יום ראשון, 21 בנובמבר 2010

על טבעיותם של מעשים טובים

בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.
לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.
כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.
והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".
וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.

התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.
לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.
כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.

אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...
כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין.

15 תגובות:

איציק אמר/ה...

קצת פילוסופיה.

משהו שרציתי להגיד על שבוע שעבר (על מה ששאול אמר בכיתה): אני חושב שבכל זאת יש הבדל בין זה שההורים אומרים לך להתנהג יפה לבין זה שהמרצה אומר לך להתנהג יפה. המעשים הטובים "בבית" הם חלק מפסקול חייך (רגישות על הבוקר), ואם בבית אתה לא תעשה מעשים טובים, ההורים שלך עדיין יאהבו אותך כי אלו ההורים שלך. זה רק ליווי לחיים האמיתיים שלך (טובים או פחות טובים, אבל רק כליווי). הבקשה מצידם לעשות מעשים טובים לא גורעת ולא מוסיפה (אני מקווה...) מהערכתם / אהבתם אליך. אבל, אם המרצה אומר לך לעשות מעשים טובים, כאן כבר נכנס אפקט המחוייבות. כאן זה חלק ממטלה ספציפית שהתבקשת לעשות (וכמובן שהציון מרחף לו אי שם ברקע...), בשנה הבאה לא ניתקל ב"מטלות" כאלה ולכן זה משהו זמני שכן קריטי יותר מאשר ההנחייה של ההורים לעשות משהו דומה.

בקשר למשימה של השבוע: אמרתי למרצה כבר בסוף השיעור שהמשימה קלה מדי בשבילי. בתור אחד שלא אוהב לקחת צד בקלות, אני תמיד מנסה למצוא "נסיבות מקלות" אצל האדם שמעצבן אותי (ולא חסרים אנשים כאלה, בלי עין הרע), ולכן גם היה לי מאוד קל "לאהוב" אותו למשך 10 דקות תמימות.

אז ניסיתי לאתגר את עצמי. ניסיתי לעלות שלב וללכת על "הארד-קור" ולנסות למצוא דברים טובים אצל אנשים באמת רעים, כאלה שאין כל ספק שהם אנשים רעים (היטלר, ערפאת, רודנים כאלה ואחרים). מצאתי כמה דברים שכל אזרח מדינה אחרת היה יכול לאמץ לחיקו די בקלות (היטלר היה מאורגן והשיג משהו שהרבה אנשים רצו אבל לא עשו, ערפאת הרים את כבודם של הערבים הפלסטינאים), אבל אז עצרתי ונחרדתי:

אני מוצא דברים טובים אצל היטלר ימח שמו??? אני, אדם יהודי שחי במדינת ישראל? נבהלתי והפסקתי.

אני לא יודע מה להגיד בקשר למשימה הזאת. מנקודת המבט שלי, זה מאוד קל למצוא דברים טובים אצל אנשים (כי אני באמת ובתמים חושב שלכל אחד יש), אבל גם לאהבה ולקרבה צריכים להיות גבולות.

עדי אייל אמר/ה...

אתמול היה כנס ואחריו דיברתי עם שופטת. אשה מיוחדת שדיברה על חשיבות אהבת האדם אצל השופט, ואיך גם את הנאשמים שעשו דברים נוראיים צריך להבין ולאהוב, ללא קשר לכך שצריך גם לשלוח לכלא.
ואז נתנה את החריג, ה"עד כאן" שלה, של אב ששרף את ילדיו, ואותו כבר אי-אפשר לאהוב.

ואני שואל: האם הוקעת המעשה והעושה באמת דורשת התעלמות מהאדם? האם אב שהגיע כדי שריפת ילדיו, או רוצח המונים שנתן לשנאה קול והרשה לה למלא את כולו - חובה עלינו למנוע עצמנו מלמצוא אצלם דבר חיובי?
עד כדי כך מפחדים מלראות אנושיות אצל האחר? כדי לכעוס חייבים לצבוע את כולו בשחור, במברשת רחבה שלא תותיר אפילו שובל לבן אחד?

