יום שלישי, 16 בנובמבר 2010

מעשים מיטיבים

שלום לכולם,
עשיית מעשים מיטיבים עבור אחרים (או הסביבה, או הציבור בכללותו) מיטיבה בכמה רמות שלכולן אני רוצה שתשימו לב (ותשתפו מחוויותיכם בתגובות):
1. מתן עזרה לאחר, קרי עשיית טוב
2. מתן דוגמא לאחרים הרואים את עשיית הטוב, קרי יצירת השראה עבורם להשתתף גם כן, או לעשות טוב בדרכם ובהזדמנויות הנקרות בדרכם. ניתן לראות בכך לגיטימציה לעשיית הטוב כאשר נדמה שכולם עסוקים בשלהם ועבור עצמם, וניתן לראות בכך חיזוק נורמה חברתית של עשיית טוב - בכל מקרה יש בעשייה שלכם השפעה על אחרים בסגנון "העבר את זה הלאה". בכך תרומתכם גדלה.
3. מתן הכרה לאחר הנעזר, שיש מי ששם לב אליו, יש מי שאיכפת לו, ובגדול - הוא לא לבד בחיים. ההכרה, האכפתיות, הקשר האנושי - אלה חשובים לכשעצמם מעבר למעשה עצמו. לעיתים קרובות דווקא חלק זה הוא מרכזי והשפעתו ניכרת ונזכרת לאורך זמן. ההתייחסות לאחר, דווקא בעת מצוקתו, נותנת לו להרגיש חלק מחברה, מקהילה, ומזכירה שיש טוב בעולם ואצל רובנו - לא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע אליו.
4. תזכורת לעצמכם. גם ברמה המוסרית/ערכית, שם לרוב מדובר על דברים שאנו חושבים על עצמנו, אבל יותר מכך - ברמת החוויה והתחושה. עשיית טוב גורמת לתחושה טובה, וההכרח לעשות זאת במסגרת שיעורי בית גורם לנו לשים לב כמה פיספסנו בזמן האחרון. מטרתי אינה רק שתעשו זאת בשבוע זה, אלא שתעמיקו בתוך עצמכם ותגלו מה עשיית הטוב עבור האחר עושה לכם מבפנים. איני מתכוון רק לתחושת סיפוק גאוותנית (שגם בה יש טוב), אלא עמוק יותר - היכרות עם החלק בכם שאינו כה מנותק מאחרים, מהסביבה. קישור למוסר לא כהחלטה או אוסף כללים מבחוץ, אלא כהשתקפות של אמת פנימית, טבעיות של מי שרואה את סביבתו וחווה את האחרים כחלק ממנו, או שותפים איתו כחלקים במשהו הגדול מכולנו.
במילים פשוטות - עשיית טוב נראית לי טבעית ומובנת מאליה, ודווקא אי-העשייה היא החריגה ונובעת ממחסומים שאנו מפתחים. על אלה ארצה שנדבר בשיעור.

ביקשתי גם שתיקחו 10 דקות של שקט מדי יום, זמן הקשבה ומנוחה. המטרה אינה לחשוב על דברים או לייצר זמן לתכנון רשימת המכולת. המטרה היא לתרגל את התודעה המהירה, הקופצת מדבר לדבר ומייצרת אינסוף רעיונות ורעשים פנימיים. זמן השקט יהפוך למנוחה ככל שהשקט חודר יותר פנימה. בתחילה כופים שקט חיצוני - היעדר תזוזה, היעדר דיבור, היעדר תגובה למתרחש סביב. לאחר מכן חודרים עמוק יותר, ומקטינים רעש, יורדים ממחשבות הבאות לבד, ומכבים את הסרטים שלא מפסיקים לרוץ במקרן הפנימי.
אל תילחצו אם יש הרבה רעש בשקט או יש לכם תחושת "כישלון". כפי שהסברתי בעניין השתיקה בחברה - המאמץ הוא העיקר. כמו חדר כושר, התרגול הוא החשוב - ללא נפילות אין לנו הזדמנות לקום, וכאן מתרגלים את היכולת לקום, לשבת, ולשלוט בעולמנו הפנימי.

את חוויותיכם והתרשמותכם אשמח לקרוא בתגובות. ואל תשכחו לחייך...

