יום ראשון, 7 בנובמבר 2010

שתיקה והתנצלות

שלום לכולם,
אני מקווה שאתם עוסקים במרץ במשימות שקיבלתם, לשתוק הרבה ולהתנצל תכופות.
חשוב שתאתגרו את עצמכם ככל האפשר, ותיצרו מצבים השונים מהמצב הרגיל שלכם - ותנצלו את השקט כדי לראות מה קורה מסביב, להקשיב בצורה יותר מעמיקה למה אחרים מבטאים (ולא רק מה הם אומרים). שימו לב גם למתרחש פנימה, למה שעובר עליכם תוך כדי, לתגובות הפנימיות, לרעש ששומעים דווקא כששותקים, ומה קל ומה קשה לכם. השתיקה נותנת זמן להתבוננות ולהקשה, ואל תפספסו את ההזדמנות.
שימו לב גם לתגובות של מי שמסביב. כיצד הם מגיבים כשאתם תופשים פחות מ"זמן האוויר" של השיחה? מתי נפתח להם יותר מרחב להתבטא, ויורד הלחץ שלהם "להספיק" לפני שקוטעים אותם, ומתי דווקא השתיקה יוצרת לחץ, מצב בו הם מרגישים צורך למלא את הריק? מה השתיקה מאפשרת, ומה נולד מעצם ההתמודדות עם חוסר הנעימות שבמצב אחר, מוזר? מה התרגול שמקבל האגו, החלק בנו שעסוק בתדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים?
לגבי ההתנצלות, מה נוצר אצל אחרים כשאתם ממהרים להתנצל, לקחת על עצמכם אחריות למשהו שקרה? איך זה משפיע על האינטראקציה עם האחר, ואיך זה משפיע בפנים, על החלק שרוצה להיות צודק, להסביר, להעמיד את האחר דווקא על טעותו?
קחו עוד יומיים של תרגול לפני שאתם מגיבים, והימנעו ממכניות או מלאכותיות. מותר לשנות הרגלים (ולו לזמן קצר) מבלי להפוך לשונים לחלוטין. השתמשו בשיקול דעתכם כדי לעשות את המשימות נכון, ואל תיהפכו לאילמים או מוזרים יתר על המידה.

13 תגובות:

ליאת רוזמן אמר/ה...

מחוויותיו של מרקו פולו...חחח...;)
ערב טוב לכולם,
קודם כל, אני מעונינת לדעת האם יש פיצוי על נזק נפשי בקורס הזה. המשימה בשבוע האחרון גרמה לי לגלות פרט לא כ"כ נעים (כשאני שותקת ולא מדברת כלל, מסתבר שאנשים בכלל לא שמים לב לזה ויותר מכך מתחילים להפנות את הדיבור לאנשים אחרים תוך התעלמות מוחלטת ממני ע"י שימוש בשמות של הסובבים אותם שכן משתתפים בדיון ופני-ה גופנית לעברם. ואם זה לא מעליב, אז מה כן?).
האמת שאת המשימה התחלתי עוד בערב שבו חזרנו מהשיעור. נקראתי ל"שיחה משפחתית". בדקות הראשונות עוד סבלתי את השקט (וכן, בראש התרוצצו לי המון מחשבות וכל מה שרציתי להגיד וכמה דברים מסוימים מצחיקים אותי או מרגיזים אותי לחלוטין). אח"כ מצאתי את עצמי קמה למטבח להכין אוכל כששאר הסביבה המשיכה לדבר.
גיליתי בשיחות נוספות שכשאני לא נוטלת חלק בשיחה אני מאבדת מהר מאוד את הענין בה ואפילו כבר לא אכפת לי מה אני חושבת או רוצה להגיד על הנושא.
משהו מענין לא פחות שגיליתי היה העובדה שכשאני לא מדברת אז אנשים מסוג הטיפוס העיקרי שלי ("תמציתי / קצר ולענין") מדברים הרבה פחות ומפנים הרבה (המון!חצי שעה על השעון שספרתי לפחות!) תשומת לב לטיפוס השקט בדר"כ (הלוא הוא ה"אנושי / תומך"). כלומר, מסתבר כנראה שנתתי לגיטימצי-ה לטיפוסים מהסוג שלי בסביבתי להפגין המון עוצמה ותמיכה להשתתפות ולהשתלטות על השיחה. ברגע ששתקתי, שתקו גם הם והקשיבו לאחרים בשולחן שאינם מהטיפוס העיקרי שלנו. כמובן שהשתיקה וההקשבה שלהם לוותה בחוסר סבלנות, אנחות רווחה ופרצופים משעשעים של "די, דיברת מלא ונתת נאום שיספיק לשנה הקרובה"...
אני חיבת לומר שנהנתי לשתוק (והאמת שכמה שאולי זה ישמע הזוי, זה בא לי בשלב ממש מתאים בחים. לפעמים צריך להפסיק לקפוץ על כל שטות וגם קצת לחסום את עצמי פחות להקשבה. אפשר להרוויח לא פחות).
מבחינת האגו, שלי לא ממש נפגע. יתכן ולא שמתי לב ואחרים תפסו אותי כ"חסרת דעה" או משהו בסגנון.
אני דווקא נהנתי!ברצינות תהומית!
פחות יצא לי להתנצל. זה דווקא ממש לא מאפין אותי, פשוט לא היו לי יותר מידי סיטואציות מרוב ששתקתי ונמנעתי מהסביבה. כשהתנצלתי אנשים ישר חזרו בהם מעמדתם, העמידו פנים רכות ושאלו ברוב המקרים "על מה?".
יש מקרה אחד השבוע שבו ניסיתי למצוא במה הצד השני צודק ופשוט לא הצלחתי. ממש הלכתי במשך שעה ברחוב (לצורך סידורים, אבל המחשבות היו שם) וניסיתי לחשוב על זה ולא הצלחתי. לקח לי גם זמן להירגע מהוויכוח.
זהו לבינתים.