נראה קשה יותר, והוגן יותר, ואנושי יותר, לתת מקום גם ללבן, גם לעובדה שמדובר בבן אנוש, שאפילו בו מרחפת רוח אלוהים, גם אם קשה למצוא אותה או שמעשיו מעיבים עליה מאוד מאוד.

אדם לא עושה רע אם לא רע לו מבפנים.

אדם לא מזיק מבלי להזיק לעצמו, ומי שחי בשנאה - עולמו מלא שינאה.
אין בכך לפטור אותו מאחריות למעשיו, או אותנו מאחריות להוקעתו, ענישתו, ומניעת הצלחת מעשיו הרעים - אבל בל נעשה לעצמנו חיים קלים מדי, של חלוקה בין "שלנו" ל"שלהם", "טובים" ו"רעים", אלה שמגיע להם שנראה את אנושיותם ואלה שלא.

לנו מגיע יותר. להיות בני אדם שלמים, כאלה שלא מונעים מעצמם את ההתלבטות, את הקושי. כאלה שממלאים את אנושיותם תוכן בכך שנותנים גם לאחרים את הקרדיט. גם, ובעיקר, כשזה קשה.

מותר, ורצוי בעיני, להוקיע. אבל דווקא כשמוצאים ברע את הטוב, ובטוב את הרע, נשארים תמיד עם העיניים פתוחות ועם הלב רגיש.
כשמפסיקים לכאוב עבור האחר, מפסיקים לראות אותו בשלמותו. משהו בנו, באדם השלם שאנחנו, נחסם אז גם כן.

אז התרגול חשוב, ולו כדי לחוות את המסקנות מבפנים, להרגיש את ההשלכות ולא רק לדבר עליהן או לחסום אופציה רק כי יש לנו דעה לגביה.
ומגיע לעולם שניתן יותר מאשר כמה שנוח לנו.

איציק אמר/ה...

ושוב - לא אמרתי שאין בהם טוב. הרי תמיד ניתן להגיד שהקפדנות והצייתנות של הנאצים היא משהו שאין כדוגמתו, ושרק בזכות הארגון המופתי שלהם הם הצליחו במשימה שהם הציבו לעצמם. אני רק טענתי שאני כאדם יהודי ישראלי לא יכול לחשוב ככה, פשוט לא מסוגל. אמרתי לך אחרי השיעור הקודם שלא תהיה לי בעיה לחשוב על אנשים רגילים דברים טובים, אבל כאן לא מדובר באנשים רגילים. אז למרות שכל אדם נברא בצלם, ולמרות שכל אחד הוא בחזקת חף מפשע עד שיוכח אחרת - אני באופן אישי לא יכול לחשוב עליהם שונה מהקונצנזוס.

ליאה אמר/ה...

אני הרגשתי שלא קשה למצוא ברמה האינטלקטואלית דברים טובים אצל כולם. לא חשבתי דווקא על אנשים שעשו ממש דברים רעים, אבל גם אצלם כמו אצל כולם אפשר להצביע על נקודות טובות בהם. לדעתי האתגר זה להרגיש בלב אהבה עליהם, שזה שונה מהצבעה על נקודות טובות. יש אנשים שאנחנו נמשכים אליהם בצורה טבעית, יש אנשים שאנחנו מרגישים כלפיהם נטרלית, ויש אחרים שיש לנו איזשהי רתיעה מהם. לאו דווקא כי הם רעים, אלא יש משהו באישיות שיכולה לעלות על העצבים, להכעיס וכו', ולדעתי האתגר זה לנסות להתגבר על הרתיעה הזו ולהחליף אותה באהבה. מה שנאמר בשיעור לדמיין שהאדם הוא ילד שלנו היא התחלה חשובה כי באמת כל אדם אוהב את הילד שלו, ולמען האמת אנשים אוהבים תינוקות באופן כללי. יכול להיות שאנחנו צריכים להפנים שאנשים הם בסך הכל תינוקות שעברו עליהם כמה שנים, ואולי נראים פחות חמודים אבל עדיין זקוקים לאהבה. אבל אצל תינוקות זה בא לנו בטבעיות ואילו במבוגרים הרתיעה הזו היא לא תמיד דבר שקל להתגבר עליו.