15 תגובות:

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

בנוגע "לעשיית הטוב"- קשה לי שלא להרגיש שאנחנו "עושים" טוב 'על מנת לקבל פרס'. תחושה זו מרוקת מתוכן את ההרגשה המיטיבה שתיארת...

איציק אמר/ה...

אני יכול לנחש את תגובת המרצה: זה קשה, אבל קשה אומר שזה טוב...

שתיקה: אני עדיין לא מצליח להתנתק באופן מוחלט משאר העולם. אם אני מצליח למצוא לעצמי 10 דקות - אני לא מצליח לסלק את המחשבות שלי (ויש, בלי עין הרע). אני אמשיך לנסות.

עשיית הטוב: כאן הולך לי יותר טוב. יוצא לי להתנדב במקום שבו אני צריך להתקשר לאנשים ולהפנות אותם לגורמים נכונים להם. רק היום היתה לי שיחה, שבה המבקשת אמרה לי שהיא יודעת שאני לא יכול לעזור לה (משהו עם חובות), אבל זה משמח אותה שיש מישהו שמתקשר אליה ומקשיב לה. אני מנחש שזו היתה כוונת המשורר...

קרן-אור שמואלי אמר/ה...

אני חייבת לציין שאני מתקשה גם עם המשימות וגם עם השיתוף.
בכל מה שקשור לתחום הנינוחות שלי, פרטיות הוא דבר שאני שומרת עליו בקנאות!!! אחרי השיעור הראשון אפילו חשבתי לפרוש מהסמינריון כי אם יש משהו שפשוט מוציא אותי משלוותי (כנראה שיותר מאחרים) זה שכופים עליי לצאת מתחום הנינוחות שלי ולשתף אחרים ברגשות / מחשבות. לאחר שיחות עם חברים הבנתי שהקורס כנראה יהיה הזדמנות טובה בכל זאת לתרגל את העניין...כחלק מכך אני גם חשה לא בנוח כשמשתפים אותי (אולי כי כמו שעדי אמר אנחנו משליכים על אחרים את סגנון התקשורת שלנו).

בגלל שתמונה שווה אלף מילים- רציתי להעלות וידאו לתוכנית מקסימה שאני אוהבת, היא אומנם בערוץ הראשון (ארכאי מצידי אני מודה) אבל היא מצוינת לדעתי וקולעת בול לעניין "תחום הנינוחות". התוכנית נקראת "דיוקן" עם אלדד זיו ובה בכל פרק מטילים על שלושה ציירים שונים לצייר דיוקן של אישיות נודעת שהם אינם יודעים את זהותה מראש כשבסוף הפרק בוחרת האישיות את הציור שלטעמה קולע ביותר לדמותה. בפרק הספציפי שהקישור אליו מצורף למטה ציירו שלושה ציירים את דמותו של עו"ד אביגדור פלדמן והיה מרתק (!!) לראות כמה אותו אדם שאנו רגילים לראות בתקשורת ובטוחים שהוא כל כך נינוח ובטוח בעצמו, הוא למעשה ההיפך הגמור. מדהים גם איך הציירים הצליחו לקלוט את זה וגם לתרגם את זה בציור עצמו. מדהימה גם התגובה של נשוא הדיוקן וההתפעלות מכך. בקיצור, מקסים בעיני!
http://www.gilp.co.il/programs/program.aspx?p=4

בברכת המעז מנצח :)
קרן

ליאת רוזמן אמר/ה...

ערב טוב לכולם,
אני אלך לפי סדר הדברים...