Unknown אמר/ה...

אני לצערי לא הצלחתי לעמוד במשימה. כל פעם ששתקתי הכל ביעבע בי עוד יותר והייתי מתפוצצת עוד יותר. במיוחד כשהיה ויכוח- הייתי חייבת להוכיח את צדקתי ולהעמיד את הצד השני על טעותו ולא התאפקתי. ובסוף גם ניצחתי- אחחח הטפיחה לאגו. הרגשתי כמו בחורה בדיאטה לא מוצלחת שמרעיבה את עצמה יומיים ואז בלילה אחד בולסת את כל המקרר וחוזר חלילה. ככל שהייתי שותקת יותר, ככה הצטבר בי יותר- ובמקום להוציא בהדרגתיות כרגיל הוצאתי הכל בפיצוץ גרעיני. נראה לי שגם פגעתי בכמה אנשים בדרך שלא במכוון. בכל אופן, יצא לי בפוקס להסתכל מהצד על שיחה של שני נכנסים לפרטים- שיחה משמימה ומייגעת מאין כמותה. חפירת תעלת סואץ לא מתקרבת לרמת החפירה שהיתה שם. במקום לצאת להתזף בשמש בהפסקה- אנשים אשכרה דנים על ההיבטים החלוקתיים של סדרי הדין האזרחי!!!
נו באמת.... עד כאן יומני היקר, לילה טוב:)

ליאת רוזמן אמר/ה...

התרגילים באמת לא קלים.
אבל כמו שאמר המרצה (היקר!) זה באמת לוקח זמן ומאמץ (בהתחלה) וזה חלק מהקטע.
והי אנה, את תמציתית.חחח...

מעיין ביטון אמר/ה...

חברים יקרים,

אני שנאתי את המשימה הזו, הרבה יותר משחשבתי שאשנא...
עליי להודות ולהתוודות, לא עמדתי בה בצורה טובה כלל וכלל, לפחות בימים הראשונים. לצערי, עקב התרחשות אירועים מסוימים, פשוט לא יכולתי לשתוק. עם זאת, ניסיתי לקחת את זה ברצינות ביומיים האחרונים, ואני חושבת שההצלחה הייתה סבירה, הגם שלא מסחררת.
לגבי עצמי, אני יכולה להזדהות עם אנה שכתבה על הפיצוץ הורבאלי שקרה לה לאחר שתיקה ממושכת. למזלי, אני עובדת במכירות, כך שתפקידי הוא לדבר, על כן, את כל חסך הדיבור שהיה לי עם אנשים שבאמת יש לי קשר איתם, השלכתי על העבודה. התוצאה הייתה מכירות מוגדלות עבורי, ואני בטוחה שמספר לקוחות יצאו עם כאב ראש...

לגבי אנשים אחרים, שמתי לב שכשאני שותקת אין הרבה אנשים שידברו מספיק כדי שלא תיוותר שתיקה, בד"כ זה התפקיד שלי... השתיקה גרמה לי להשתעמם נורא, בייחוד בפעמים שמולי היו אנשים שדווקא לא שתקו, ותהיתי מספר פעמים אם גם אני נשמעת ככה, משעממת.

