתי במשחק כדורגל של קבוצתי האהובה, כמובן שהיה משמים ומאכזב ולכן החלטתי לעזוב לפני הזמן. בעודי עושה את דרכי למטה מספר דקות לפני הסיום בכדי להימנע מהפקקים נעצרתי בכדי לראות עוד התקפה אחת. באותו הזמן מצד ימין שלי ירד אדם מבוגר במדרגות חלף לידי ודחף מעט בחור צעיר (המדרגות היו פקוקות בד"כ למטה ולא היתה דרך אחרת לעבור) אותו בחור התעצבן עליו, דחף אותו ממש חזק בצורה אלימה ואגרסיבית וקילל אותו. אותו אדם מבוגר התבונן בבחור בשוק ולא ידע מה לעשות וענה לו שהוא חסם את המעבר ושזו לא דרך להתנהג הבחור היה חמום מוח וקילל אותו שוב ועמד להכנס לעימות פיסי אלים, באותו רגע נכנסתי לדבריהם ואמרתי לו שירגע ושגם אם הוא דחף אותו אין סיבה להתעצבן ולהתחיל בריב. דבר זה איפשר לבחור המבוגר להמשיך לעשות את דרכו למטה ולהמנע מהריב המיותר. אמנם לא מדובר בשיחה פתוחה עם עומק אך בד"כ הייתי נמנע מלהכנס לויכוח, מתוך חשש שהטיפוס 'הנחמד' יוציא את עצביו על המשחק הירוד של קבוצתו האהובה עליי, הרי זה מה שהוא חיפש להוציא קיטור.

לגבי השיעורים אני חושב שהם עזרו לי רבות בזיהוי כשלי תקשורת ביני לסביבתי הקרובה.
בזמן האחרון לא היה לי כ"כ זמן חופשי כי הייתי עסוק בלימודים, פיתחתי לסיבבתי הקרובה מעין גישה של קצר ולעניין אפילו שהייתי מגדיר את עצמי הרבה יותר ספונטני ונכנס לפרטים. חברה שלי עובדת בבית קפה ובאחד הימים השבוע ביקש ממנה לקוח חשבון, היא הביאה לו את החשבון לשולחן והוא ניגש לדלפק וצעק עליה שהוא רוצה חשבון. היא הסבירה לו שהביאה לו את החשבון לשולחן ושאין צורך לצעוק עליה הוא התעצבן איים וניסה לעלות על הדלפק בכדי להרביץ לה. החבר'ה שעובדים איתה עצרו אותו הזמינו משטרה וחברתי היתה מאוד נסערת ובכתה. העניין נודע לי רק אתמול וכעסתי עליה שלא סיפרה לי על כך לפני, העניין הוא שהיא רצתה לספר לי אבל בגלל שהייתי כ"כ עסוק היא לא ידעה איך לספר לי (אימצה את הגישה של נכנס לפרטים למרות שהיא לא לגמרי כזו- הרבה יותר ספונטנית). כתוצאה מכך החלטנו שאם קורה משהו חריג היא תספר לי מיד וחוצמזה אני אקדיש לה 'זמן עדי' (כמות זמן מסויימת ביום בעיקר בתקופת מבחנים) בכדי שתוכל לספר לי מה קורה בחייה.

avivit אמר/ה...

היי לכולם,
אני אתחיל בהמלצה- נועם , תדאג שחברה שלך תמצא עבודה שמסתובבים בה אנשים נורמליים :)
היה ממש כיף לקרוא את התגובות של כולם.
לעניין המשימה של השבוע - יוצא לי לדבר עם זרים בעבודה כל הזמן- אני עובדת במסעדה וחלק מהתפקיד שלי הוא לשעשע את הלקוחות. השבוע השתדלתי לפתח שיחות ארוכות יותר מ-30 שניות ויצא לי לדבר עם זוג מקולומביה אבא ובת (מבוגרת) , הם סיפרו לי שהבת ואחותה גרות בארץ לבד ואילו האב גר בארץ בשנות ה-70 וחזר לאחר כמה שנים לקולומביה. אני תמיד חשבתי שקולומביה זאת מדינת עולם שלישי, מסתבר שלא- האב סיפר שאצלם המסעדות מכילות מעל 500 מקומות ומשלמים בסביבות 150 דולש (אמריקאי) לארוחה!!! אני ממש הופתעתי מהסיפורים שלהם ונהנתי מהפתיחות שלהם. אני חושבת שהם מאוד נהנו מההתעניינות שלי ומהעומק אליו נכנסנו, וזה ממש הגביר את הנאתם מהביקור... זאת היתה השיחה הכי מרתקת השבוע. אני לא מתמידה כ"כ בהן כי מה לעשות , גם לעבודה אני צריכה... :)