ראשית, עשית מעשים טובים:
1. כשעזרתי השבוע לאחרים ועשיתי טוב הרגשתי, כמובן, טוב עם עצמי. תמיד כיף לתרום ולעזור לאחרים. אני חיבת לצין שבדר"כ אני נתקלת בכך שמי שעוזר (כולל אותי) יוצא "הפריאר החברתי". אני אישית מסכימה עם זה, אך בד בבד מאמינה ששווה להילחם בתופעה הדיבורית הזאת ולהמשיך לעשות כמה שיותר מעשים טובים. זה מוביל אותי לנקודה השני-ה.
2. לשמחתי, גיליתי שאנשים דווקא לא בהכרח חושבים שאתה פריאר, אלא באמת רואים בך משהו מבורך ואף למדים ממך. רק היום יצא לי לעזור למישהו והוא התקשר אח"כ בניסיון לענין אותי במשהו ולעזור לי גם. זה מעגל שיש בו הרבה טוב (נזהרת מנחרצות...) ואני בעד!
זה באמת החזיר אותי לסרט "תעביר את זה הלאה" ולמשמעות העצומה שלו.
3. אני חיבת להגיד שאולי יתכן וכמה אנשים (שאין להם שמץ של מושג מי אני) הופתעו מכך שעזרתי להם. לדעתי, זה קרה נוכח הדעה (אולי) מוקדמת שלהם עלי בשל ההופעה החיצונית שלי.
במשפחה זה באמת הוביל ליותר לכידות וגם משום מה (ממש במפתיע!) פתאום, אחרי שעשית רצף של מעשים טובים, מותר לך להגיד שאתה קצת (בעצם קצת הרבה...) עסוק.
4. עשית הטוב אכן נראית לי טבעית ומובנת מאלי-ה. השבוע הזה תרם לי אישית בכך שלפעמים כשאני עיפה אני מרוכזת קצת בעיפות שלי, ולכן לא בהכרח שמה לב לצורכי הסביבה (שלא מוכרת לי...אלה שמוכרים לי יקבלו כמעט תמיד את מבוקשם ביחס לעזרה לה נזקקו.). בשבוע האחרון דווקא במקומות האלה התאמצתי יותר וגיליתי שזה נחמד יותר מאשר להתעסק עם העיפות שלי וזה דווקא מעורר אותי לפעמים ומסב את תשומת הלב שלי לסביבה, שלא בהכרח ראיתי קודם באותן שעות ובאותה המידה.

שנית, בקשר ל-10 דקות שקט, אני חיבת לומר שהציפה אותי השבוע עיפות פיזית שלא ראיתי כמותה מזה זמן שהביאה אותי לעיפות מחשבתית, ולכן כשישבתי במקומות שונים 10 דקות עם עצמי (על השעון, אף שלעיתים בדקתי אותו, פעם אחת בלבד, לפני סיום הזמן) הרגשתי שאני מחזיקה את עצמי שלא להירדם. דווקא בהתחלת התרגיל כמעט ולא חשבתי על כלום, אך בהתקדמות עם הימים היה לי יותר קשה להסיט את המחשבות. התמקדתי כל יום במשהו אחר ופשוט ישבתי. לצערי גיליתי שאני מנסה להעסיק את עצמי גם בעודי יושבת וממתינה. בזמן הזה עדין חוויתי 10 דקות של שקט שאיפשרו לי לשמעו קולות ורחשים מהסביבה ואפילו את הנשימות של עצמי.

שלישית, עדין ממש קשה לי לקלוט סגנונות תקשורת מולי. השבוע ממש עבדתי על זה קשה (לא שבשבוע שעבר לא עבדתי קשה...) והגעתי למסקנה שאם הסגנון לא בולט במאפיניו (כדוגמת הנכנס לפרטים או הספונטני) אז ממש קשה לי לזהות מה הוא. מפתיע ודורש חזרה על הסגנונות תרגול!רשמתי לי.:)

יוני אמר/ה...

שלום לכולם

אני רוצה לדבר על "ואהבת לרעך כמוך".. ואני לא מתכוון להטיף פה, אלא לשתף אתכם בהגיגי(לא חייבים לקרוא כמובן...:-)
אם מסתכלים על תפישת התורה במצוות המוסריות(לדוגמ': לא תלך רכיל, לפני עוור לא תתן מכשול...) גם לאור הפרשנות, עולה שבסופו של דבר, השיפוט המוסרי ביחס שבין אדם לזולתו מסור ללבו של כל אדם. למשל, אדם יכול לתת עצה ולהגיד: התכוונתי לטוב אך בלבו התכוון להרע. רק אני בתוכי פנימה יודע את האמת. המשמעות היא, שיש חשיבות רבה להקשיב בלי פניות, בצורה נקייה וכנה לקול הפנימי שלי, למה שמוליך אותי בדרכי. כאשר אדם מקשיב לעצמו הוא מגלה על עצמו כל מיני דברים שאולי הוא מכיר אבל בד"כ מעדיף להדחיק. אני למשל גיליתי ב"בזמן ששתקת" שקיבלנו לתרגל, שבתוך האתגרים שיש לי מה לשפר בעצמי נמצא למשל גם הצורך להיות פחות נחרץ בויכוח,ויותר בעל מוכנות להכיל דעה שונה. אני לא יודע אם למטרות אלו התכוון המשורר אבל זה מה שהעליתי בחכתי.