לגבי ההתנצלות, גיליתי שאני אדם מתנצל מטבעי.. לא היו סיטואציות בהן הרגשתי שאני מתנצלת "סתם", וגם האנשים שמכירים אותי לא שמו לב למשהו מיוחד באותן התנצלויות.

ואחרי כל השקט, אשמח למעט רעש השבוע...
מעיין

יוני אמר/ה...

אז גם אני לא עמדתי במשימה. הויכוח היחידי שהיה לי עד עכשיו היה בשבת סביב פרשת השבוע שהיא מאוד טעונה אצלי כל שנה... ואני אחד שמתלהט בויכוחים. אבל, אני כבר עשיתי לעצמי תרגילים כאלו ממקום טבעי בעבר ומניסיון, אני יכול לומר שהתחושה האישית בשתיקה נעה בין התפוצצות בתחילת הדיון, ועד לשעמום ורצון לעבור הלאה ואיבוד עניין בדיון. כנראה שכמו כל רגש, אורך חייו קצר מאוד מרגע שהוא מוקהה ע"י כפיה פנימית.לעומת זאת, בדייטים שהיו לי או סתם מפגש חדש עם מישהו ואני מניח שאני לא מחדש פה , גם לי ואני חושב שגם לצד השני לא היתה תחושה טבעית עם שתיקה. זה קשור לנושא הקודם. כי מתחילים בשתיקה לבנות מגדלים. אין ואקום. לכן ממהרים לחתור במוחנו הקודח אחר נושא כלשהו לשבור את השתיקה. אבל האמת היא, ששתיקה טובה, כי היא מאפשרת לעצור ולתת למחשבות להתבטא בצורה מסודרת. לא לחינם אמרו חכמים: סיג לחכמה שתיקה. סיג במובן של הגנה-השתיקה מגנה על החכמה ולא מאפשרת לה להידחק מפני השליפה מן המותן...לגבי תגובות אחרים בדיון, הרי שכאשר אני נמנע מלהביע דעה בכח הדיון בד"כ יהיה פחות מענין לטעמי, הגם שלא פחות סוער, הכל תלוי במי שנמצא. לעיתים, הוא יגמר מהר יותר.

אבל שוב, השתיקה מאפשרת לי להקשיב לצד השני ולא רק לחכות לרגע שאוכל להפגיז משלי תוך הקשבה שטחית ביותר לצד השני.

שמתי לב שהתנצלות מוגברת מביכה את הצד השני, ובד"כ מרככת מהר וגורמת גם לו להתנצל. דרך אגב, הבריטים מעולים בזה, אבל אצלם אתה יודע שזה חיצוני אחרי הפעמים הראשונות...

ליאה אמר/ה...

משימה מאוד קשה. מצאתי את עצמי אומרת שהפעם אני חייבת להגיב ואני אתחיל את השתיקה למחרת. אני מרגישה שכמו מעיין המשימה להתנצל דווקא לא היתה קשה ואני גם ככה אדם שמתנצל הרבה.

אילן אמר/ה...

לא עמדתי במשימה, נקודה.
מילת המפתח שלי כל השבוע הייתה "מעכשיו!". כמובן שהמילה הזאת חזרה השבוע בערך 100 פעם.
תמיד הרגשתי שחשוב שאני אמשיך להתנהג כרגיל כי אחרת זה יכול להזיק איכשהו, כמובן שבדיעבד זה נראה טיפשי.
אין לי עוד מה להוסיף חוץ מלהודות בכישלון

שאולי אמר/ה...

אקדים ואומר שאני בחברת אנשים הקרובים אליי נוטה להיות במוקד השיחה, התחלתי עם התרגיל בשבת, טיפין טיפין בסיטואציה יותר סבירה עם המשפחה בארוחת צהרים,לא דברתי יותר מדי ונהנתי מזה:), עניתי בכן ולא ויותר הקשבתי, כתוצאה מזה לא רבתי עם אף אחד:) בהמשך השבוע עם החברים מצאתי את עצמי אני לא יודע אם להגיד מתכנס בעצמי אבל כן אכלתי את עצמי כמה פעמים, לא להתבטא זה דבר מאוד מסתכל, אני לא יודע איך הם עושים את זה בוויפאסנה אבל אותי אישית זה חירפן, הקשבתי לעצמי וככל שהשיחה יותר זרמה כך גם הרצון שלי לבטא את מחשבותי ובסופו של יום נשברתי וכמו לבה רותחת התפרצתי לשיחה. בנוגע להתנצלויות הקטע היותר משעשע, רב התגובות היו הנהון עם הראש וחיוך לא מעבר לזה.