יוני אמר/ה...

אני חושב שכדאי לעמוד על משמעות הרעיון שכל אדם, כל אדם, נברא בצלם אלוקים. אולי אתחיל מהסוף. למען האמת, אני לא מסוגל לאהוב כל אדם כאילו היה ילדי, ואיני חושב שכך ראוי או שזהו האידיאל. מאידך, הכוונה לחפש בכל אדם משהו טוב אינה דווקא משהו חיצוני הנראה לעין כמו הצייתנות הנאצית. לדעתי, הכוונה בהיות האדם נברא בצלם אלוקים, היא בין השאר, ראייתו כבעל כוחות שניתן לנצלם לטוב ולרע. וכל אדם לפי בליל תכונותיו ומידת עוצמתן על פני סקלת הווליום של התכונות, ניחן בטוב. זו נקודת מוצא. מכאן נגזרת למשל אמרת חכמים-"הוי דן כל האדם לכף זכות"-מה פירוש כל ה אדם? הכוונה לחפש בכל צדדי האדם, להסתכל עליו בכללותו ומכל צדדיו, שאז בודאי נמצא איזו כף זכות. האם זה הופך את היטלר לאדם טוב על שם סופו, כלומר על מעשיו בפועל? ממש לא. אבל בודאי היה בו צל צילו של טוב. והרעיון הוא, שאנו באים לשפוט בני אדם לעיתים קרובות מהר מידי בלי שהכרנו את כל צדדי אישיותם. אם כן, לאהוב ממש כל רשע עלי אדמות אף אחד לא מצפה וזה יהיה רמאות מצידנו וכלפי עצמנו. אבל, לראות את צד הטוב בכל אחד, זה כן. ומכיוון שהאדם הוא יצור המורכב מהרבה רבדים, זה גם אתגר גדול להגיע לרמת הסתכלות הוגנת ומלאה על כל אדם. לסיום אזכיר מאמר של אישה חכמה, וברוריה שמה, אשתו של ר' מאיר מחכמינו, שבתגובה לתפילתו למען מות שכניו הרשעים, אמרה לו: התפלל על החטאים, לא על החוטאים- "יתמו חטאים מן הארץ ורשעים עוד אינם"(ספר תהילים) כלומר יש להפריד(וזה כמובן קשה מאוד מבחינה רגשית) בין המעשים לבין האדם, במובן זה שהאדם כולל בתוכו עוד כוחות רבים, שיש להסתכל ולהעריך(גם במובן של למדוד, לא רק כשבח) גם אותם.

לירון אמר/ה...

הייתה כתבה השבוע בעיתון על בחור שנמסר לאימוץ כשהיה ילד בשל הזנחה של ההורים שלו. הילד לא התגבר על הניתוק מהוריו ובמהלך השנים הוא התדרדר לפשע ולסמים. כשהגיע לגיל 20 ומשהו הוא מצא את ההורים הביולוגים שלו וזה הביא לשינוי בחייו. כשהוא הגיע למשפט על אחת מהעברות שלו, השופטת, שליבה יצא אליו, ראתה את הנסיבות המיוחדות של חייו והחליטה לתת לו הזדמנות שניה ולא להכניסו למאסר.
זה סיפור מרגש שקל להתחבר אליו כי מדובר בפושע "קל". אבל,
אני חושבת שלהכריח את עצמנו למצוא טוב בכל אחד זה בקשה לא מציאותית. מצטערת, אבל אני לא יוכלה למצוא טוב באבא שרוצח את ילדיו. אני ממש מסכימה עם השופטת שעדי דיבר איתה, גם לי יש גבול שבו אני כבר לא יכולה לאהוב אדם. מה לעשות, אנחנו חיים בעולם שברובו הוא שחור ולבן וכבר מגיל קטן מלמדים אותנו להבחין בין טוב ורע, ופחות השקיעו באמצע. אדם לא עושה רע אם לא רע לו מבפנים? זה נכון אבל לא תמיד יביא לחמלה.
אני רואה את הכאב של האחר, אבל של האחר שנפגע, לא של האחר הפוגע.