פן נוסף ב"ואהבת לרעך כמוך" שחשבתי עליו, הוא שאולי התורה אומרת כאן שאדם בתוכו פנימה יודע מה עושה לו טוב ומה לא. מתי הוא נפגע ומתי הוא מרגיש שמישהו שימח אותו. מתי הוא מרגיש ננטש ומתי מחובר. מתי נתמך ומתי נעזב. אומרים לנו כאן: חברך אדם בדיוק כמוך. לכל אדם יש דברים בסיסיים המשותפים לו עם זולתו שעושים אותו שמח או עצוב מעצם היותו אדם. השתמש ביסוד הזה ואז תראה שכשאתה עוזר למישהו אתה עושה זאת מתוך מחשבה ומתוך מודעות והבנה לאנושיות שבנו. זה כמובן יורד למעשים הכי קטנים. למשל לפני הרבה שנים נסעתי באוטובוס מירושלים, ועלה זוג צעיר שחיפש לשבת. היו מקומות מעטים מאוד, בחלק מן המקומות ישב אדם אחד אך לא היה ספסל כפול ריק. פתאום החליט מישהו שכנראה ישב לבד במושב כפול, לקום ולעבור למושב ריק ליד אדם אחר. תוך שהוא אומר להם הנה יש לכם מקום.. או משהו כזה.. קודם כל, אני בספק אם מישהו מאתנו היה עושה את זה מיוזמתו. בדרך כלל אנחנו לא מסתכלים "החוצה". אנו שקועים בעצמנו, בודאי באוטובוס שמלא ב"אנשים זרים". אבל במה היה מדובר? בעצם אותו אדם שקם בסך הכל הפסיד קצת נוחות בלהיות לבד על ספסל או לשבת ליד החלון.. אני מניח שכולנו מכירים את המחשבות האלו(לפחות מי שנוסע באוטובוסים). מה עבר לו בראש? לדעתי, הוא הפנים את ה"כמוך"- כלומר, אם אנחנו היינו בצד השני, הינו רוצים מאוד לשבת יחד ולא בנפרד נכון? אז הוא כנראה חשב: לי פחות משנה איפה לשבת ביחס למידת חוסר הנוחות שתיגרם להם. אם הייתי במקומם בוודאי הייתי רוצה שמישהו יאפשר לי לשבת יחד עם בן/בת זוגי...

בקצור, ובהמשך לקומות שעדי פירט עליהם בבלוג, עשיית מעשים טובים גם בנויה מהיכולת שלנו לצאת "החוצה" ולהבין שאין באמת אנשים זרים במובן העזרה לזולת-כולנו בני אדם ונבראנו בצלם אלוקים. לפחות בזה אני בעד שוויון!