אלעד אמר/ה...

צהריים טובים
לקראת השעות האחרונות של הניסוי, החלטתי לשתף אתכם בחוויותי
ההתלמדות הייתה לא פשוטה בכלל, ידעתי שיש לפצל את את המשימה ל2
בקשת הסליחה והשתיקה.
כמו רוב חברי הפורום הסליחה לדעתי היתה פשוטה יותר משום שהבקשה עצמה לא הייתה בעלת משמעות אמיתית כמו כל פעם שאנו מבקשים סליחה, דבר שאינו קל בדרך כלל.
השתיקה לעומת זאת הייתה קשה הרבה יותר,מטבעי אני נוהג לדבר ולהשמיע את דעתי, בעיקר במקום עבודתי.
אין ספק שהרבה מאוד גבות הורמו וזכיתי ללא מעט מבטי פליאה השבוע.
אולם ניתן להגיד שהדבר נחמד. בעיקר שזה רק לשבוע אחד !!!
קשה לי להאמין שאצליח להחזיק מעמד לאורך זמן.
נחמד היה השבוע לשמוע את גלגלי המוח עובדים, ומנסים לחשוב מה הייתי רוצה להגיד ומה התגובה שהייתי רוצה לקבל.
ולפעמים אף עברו מחשבות על אותם האנשים שדיברו מולי, מה שגרם לי לעיתים לצאת מריכוז
סך הכל חויה נחמדה אך רק לזמן מוגבל

אוריאן אמר/ה...

היי לכולם,

לפני שאגיב בנוגע למשימה של השבוע, אתייחס לרשומה שהועלתה בשבוע שעבר, שטרם הספקתי להגיב לגביה, בנוגע לסגנונות התקשורת השונים.
גיליתי על עצמי שיש בי כמה סגנונות: הנכנס לפרטים- החברים הקרובים שיודעים באמת מה עובר עליי, לעומת מכרים. האמינות והנאמנות והנסיון להבין אחרים ("תשמעי, את יכולה להיות פסיכולוגית"). המשימתי- העמידה על הדעות, והביקורתיות העצמית. הספונטני-חשיבה אסוציאטיבית, מיליון הסיפורים והדוג', שבירת הדיסטאנס במקומות פורמליים, והאיחורים... אוי האיחורים.
גיליתי גם, שחברי הקרובים הם מכל הסגונונות, שמשפחתי משימתית בצורה גבוהה ושחברי הוא משימתי ואנושי תומך (בניגוד אליי בלי טיפת אנושיות לפי הדף...).
קצר בתקשורת - כן, היה כזה:
"אבא, למה אין לי UPS למחשב?" (UPS הוא אל פסק להדיוטים כמוני שאין להם שום מושג במחשבים)
"מזותומרת למה? כי לא קנית."
"לא... נו, למה אין לנו כזה בבית?"
"אוריאן, מה זה UPS?"
"לא יודעת, אבל אבא של חברה אמר לי שחובה שיהיה לנו כזה, ובגלל זה תמיד נופל לי המחשב ומתקלקל".
"אז אם את לא יודעת מה זה, לפי מה החלטת שהייתי צריך להתקין לך כזה?"
"לא אמרתי שהיית צריך להתקין לי, שאלתי למה אין לנו כזה"
"נו?... ועניתי לך, כי לא קנית כזה לבד".
"אבל למה אתה לא עונה לעניין?"
"אני עונה מאוד לעניין. עונה בדיוק על מה ששאלת".
השיחה התגלגלה עוד קצת, ולקח לי זמן להבין למה אבא מתעקש לשגע אותי (ככה אני הבנתי את זה), ולא לענות לי למה הוא לא בחר להתקין לי UPS במחשב. הוא הרי מבין במחשבים אצלנו, הוא יודע לטפל לי במחשב, וסביר להניח שמכיוון שהוא מכיר את רוב הרכיבים, הייתה לו סיבה מספיק טובה לא לקנות דבר שאומרים שהוא חובה בכל מחשב. בסה"כ רציתי לדעת מהי הסיבה.
אבא לעומת זאת לא הבין למה אני פותחת איתו שיחה ככה, ישר באה בטענות.
מחשבה על כל הנושא הזה של הבנה לקויה של כוונה ורושם שגוי שנוצר הזכירה לי מאוד את המטריה של "הסתמכות" בדיני חוזים אל מול ג"ד האמיתית.
חשבתי לעצמי מה המשקל הנכון שיש לייחס לרושם שנוצר אל מול הכוונה האמיתית? מה קובע? לכאורה נראה שלאדם עצמו חשובה הכוונה שלו, אבל בסופו של דבר, אצל האדם האחר- ההסתמכות היא שקובעת מה יבין ומה לא. הבנתי שפעם הבאה, כדאי שאני אנסח את השאלה אחרת, כך אמנע מקצר במחשב, ויותר חשוב, מקצר עם אבא.