זה פשוט קשה עד בלתי אפשרי להפריד בין האנשים לבין מעשיהם, אבל אני מוכנה לנסות...

מעיין ביטון אמר/ה...

על מעשים ועל בני אדם...

בראש אני רוצה לציין שפשוט כיף לקרוא את התגובות שלכם. מדהים לראות לאיזה כיוון כל אחד לוקח את הדברים, את אופן החשיבה הייחודי לכל אחד ואת עולם האסוציאציות השונה.

אני רוצה להתייחס למה שלירון כתבה, על כך שקשה להפריד בין מהות האדם למעשיו. הייתי רוצה להציג את הדברים בצורה כזאת: האם בכל מעשה ומעשה שאנו עושים משתקף האני האמיתי שלנו? האם בכל פעם שתוקף אותנו יצר העצלנות למשל ובדיוק באותו רגע אנחנו גמורים מעייפות ואדישים משהו ולכן לא מרימים בקבוק מהרצפה / מנסים "לקלוע" זבל לפח ולא הולך (או כל דבר בסגנון) זה אומר שאנחנו אנשים שמזיקים לסביבה? האם בכל פעם שח"כ כזה או אחר מתלהם על חברו לכיסא ואף לעתים משתמש במונחים מאוד לא הולמים זה אומר שמדובר ב"חוליגן" משוק הכרמל (ויסלח לי שוק הכרמל על ההשוואה)? ואחריף זאת - האם אותה אמא שהסתגרה עם שתי בנותיה בחדר וחנקה אותן למוות בהכרח אינה בעלת רגשות הוריים, בהכרח אינה אוהבת את בנותיה?
שום צורת התנהגות מאלו שתארתי לעיל אינה מקובלת או מוצדקת (ודאי שלא האחרונה). עם זאת, קיצונית ונוראית ככל שתהיה פעולה מסוימת, אין היא בהכרח משקפת את האדם השלם. בכולנו קיימים רבדים כה רבים מכדי שנוכל להתנהג באותו אופן כל הזמן בכל סיטואציה. אני בטוחה שכולנו ראינו רגעים מעט פחות יפים בחיינו, בהם הפתענו את עצמנו בהתנהגות שלא יכולנו לצפות מראש ולא חשבנו שאנו מסוגלים להתנהג כך. קשה לי המחשבה שפעולה מסוימת יכולה להגדיר אותי כאדם...

אגב, אני בחרתי בח"כ חנין זועבי (לא להאמין שהיא עדיין ח"כ). תקופה מסוימת ראיתי בה אדם נתעב ממש (על אף שקשה לומר שהיא מגדולי אויבי המדינה). לאהוב אותה? לא יקרה, אבל למצוא בה משהו טוב? בטח. בשונה מרוב הדברים שקראתי כאן, דווקא אצלי אין ממש שחור לבן, לכל דבר יש מחד ומאידך, מה שמקל עליי מאוד את המשימה.

דוד אמר/ה...

כולנו בני אנוש. וכולנו עושים לעיתים דברים רעים. איומים. חלק מאיתנו שורפים את הילדים שלהם. חלק מאיתנו מבצעים פיגועים, וחלק מאיתנו ארגן והוציא לפועל רצח עם. חלק מאיתנו בוגד בבן הזוג שלהם, וחלק מאיתנו מבצע עבירות מס ועבירות רכוש.
למה? לכל אחד יש סיבה. דברים אינם קוראים סתם. יש להם שורש איפה שהוא.

כל אחד מאיתנו יכול להיות עבריין. אין איש שלא חטא ויחטא. וכמו כן: כ"א יכול להיות צדיק. כך שכל אחד מאיתנו עושה מעשים טובים (אם כבר מדברים על זה).
איציק: דיברת על נאצים. אני מציע לך לקרוא את ספרו – מחקרו - של דניאל י. גולדהגן: "Hitler's willing executioners. Ordinary Germans and the Holocaust". המרצחים היו אנשים נורמטיביים לחלוטין. איש לא הכריח אותם לעשות את שעשו. איש לא איים עליהם.