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

דבריו של יוני הזכירו לי חלק של דרשה ששמעתי מתלמיד של הרב יהודה עמיטל (ראש ומייסד ישיבת הר עציון, מייסד מפלגת מימד ושר בממשלת ישראל) "כשהקמתי את הישיבה, האדריכלית תכננה בית מדרש כמו היכל התרבות, בלי חלונות. סיפרתי לה על אותו צדיק: כשנשמעה בעיירה תקיעת שופר ואנשי הקהילה חשבו שהמשיח הגיע, הוציא הצדיק את חוטמו מחוץ לחלון, רחרח קלות, ואמר: 'לא, כשהמשיח יגיע, אפשר יהיה להרגיש את זה באוויר'. בבית המדרש צריך חלונות, כדי להרגיש מתי המשיח מגיע."
מה זה קשור לנושא שלנו לכל הרוחות?!@ אדם שפוי ישאל... ואני אענה כי גם אנשים צריכים חלונות משגרת היום יום הקודחת והגועשת, אפשרות לראות קצת מעבר לצ'קליסט של ה-"חייב" ולשאוף ל-"צריך". לכל אחד מאיתנו יש ציפייה מהחיים, שהיא מעבר לשגרה, לכן עלינו להיות פתוחים ורגישים למרחש מסביב...להרים את הכפפה, להושיט יד... (ראו שינוי חד מתגובה על עשיית הטוב לתגובה על השקט).
מי שהיטיב להכיר אותי, וגם את/ה שדיברת איתי 2 דקות בחיים, יודע כי אני ההפך משקט. הר געש היפרי שלא סובל שקט. כל רחש מציל אותי מהששששששששששש....מהכלום. שקט מפחיד אותי, הוא מסמל בעיני ריקנות, זרות, ניכור, ניקיון. רעש הוא פסטיבל של צבע ויטאלי, חברות, שמחה, חום, משפחה, בלאגן. לכן אני יכולה להודות שנכשלתי. ניסתי באמת? אני לא בטוחה. אבל נכשלתי בצורה דיי עגומה. אפילו שאני שתקתי חיפשתי דברים מסביב. הרעש של הוישר באוטו, של גלגל האופניים, של הרוח שמלטפת את העצים, התינוק של השכנים. תמיד יש משהו להיאחז בו.

לירון אמר/ה...

ערב טוב!
בנוגע לעזרה לזולת, שמחתי לגלות שלזרים קל לי מאוד לעזור, אני משתדלת לעשות את זה כדבר שבשגרה. אני חושבת שמה שיותר קשה לי לעשות זה לעזור לקרובים אליי. זאת אומרת, לעיתים קרובות מדי חברה/אחות/בן זוג יכולים לבקש ממני עזרה כלשהי ואני אמסמס את זה כי לא יהיה לי כוח/אין לי סבלנות/עובדת/לומדת וכו'. כאילו דווקא בגלל שהם קרובים אליי קל לי יותר להתמקד בעצמי, כי אני מניחה שהם יבינו אותי ויקבלו אותי תמיד גם כשהם צריכים אותי וזה חבל לי קצת. נק' למחשבה.

דוד שקרון אמר/ה...

1.מעשים טובים: ברור שביצוע מעשים טובים ע"פ הזמנה מביא עמו מחשבות והרהורים. ה- "אילוץ" משבש קצת את המצפן שלנו אשר לפיו אנחנו פועלים בד"כ. למה? אני יכול רק להביא דוגמא מעצמי: המעשים הטובים שעשיתי "במסגרת הקורס" מתחלקים ל- 2 חלקים: הראשון – אלו שעשיתי מעצמי, ובדיעבד החלטתי לקחת אותם בחשבון במחקר הקטן שלנו. והשני – אלו שעשיתי דווקא בגלל הקורס, כלומר, לא הייתי עושה אותם אלמלא המחשבה שעליי לעשות אותם.
מה זה משנה (כפי שהיה שואל כל נכנס לפרטים המכבד את עצמו)?
קודם כל, זה הטריד אותי. למה יש דברים טובים שאני עושה דווקא בגלל הציווי, ולמה אני לא חושב עליהם לבד? וחוץ מזה, חייבים להודות: מאולץ או לו, מעשה טוב הוא מעשה טוב. עצם העובדה שהוא נעשה מתוך אילוץ אינה מפחיתה מערכו, לפחות מבחינת המוטב.
אני חושב שהסיבה שלא הייתי עושה את אותם הדברים אילולא הציווי היא, שלא ניתן היה לראות באותם המקרים, תוצאה מיידית של מה שעשיתי. לדוגמה לצורך העניין: בשעת לילה, כאשר דיוקנו של עדי אייל עמד מול עניי, כיביתי את אורות מגרש הספורט הפתוח לציבור ביישוב.
לעומת זאת, אני נוטה יותר לעזור באופן טבעי במקרים בהם ניתן לראות תוצאה מוחשית מיידית (סיוע לאיש מבוגר בנשיאת מטען).
האם זה בסדר? אני לא יודע... מצד אחד, נראה שלא, ומצד שני, לא נראה לי שאני כזה רשע...