אוריאן אמר/ה...

היי לכולם,

לפני שאגיב בנוגע למשימה של השבוע, אתייחס לרשומה שהועלתה בשבוע שעבר, שטרם הספקתי להגיב לגביה, בנוגע לסגנונות התקשורת השונים.
גיליתי על עצמי שיש בי כמה סגנונות: הנכנס לפרטים- החברים הקרובים שיודעים באמת מה עובר עליי, לעומת מכרים. האמינות והנאמנות והנסיון להבין אחרים ("תשמעי, את יכולה להיות פסיכולוגית"). המשימתי- העמידה על הדעות, והביקורתיות העצמית. הספונטני-חשיבה אסוציאטיבית, מיליון הסיפורים והדוג', שבירת הדיסטאנס במקומות פורמליים, והאיחורים... אוי האיחורים.
גיליתי גם, שחברי הקרובים הם מכל הסגונונות, שמשפחתי משימתית בצורה גבוהה ושחברי הוא משימתי ואנושי תומך (בניגוד אליי בלי טיפת אנושיות לפי הדף...).
קצר בתקשורת - כן, היה כזה:
"אבא, למה אין לי UPS למחשב?" (UPS הוא אל פסק להדיוטים כמוני שאין להם שום מושג במחשבים)
"מזותומרת למה? כי לא קנית."
"לא... נו, למה אין לנו כזה בבית?"
"אוריאן, מה זה UPS?"
"לא יודעת, אבל אבא של חברה אמר לי שחובה שיהיה לנו כזה, ובגלל זה תמיד נופל לי המחשב ומתקלקל".
"אז אם את לא יודעת מה זה, לפי מה החלטת שהייתי צריך להתקין לך כזה?"
"לא אמרתי שהיית צריך להתקין לי, שאלתי למה אין לנו כזה"
"נו?... ועניתי לך, כי לא קנית כזה לבד".
"אבל למה אתה לא עונה לעניין?"
"אני עונה מאוד לעניין. עונה בדיוק על מה ששאלת".
השיחה התגלגלה עוד קצת, ולקח לי זמן להבין למה אבא מתעקש לשגע אותי (ככה אני הבנתי את זה), ולא לענות לי למה הוא לא בחר להתקין לי UPS במחשב. הוא הרי מבין במחשבים אצלנו, הוא יודע לטפל לי במחשב, וסביר להניח שמכיוון שהוא מכיר את רוב הרכיבים, הייתה לו סיבה מספיק טובה לא לקנות דבר שאומרים שהוא חובה בכל מחשב. בסה"כ רציתי לדעת מהי הסיבה.
אבא לעומת זאת לא הבין למה אני פותחת איתו שיחה ככה, ישר באה בטענות.
מחשבה על כל הנושא הזה של הבנה לקויה של כוונה ורושם שגוי שנוצר הזכירה לי מאוד את המטריה של "הסתמכות" בדיני חוזים אל מול ג"ד האמיתית.
חשבתי לעצמי מה המשקל הנכון שיש לייחס לרושם שנוצר אל מול הכוונה האמיתית? מה קובע? לכאורה נראה שלאדם עצמו חשובה הכוונה שלו, אבל בסופו של דבר, אצל האדם האחר- ההסתמכות היא שקובעת מה יבין ומה לא. הבנתי שפעם הבאה, כדאי שאני אנסח את השאלה אחרת, כך אמנע מקצר במחשב, ויותר חשוב, מקצר עם אבא.

אוריאן אמר/ה...