בקיצור: אפשר להיות מפלצת.

אנחנו מוקיעים את המעשים הרעים ומי שביציע אותם בחר לעשות אותם – על אף העובדה שהיה יכול לעשות הפוך. צריך לזכור: הדין אינו מטיל אחריות פלילית על אנוס או על מבצע עבירה שלא מרצונו החופשי.
צריך גם לזכור שאנו חיים בעולם שציר הזמן בו אינו מתקדם אלא לכיוון אחד. א"א להחזיר את הגלגל לאחור. מה שעשית יתקיים לעולמים – בין אם זה מעשה טוב, ובין אם זה מעשה רע. את הטוב שנגרם, א"א למחוק או לקחת בחזרה. כולם הושפעו ממנו, וימשיכו להיות מושפעים ממנו לעד.
הבעיה היא, שההיפך הוא גם נכון. כולם מושפעים ממעשה רע של איש בודד. ועל זה באים אליו בטענות. על זה מענישים אותו. לא מתעלמים מהטוב שהוא עשה. אבל א"א להתעלם גם מהפגיעה שהוא גרם לסובבים אותו. הכעס כלפיו הוא במקום. הסליחה גם – ככל שניתן.

מה המסקנה של כל זה? אפשר לקבל, דרך ענישת העבריין, אות הזהרה חזקה: תראה מה הוא עשה. איך הוא קלקל בקלות. אל תחשוב שאתה מעל כל זה. אם הוא הגיע לשם, יש סיבה. תיזהר שלא תהיה גם לך, סיבה להגיע לשם (הרתעה, בלע"ז).

ולמה היה לי כ"כ חשוב להגיד את זה?
משום שנדמה לי שמדברי המרצה עלה, כי דווקא אסור להתעלם מדבריו הטובים אותם ביצע אדם כשנתפס ברעתו.
בסדר, אבל לאן זה מוביל אותנו? שיש איזה שהוא איזון?
למבצעי מעשים רעים יש גם צד טוב. אז מה?
אז אסור להתעלם מהטוב הזה. או-קיי, ומה הלאה?
עושה רושם שהנחת יסוד המרצה היא שהעולם מאוכלס משני סוגי אנשים. החלק הראשון, עושה הרבה טוב וקצת רע (או רע סבבה כזה), והחלק השני עושה טוב לעיתים, והרבה רע ממש לא סבבה: הוא שורף את ילדיו וכו'. המסר הוא: אסור לשכוח שהרעים עושים גם טוב, ע"מ שנוכל לשמור על צלם האנוש שלנו, אנחנו, הטובים, כדי שנוכל להישאר טובים.
עם כל הכבוד (ובתקווה למתן ציון עובר בסוף הקורס) – איני יכול לקבל עמדה זו.
1. איך התנהגות כזו – מצד "הטובים" - אמורה להיטיב למי שביצע את המעשה הרע, או לתקן את שהזיק?
2. הגישה דוגלת בפולריזציה של החברה, טובים לחוד ורעים לחוד.
3. עכשיו שהבנתי שהרשע בעל צד טוב, מה לעשות? להעניש אותו או לא?
4. אם אני מעניש אותו בכל זאת (באמצעות גיליוטינה למשל) למה בדיוק תרמו הלבטים שלי, במיוחד בהקשר זה שראשו מונחת בסל, במרחק מה מפלג גופו העליון?
5. אם אני משוכנע שהרשע הוא בכל זאת בעל מידות ומעשים טובים, איך זה עוזר לי לא להיות רשע?
6. אני דוחה מכל וכל את הרעיון (שורות 19 עד 25 בפוסט המרצה) ולפיו ביצוע מעשה רע אינו פוגע באנושיות (תכונה קיימת אצל "בעלי צד חיובי" – שורה 4). האנושיות לדעתי, היא דווקא היכולת לבחור את הטוב. מי שבוחר לעשות רע – וזה יכול להיות כל אחד, כולל אותי – שולל את הצד האנושי שבו, במידת מה. הוא מתעלם מהשלכות מעשיו. והלא, אמרנו (ר' גילברט, ומה שנאמר בשיעורים הראשונים) שהאדם נבדל מהבהמה בזה שהוא מסוגל ... לצפות את העתיד.