יתכן ובמידה מסוימת, הכול עניין של מודעות. אם אני אהיה יותר מודע לסביבה שלי ולמתרחש בה, אולי אוכל לעשות יותר מעשים טובים באופן ספונטני. אולי גם ניתן לקשר את זה לדברי גילברט, בנוגע להבדל בין הדברים שאנו חושבים שרואים לאלו הקיימים באמת. וברור שמודעות מוגברת לסביבה מביאה לדיון בתרגיל השתיקה וההקשבה במשך 10 דק'...

2.שתיקות של 10 דק': הכול באמת התקשר אצלי. התרגיל הזה גם הביא אותי, כמו ליאת, כמעט להירדם בעבודה. הוא הופך אותך ליותר מודע, יותר קשוב. אני לא הצלחתי שלא לעקוב אחרי הרעשים הקטנים, ולא לדמיין מה גורם להם. לא הצלחתי שלא להגיע למצב שאני פשוט מחפש אותם.
מה מסקנתי של התרגיל הזה?
החיים ממשיכים, בין אם אני פה עושה משהוא, ובין אם לאו.

לילה טוב לכולם!

אלעד אמר/ה...

לילה טוב
ראשית מעשים טובים,אחרי השיעור התלבטתי כיצד אני הולך להתנהג ולהתייחס למטלות הקורס.
התלבטתי האם אני מסוגל לבצע מעשים טובים שאיני מעבר למהלך החיים היום יומי. היה בי החשש כי ארגיש צבוע כאשר אני מבצע מעשים מתוך אילוץ או מטלה ולא מתוך רצון בחירה אישי, או תום לב.

החלטתי לנסות ולהתנתק מהמחשבה ולבצע את הפעולות, בתקווה שביצוע המעשה ישפיע בפן הרגשי בלבד ומבלי להתחשב בצורך ביצוע המשימה. במהלך השבוע הרגשתי כאילו אני אורב לאנשים ומחכה לרגע שיצטרכו עזרה.לאחר מספר מעשים טובים במהלך השבוע אין ספק שאכן גם אני מרגיש "מרוויח" מהמעשה הטוב אולם עדיין הרגשת "המטלה" גורמת למעשה להוריד מערכו לצערי.

בנוגע לשתיקה - הדבר הזכיר לי מאוד את הטיול בגוואטמלה- סן מרקוס שם החלטתי ללכת בפעם הראשונה בחיי לשיעור מדיטציה. השיעור התחיל כאשר המדריכה/מתקשרת אשר הייתה לבושה כולה בלבן ביקשה מאיתנו להתחיל את השיעור בעשרים דקות של שקט וניסיון להתחבר לאני העצמי. מה שמאוד מזכיר את המשימה שלנו גם שם כמו פה מחשבות רבות התחילו להציף את מוחי התחלתי לזוז בחוסר נוחות. לצערי גם לאחר חמישה ימים ולאחר ניסיון בקורס המדיטציה טרם הצלחתי להתנתק מהמחשבות ולהתרכז במשהו אחד.

בהצלחה לכולם.

שאולי אמר/ה...

אתחיל מהסיפא ה10 דקות מדיטציה. אני משתמש המון בתחבורה הציבורית ואני רגיל לעצום עינים וכך לנצל זמן "איכות" זה ע:מ לארגן את מחשבותי,ולמצוא בתוך כל הרעש וההמולה את הפינה שלי.
מחד הרגל זה מאוד הקל עלי לבצע מטלה זו ולהפתעתי בלי מזיד היא התארכה מעל לזמן המוקצב פשוט מפני ש"אבדתי" את תחושת הזמן, (חולמני:), מאידך אני תמיד נוטה להתנתק מהסביבה ולתת דרור לדמיוני, כך שמבחינה זו היה לי קשה ל"התרוקן" ממחשבות.

בקשר לעשית הטוב, אני יודע שאתה לא אמור לרכוש הנאה מעשיית מצווה או עזרה וכו' אבל אניחנו בני אדם וכן עושה לנו הרגשה טובה אקט זה.
כאן הסיטואציה היתה שונה, נתבקשנו לעשות זאת, קרי הסיפוק של הנתינה ללא תמורה נפגם.
ההרגשה היתה שונה ופשוט לא נהנתי מהנתינה, כתמול שלשום.
כן אנשים הודו לי וכו', אבל הרגשתי קצת מזויף.