אוקיי, ועכשיו למשימת השבוע- השתיקה וההתנצלות.
ראשית כל, גילוי נאות, היו המון סיטואציות השבוע שלא יכולתי ליישם את המטלה (כמו למשל פגישה ראשונית עם כל מיני אנשים), שאז זה פשוט היה בלתי אפשרי, כיוון שלא רציתי להיות משהו שאני לא- שתקנית. (לאחר מכן זה גרם לי להרהר בכך שייתכן ודווקא הרושם הראשוני של אדם ששותק יותר מאשר מדבר הוא עדיף...)
ובפעמים שכן עשיתי זאת, במעגלים הקרובים אליי, גיליתי שזה לא היה מאוד קשה למרבית ההפתעה, אלא די מעניין משום שזה נתן מקום לאדם השני להתבטא ולחלוק עמי חוויות, אפילו שגרתיות של חיי היום היום, שבדר"כ לא יוצא לי לשמוע עליהן כשאני תופסת את רוב "זמן האוויר".
במקרה מסויים, גיליתי שכאשר האדם שמולי הוא לרוב המקשיב, אזי השתיקה שלי מוזרה לו, והשיחה לא מתקדמת. לכן החלטתי לשמור על "קו השתיקה" מכיוון אחר, במקום לספר סיפורים משלי, גרמתי לו ע"י שאלות- לספר לי את סיפוריו שלו. "מה היה?" "ומה חשבת"? "כמו שאני מכירה אותך, ממש התרגזת, לא?..." אומנם השאלות שלי היו טריגר, אבל משם זה כבר זרם לבד.
לא הרגשתי "מכה" לאגו, כנראה כיוון שלא נתקלתי בסיטואציות עקרוניות שהרגשתי מוכרחה לבטא את דעתי. אני מניחה שלשתוק במצבים כאלה, יהיה לי קשה הרבה יותר.
אבל מה שממש הפתיע אותי הייתה ההתנצלות. לרוב, כשאני מבינה שאני טועה, אין לי בעיה להתנצל, אולם כשאני בטוחה בצדקתי, אני לא רואה סיבה להתנצל. אני אומנם אנסה להקשיב ולהבין, אבל לא אבקש סליחה. הפעם, חרגתי ממנהגי ואשתף אתכם באחד המקרים: היה לי ויכוח טלפוני עם אמי שבו היא הצליחה להרגיז אותי מאוד (כמו תמיד, הקרובים לנו הם אלו שיודעים בדיוק איך לגרום לנו לצאת מהכלים). לאחר שסיימתי את השיחה בכעס, נזכרתי במטלה, ותוך 2 דק' התקשרתי להתנצל. הסברתי לה שנכנסתי ללחץ (למרות שלה היה חלק לא מבוטל בכך- את זה לא אמרתי), ואני מתנצלת שהתרגזתי והייתי חסרת סבלנות כלפיה. אמא הסבירה לי שהיא לא התכוונה להלחיץ אותי ושהיא מצטערת שיצא ככה (למרות שלא ציינתי בפניה שהיא אשמה לדעתי), אבל שהכל בסדר בינינו. יצא שההתנצלות שלי הייתה קטליזטור להתנצלות שלה. לא הרגשתי רע עם עצמי, ולא הרגשתי שנגרע משהו מכבודי. להיפך, היא הייתה בהמשך אותו היום מאוד קואופרטיבית כלפיי והיה לי נחמד להיות זו שפותרת את הריב. אני חושבת שההתנצלות מקרבת בין אנשים ויוצרת פתח לשיתוף פעולה. ההתנצלות יוצרת מעין "קתרזיס" לריב, ופתאום משחקי האגו כבר פחות חשובים. הצד השני לרוב לא ייתן לך להישאר לבד כצד שמנסה לפייס, אלא יעזור לך בכך.

איציק אמר/ה...

קודם כל, כל מי שרוצה לדעת פרטים על הכנס בנושא המפגש הטיפולי - שייכנס לאתר הפקולטה, ויחפש בלוח השנה (שנמצא בצד שמאל למטה) את ה-23/11/10. שם מופיעים כל הפרטים.

בנוגע לשיעור: את כל מה שהיה לי להגיד על המשימה אמרתי כבר בכיתה. מה שרציתי להוסיף הוא שבעיני הויכוח בין מעיין ליוני הוא כלל לא ויכוח ואפילו מסתדר יופי: לעניות דעתי, אדם היודע שהוא טעה ומתנצל על כך, נחשב בעיני כאדם יותר טוב (או יותר "מושלם", מילה שהשתמשתם בה אתמול) - אפילו אם הוא מודה בעצמו שיש בו חיסרון - על פני מישהו שחושב שהוא יודע הכל ואין בו שום טעות.

(מי אמר שהוא לא יודע להכריע בין שני צדדים בשיעור הראשון? אה, זה הייתי אני...)