לילה טוב לכולם.

דוד אמר/ה...

אולי כדאי לי לחשוב על כתיבת תגובות בשעות הבוקר, כשאני יותר רגוע...

ליאת רוזמן אמר/ה...

קודם כל, אני רוצה להתנצל (ברצינות, בלי קשר לשום משימה) על המשימה שביצעתי בשיעור האחרון. הרגשתי שהגזמתי ושגזלתי מזמנכם היקר (המרצה והסטודנטים גם יחד). אני ממש אתעקש עם עצמי שלא לחטוא בזה שוב. תחושות האשמה ליוו אותי כמה ימים ולילות טובים ושיחות עם חברים. הרגשתי שהיה גרוע, למרות המחמאות (שתודה שניתנו למרות הכל).

אני חיבת לצין שאני לא כ"כ מסכימה עם מה שנאמר בשיעור. אומנם כשאתה קטן אתה עושה כי אמרו לך, אך ככל שאתה מתבגר אתה בדר"כ עושה כי אתה רוצה ולרוב דווקא ממש לא כי אמרו לך. העשי-ה שבאה מאיתנו (כמו התנדבות למשל) חזקה מבחינתנו שלנו (לא מבחינת הסביבה, כי מבחינת הסביבה כל עשי-ה היא עשי-ה משמעותית) ומשפיעה עלינו בעיצוב אישיותנו יותר מעשי-ה חברתית ומעשית מעשים טובים שצוותה עלינו.

בקשר להתנסות השבוע, גיליתי שאני ברגרסי-ה מטורפת משבוע לשבוע. אם בשבוע הראשון של המשימות הרגשתי שממש הצלחתי ואפילו הופתעתי מעצמי לטובה, הרי שמשבוע לשבוע אני מרגישה שמשהו משתבש בעשי-ה שלי. אני מצליחה פחות ופחות לפענח אחרים ולפענח את עצמי, הכל מתערבב לי. העשי-ה מעצמי, העשי-ה הכפוי-ה וכבר קשה לי להבחין ולשים לעצמי בראש את ההבחנה של "היכן עובר קו הגבול" ומה הוא מה.

המשימה עם התמונה של האדם המרגיז / מעצבן / שנוא היתה קשה במיוחד. אני מצטערת לומר זאת, אבל מי שנמצא בעיני ככזה (וזה באמת די נדיר, אני מוכנה להבטיח! גם אני מאמינה כמו איציק כי בכל אחד אפשר למצוא משהו טוב), קשה לי מאוד לראות אותו באור חיובי. בחרתי באדם שאני ממש לא מתחברת אליו מבחינה אישיותית ושיוצא שהוא מבקש ממני טובות ומשתף אותי בדברים, לרוב ללא רצוני ולמורת רוחי (שאני לא מראה כמובן, כדי שלא יפגע, כי בכל זאת מדובר באדם). כשהסתכלתי על אותו מישהו לפני תחילת ה-10 דק' שקט עלו בי התנגדויות מוחיות לשאלה "איזה דבר טוב אני יכולה לראות בך". על כל דבר שניסיתי להגיד בזכותו של אותו אדם, מצאתי לצערי גם את הסיבה ההפוכה של מדוע לא לראות זאת בו. זה מאתגר אותי כ"כ עד שאני חיבת לעבוד עם עצמי כדי למצוא בכל זאת משהו. אפילו ניסיתי לחשוב מה היה קורה לו היה מדובר בילדי שלי (למרות שקשה ביותר לדמין את זה ואני בטוחה שאילו היה לי כרגע ילד התוצאה היתה שונה לחלוטין!) והגעתי למסקנה שהיתי פשוט אוהבת אותו, אבל חושבת שהוא ילד מתחכם ומניפולטיבי ועלי למצוא דרכים להתמודד עם זה. זה ממש העלה בי רגשות סותרים.