ליאת רוזמן אמר/ה...

ממש התחברתי למה שאמרת דוד. יש משהו באמת בלראות תוצאה מידית (אולי אנחנו קצת חסרי סבלנות?)
אני גם כזאת. מצד שני, לפעמים פשוט מתחשק לי לעשות משהו טוב ולהשקיע בזה כשיש לי זמן פנוי (אפילו רק כמה דקות, שהרי בדר"כ זה לא לוקח הרבה זמן)...

Unknown אמר/ה...

לגבי השתיקה- זה עדיין לא ממש הולך. אבל אני מנסה בכל מאודי.
לגבי עשיית טוב- אני מרגישה שעם כל פונה בקליניקה אני עושה משהו טוב. במיוחד כשאני שומעת את מילות התודה וגורמת להם לחייך למרות העובדה שהם נמצאים בבעיה.
לגבי הסליחה- אמרתי סליחה סוף סוף. זה היה קשה וזו היתה סליחה מאוד נוקשה ומגובה בדברים אחרים שמסבירים למה גם הצד השני לא צדק (הייתי חייבת) אבל זה בהחלט היטיב את היחסים ואפילו הפתיע את הצד השני שיחס לזה רצינות מרובה. כי אם זה יצא לי מהפה כנראה שזה משמעותי באמת. אני לא רוצה שיקחו את הסליחה שלי כמובן מאליו- בכל זאת יש לי מוניטין לשמור עליו.
לעניין 10 דקות השקט ביום- הגעתי למסקנה שבאוטובוס עדיף לא לעשות את זה כי אני שומעת כל הזמן אנשים משתעלים ורואה גם כאלה שמחטטים באף ועושים דברים מגעילים נוספים. כשעשיתי את זה לפני שינה- בהחלט היה לזה אפקט של רעש- מיליון מחשבות שמתערבבות בראש, דאגות שעולות וכו'- אני לא בטוחה שזה הפיתרון שלי להשקטת הנפש שלי. השקט האמיתי שאני מוצאת, שבו אין כלום זה השקט על מגרש הטניס.רק אני, המחבט, הכדור והחבטה המהדהדת בשמי הלילה של רמלה. אחחח... הרומנטיקה :)

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

תובה על חוזים ארוכי טווח והרגע הקריטי של -החתימה/ מהספר להיתקל באושר..
הרבה זמן העסיקה אותי השאלה איך עט, אומנם מהודר להפליא ומתוכם שהוא בעצם גם טוש מרקר מגניב שכזה, יכול להיות תמורה שווה כנגד חתימה על מנוי למגזין למשך שנתיים שלמות? ועכשיו.... נפל לי האסימון! קרי, שהתרגום הוא: עט עכשיו! כיף! לכתוב! למרקר! עכשיו!!!! מתגמד למול הצורך לעמוד בתשלומים שירדו באופן ארטילאי מאיזה מקום לא ברור אי שם במשך 24 חודשים...
מה שמביא אותי למחשבה שאני צריכה לגזור באופן מיידי את כרטיס האשראי שלי לפיסות בלתי ניתנות להדבקה; וגם את העצה שאמא שלי נתנה לי כשקיבלתי כרטיס כזה מבריק שפשוט מעבירים אותו והוא נותן לך עכשיו כל מה שאת רוצה...אם כבר נפלת בפח ושיכנעת את עצמך שאת "צריכה", ולא הטבת להבחין בין "רוצה", לומר: "בתשלום אחד, בבקשה".(כנראה שלא רק בני בן החודש וקצת מתקשה להבין את הקשר שבין פעולה לתוצאה).
יש לי עוד הרבה ללמוד.

מעיין ביטון אמר/ה...