באשר ל-10 דק' שקט, הביצוע השבוע היה באמת בלתי נסבל (ביחס לשבועות קודמים שהיה דווקא מהנה וכיף). הכל בגלל העובדה כי השבועות האחרונים מלאים אמוציות ושינוים ודברים שעוברים עלי, ולכן כל דקה של שקט חיצוני מבטאת אצלי בפנים "רעש היסטרי".

במיוחד בלט לי המשפט שכתב ד"ר עדי אייל כי "הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאזור הנינוחות ומביטים פנימה".
הרעיון הזה ממש הכה בי השבוע. השבוע ירד לי האסימון ממש!
עד היום ראיתי את עצמי כמישהי שתמיד שמה אחרים לפני (פרט לתחום הלימודי, משום מה. אולי בגלל התחרות הגדולה שאני לא רוצה להשתתף בה וגם לא ניתן להכריח אותי לעשות כן). אני חושבת שאת רוב הזמן בשנים האחרונות הקדשתי להשקעה באחרים. יעידו על כך אותם אחרים ומי שמכיר אותי טוב ומקרוב. עם זאת, ככל שהעמקתי במשימת השתיקה ובהתבוננות סביבי הבנתי שלא משנה מה אני אעשה וכמה אתרכז באחרים, תמיד אני במרכז של עצמי ותמיד איפה שהוא מדובר בי. הגילוי והידיעה הזו ממש העציבה אותי. אני גם לא בטוחה שאפשר בהכרח לשנות את זה, שכן אם הרגשת שאתה עושה מעל ומעבר, היתכן שתרגיש בה בעת שאתה במרכז?ואם כן, מה עוד תוכל לעשות (חוץ משתיקה) כדי להוציא את עצמך מהמרכז הזה? יותר מזה, אני לא בטוחה שזה חיוני להוציא את עצמי ו"לפספס את עצמי" כדי לראות עוד יותר ממה שאני כבר רואה את ה"אחר"...כואבות לי המחשבות הללו ברצינות תהומית.

מצטערת על האריכות. בכתב (בניגוד לדיבור) לא כולם חיבים לקרוא את מה שכתבתי, ולכן הרשתי לעצמי "לשפוך" את שהיה לי על הלב.

שלכם,
ליאת.

קרן-אור בית אריה אמר/ה...

האחריות לתמונה הגדולה.
(לכל המשימתיים- ניתן לדלג לפסקה השלישית- לפואנטה)

למי שנשאר עימי להקדמה...
העזרה הכי "קלה" שאותה אני מכירה היא לתת כמה שקלים לקבצנים ברחוב; לפחות פעם סברתי כך, עכשיו, שהתבגרתי (קצת) ותרחישים רבים רצים לי בראש במקביל, על ילדים-קבצנים שאנוסים לקבץ נדבות ולהעבירם ל"ספונסר" (יש מילים רעות יותר אך בחרתי להשתמש במילה נקיה כי יש לי מצב רוח דיי טוב היום), על מסוממים שרק רוצים את המנה הבאה (ומי יודע מה הם יעשו תחת השפעת הסם), על אנשים צעירים שנראים מבחוץ בריאים לחלוטין והמחשבה-"למה הם לא מוצאים עבודה???" מתנגנת לי בראש...זה חינוך חברתי?
אלו, על קצה המזלג, ההשלכות שרצות לי בראש בעת זריקת המטבעות, עד שהן פוגעות באדמה (או בכובע המושט :-)

ועכשיו הפואנטה (למי שסגנון התקשורת שלו הקשה עליו לקרוא את ההקדמה)

האם יש לי אחריות מעבר לנקודה שהמטבעות פוגעות באדמה? (גם על המעשים של המקבלים וגם על החוצפה שלי לחשוב שזאת עזרה אמתית)
ובבקשה אל תתנו לי שו"ת, התשובות מוכרות לי אך לא מובנות לי. באמת מעניין אותי לשמוע מה אתם חושבים.

יוני אמר/ה...

קרן אור, לדעתי האדם אחראי רק למה שביכולתו לשלוט בו. מכאן את יכולה לגזור את ההשלכה למציאות הספיציפית. למשל, אם את יודעת בודאות או ודאות קרובה שלפניך רמאי, אין שום עניין לזרוק עליו כסף שהיה יכול לעזור למישהו שבאמת נזקק לו. אם יודעת ההיפך, מעולה. אם את בספק, אזי יש כאן כמובן יותר מקום לשיקול דעת. אבל ביסודו של דבר, האחריות קיימת רק במה שאת יכולה לשלוט בו. רק במה שאת יכולה לבחור בו בחירה מודעת, ויודעת(כלומר מתוך הבנה ומידע).

דוד אמר/ה...

קרן, אני מסכים עם יוני. כל מעשה תלוי בנסיבות בהן הוא בוצע. אם הכסף משמש מטרה לא ראויה, ברור שניתינתו אינה בגדר "מעשה טוב".

ליאת רוזמן אמר/ה...

קרן-אור היקרה,
לדעתי כן יש חשיבות לשאלה מה יקרה מרגע שעשית מעשה טוב וכמו שדוד אמר יתכן שהוא לא בהכרח יצא טוב, חרף מה שאת התכוונת כשעשית אותו.
היות ואנחנו משפטנים יכולתי להשתמש במונח ה"סבירות" וכשופטת לחיך שלך ושל סביבתך, את יכולה לשפוט בכל מקרה מה ההשלכות הצפויות למעשיך.
אני חושבת שכחלק מקולקטיב מוטלת עלינו האחריות על מעשינו שלנו, גם כשהם טובים או שהתכוונו שיהיו טובים במהותם.
אני מסכימה עם יוני שהכל כמובן במסגרת מה שניתן לשלוט בו, אך את השולטת במעשיך, ולכן במרבית הדברים שתעשי קימת אצלך השליטה.

אלעד אמר/ה...

גם אני קראתי כמו לירון את אותו הסיפור על העבריין ששינה את חיו בעקבות מציאת הוריו הביולוגיים.
אין בי ספק שבכל אדם קיים חלק טוב, אך אלו שמצליחים במחי יד לשנות את עצמם הם נדירים ואף בעקבות כך מגיעים לעיתונים.
אל לנו לחשוב שמה שמופיע בעיתון יכול להעיד על הכלל.
גם לרב המחבלים שרוצה בהשמדתינו קיים חלק טוב,אך לדעתי יש לבצע הפרדה בין תכונות טובות של אדם או דברים שטובים שניתן למצוא באישיות כל אחד ואחד מאיתנו לבין. למרות האמרה שטוענת כי "בני האדם נולדו רעים" איני מסכים לה כלל. אולם איני נמצא בשלב בו אני יכול לנתק את רגשותי כלפי אדם מסוים לאור תכונותיו. הניסיון לבצע הפרדה בין הראש ללב אינו פשוט אך קיימים מקרים שהוא רצוי ונחוץ. כפי שציינתי אני יכול למצוא דברים טובים בבן אדם אולם איני מסוגל לאהוב אותו בזכות תכונות כאלה ואחרות. יצירת קשר בין תכונות טובות בבן אדם לבין האהבה רגשית כלפיו , לטעמי רחוקות מאוד. ייתכן כי אוכל להעריך אדם בשל תכונה כזו או אחרת אך קשה יהיה לי לראותו כאחד שאני אוהב. למרות הניסיונות במהלך השבוע למצוא אדם שאני לא אוהב ולראות בו נקודות אור ולשנות אף במעט את אהבתי אליו לא צלחו השבוע. לדעתי קיים קו גבול מסוים המהווה נקודת אל חזור בה אהבתינוכלפי אדם משתנה וקשה מאוד לשנות את דעתינו או רגשותינו כלפיו, כך שהשינוי יהיה תלוי בהוכחות חד משמעיות מכיוון הצד השני אשר יצביעו על צעדים בוני אמון מצד האדם השנוא.