אתחיל עם סיפור:
הלכתי עם ידיד ברחוב דיזנגוף בת"א, הרחוב הומה כהרגלו ואני שמחה וטובת לבב. מולי חלפו שתי נשים בגילאי ה50 בערך, ולאחת מהן נפל ליפסטיק. מבלי לחשוב יותר מדי הרמתי לה אותו ומסרתי לה. שתי הנשים הודו לי ללא הרף והיו מופתעות מאוד מהמהירות שבה עשיתי את הדבר. ידידי היקר הופתע מעט גם כן, שכן התברר שהשתיים היו רחוקות יותר משחשבתי, ועל מנת להרים את הליפסטיק עשיתי מן קפיצה קטנה, שעבורי לא נראתה כמשהו חריג, אך כנראה שמן הצד זה נראה כמאמץ. הפתיעה אותי מאוד התגובה של הסובבים, בעיקר של שתי הנשים. הן באמת ראו בזה כמשהו יוצא דופן, בעוד זה ממש לא היה ביג דיל.

מעבר לטוב הרגיל שעשיית מעשים טובים משיגה, דווקא שמתי לב להפתעה של האנשים. הייתי אולי יכולה לומר שזה בגללי, אולי אנשים לא רואים בי אדם שעושה מעשים טובים ולכן הם מופתעים, אך דווקא אנשים זרים לחלוטין הגיבו בהפתעה גמורה כאשר מיטיבים עמם. אני יכולה רק להניח שאנשים כנראה לא רואים עצמם ראויים מספיק שיהיו נחמדים וטובי לב אליהם...

לגבי 10 דקות שקט ורוגע...
מאחר ועבר עליי באופן אישי שבוע מאוד לא קל, קשה היה לי מאוד להתנתק לחלוטין. כשניסיתי תמיד מצאתי עצמי עצובה משהו, שכן מחשבותיי החלו להערבל מבלי משים. עם זאת, היו רגעים אחדים (כאלו שבאו דווקא לאחר מחשבה מרובה) שזה היה קל באופן יחסי, פשוט לא לחשוב אחרי שחשבתי יותר מדי. בעיקר שמתי לב לקולות האנשים סביבי (הייתי באוטובוס..), לטון, לדיקציה ולקצב הדיבור. המילים עצמן לא חילחלו אליי.

הלוואי ויהיה סוף שבוע רגוע...

אוריאן אמר/ה...

שלום לכולם,
את המעשים המיטיבים היה נחמד לבצע, אולם המחשבה המודעת לגביהם הייתה מעט מטרידה, כפי שאמרו קרן אור, דוד ואלעד. זה הרגיש לא הכי טבעי לדעת שהתבקשנו לעזור, וזה קצת בעייתי בעיניי. אולי עם הזמן חיפוש ההזדמנויות הללו יהפוך לפחות מלאכותי.
בנוגע לזמן השקט- בהחלט היה רועש. קודם כל שמעתי את כל הרעשים היומיומיים שמסביב- שכן שהקשיב למוזיקה, מכוניות, ציפורים (ובכלל כל מיני חיות...), רשרוש עלים, קול הנשימה שלי וכו'. אח"כ, ודי מהר למען האמת, הגיעו המחשבות. בהתחלה לא שמתי לב שאני עסוקה בלחשוב, אבל אז גיליתי זאת, ולמרות שניסיתי להפסיק, לא הצלחתי "לכבות" אותן, ואני לא מצליחה להבין איך לעשות את זה.
התחברתי מאוד למה שאנה אמרה בנוגע לספורט. הספורט שאני אוהבת לעשות הוא שחייה, ותמיד בדרך לקאנטרי אני חושבת על המון דברים שעושים לי בלאגן בראש ואומרת לעצמי- "וואו, עכשיו סופסוף יש לי שעה של שקט לעבד הכל בראש". אני מגיעה, מתארגנת, נכנסת למים ומתאמנת שעה. איכשהו, תמיד אני שמה לב (בדיעבד) שלא חשבתי על כלום מכל מה שתכננתי והפריע לי קודם. אני מתמקדת בתרגילים, ובין קצה אחד לשני של הבריכה, למרות שאני לבד עם עצמי, אני מצליחה לחשוב רק על תכנון הנשימות שלי ותו לא. תמיד אחרי זה, כשאני מסיימת להתקלח, אני מרגישה שהראש שלי נקי. כאילו כל הבעיות נפתרו מעצמן, אך מבלי שחשבתי עליהן כלל! להפתעתי הן לא מחכות לי בפינת הראש שאשוב לחשוב עליהן, הן פשוט הרבה הרבה פחות חשובות ממה שנראו קודם. בהחלט מוזר, אך מומלץ לכולם.