יום רביעי, 26 בינואר 2011

סיכום ותודה

שלום לכולם,
עם סיום הסמינר בתקשורת ופסיכולוגיה, כמה דברי סיכום ותודה, וגם התייחסות למטרות הקורס ולאן הייתי רוצה שתתקדמו עם מה שעשינו.

במהלך סמסטר חקרנו את עצמנו ואת העולם סביבנו. העמקנו בדברים שידענו קודם, וגם גילינו כמה חדשים. השאלה החשובה, כמובן, היא מה עושים עם זה הלאה. איפה הדברים ממשיכים לחיות בנו ולהתפתח איתנו. בעיני יש לנו מחויבות כבני אדם וכחברים בקהילות בהן אנו חיים לתרום ממה שיש לנו, ולהזין את העולם סביבנו. זו גם דרך הישרדות מצוינת, למי שמסתכל דרך "מה יוצא לי מזה" – כשקבוצה חיה ב"תן כשאתה יכול", כל אחד יכול להישען לפעמים על אחרים, וביחד יש הרבה יותר כוח והנאה מאשר לבד. אפשר להתמקד במימד הפיזי, ואז זה טיעון מצוין לתרומות ומדינת רווחה, ואפשר להתמקד במימד האישי – ואז זו משימה פשוטה: היה אדם טוב. בהקשר הרגשי זה אומר לתת לאחרים את מה שאנו היינו רוצים לקבל, ובגלל שבני אדם שונים זה מזה, אפשר להתמקד במכנה המשותף של כבוד, הקשבה, ואמפתיה. כשיש את אלה, השאר כבר בא לבד.
משימות שנתתי לכם כללו עשיית מעשים טובים, אבל גם הקשבה, ויכוחים, זיהוי התנגדויות וגם כשלים של הצד השני, ושמירה על מודעות וערנות המאפשרים לנצל את אלה בזמן אמיתי. עשר הדקות של השקט, המדיטציה היומית של לשחרר הכול ולהקשיב לסביבה ולנשימות הבאות מתוכנו, מאפשרות אימון במנוחה פנימית – היכולת להניח למחשבות טורדניות לנוע הלאה והישארות פנוי עבור העכשיו. כמו חדר כושר, זה משהו שלא תמיד בא להתחיל אותו, אך עושה טוב ברגע שנכנסים פנימה. כתרגול, מדובר במעשה שנועד לחזק את השריר שיודע לשחרר. התגברות על הפרדוקס של מאמץ לקראת מנוחה, וגילוי שכמו בריצה, הקושי בא בגלים. Second wind קוראים לזה שם, שאחרי שכמעט חייבים להפסיק, פתאום בא עוד שטף של אנרגיה ויכולת. ואחרי הגל השני, גל שלישי, והמשך דרך מפותלת עליות וירידות.
בצד האקדמי, הויכוחים שניהלנו נועדו לגרום לצלילה לתוך המקורות הרלוונטיים, העמקה בטיעונים ובאופן הצגתם, ומחשבה על מה נכון, וגם על מה משכנע. גם זה קשור בעיקר בהקשבה, ביכולת להשתלט על הנטייה לחשוב שאני יודע וצודק, והקשבה לטקסט וגם לזה שממול שאני מנסה לשכנע. התבוננות בתגובותיו כדי לראות על מה הוא חושב, כדי שאני אוכל למקד את טיעוני במקומות הנכונים. מאפשר מניפולציה, ומאפשר גם היות עם הצד השני, זרימה בקצב שלו.
מכם נהניתי מאוד. הרשיתם לעצמכם דרך, אתגרתם אתכם ואותי, ולימדתם אותי דברים חדשים. לכאורה עוד קורס, עוד סמינר, אבל גם שונה ואחר. אני מקווה שנהניתם גם, או יותר טוב, שהעמקתם ולמדתם לעצמכם כמה דברים.
לגבי העבודה, כפי אמרתי בכיתה חשוב לי שיהיה מרכיב אקדמי, ספרות מקצועית וחידוד שאלה ספציפית, ויהיה מרכיב אישי – חוקרים את עצמכם. אפשר לשלב על ידי בחירת נושא המעסיק אתכם אישית, הזדמנות לראות מה יש בספרות האקדמית שיכול ללמד אתכם על תכונה או מאפיין שלכם, ואפשר להפריד על ידי מחקר בנושא מרתק ותוספת של 2-3 עמודים על עצמכם, מה למדתם דרך התנסויות הקורס, ולאן אתם הולכים הלאה עם זה. אני מאמין בתרגול, אז חשוב שתגדירו לעצמכם שיעורי בית, משימות להעמקת התובנות או יישומן. אפשר להתכנס עם אחרים על החלק האקדמי וליצור יחד עבודה קולקטיבית על חקר האמת בבית המשפט: זוויות שונות של התמודדות עם השאלה "איך נקבעת האמת המשפטית ואיך מקרבים אותה לאמת העובדתית?". יש ספר חדש שהזמנתי לספריה "On Being Certain: Believing you are Right even when you're Not", אתם מוזמנים להשתמש בו כבסיס ולראות לאן מתפתח משם. זיכרו את הספר של גילברט שנותן כל כך הרבה קצות-חוט, הפניות למאמרים ודוגמאות.
ותיהנו!

8 תגובות:

ליאת רוזמן אמר/ה...

טוב...לא חשבתי שאני אכתוב כאן ראשונה, אבל הנה...

רבים מכם טענתם שאתם לא מכירים אותי (או שלפחות לא הכרתם אותי לפני
הסמינריון הזה...).
אני יודעת שהסמינריון הזה בא לי בתקופה משמעותית מאוד בחי-ים האישים ובחי-ים בכלל.
הסמינריון הזה הוא בדיוק מה שהיתי צריכה בתקופה האחרונה.
כדי לתרום לאחרים, כפי שצין ד"ר עדי לא אחת, הרי שאנו צריכים (לעניות דעתי בלבד...) להבין קודם מי אנחנו ולנסות להיות עד כמה שיותר שלמים.
אם אנחנו לא יכולים לתרום לעצמנו תחילה ולהסתכל פנימה, הרי שלדעתי התרומה שלנו לאחרים (במידה ונעשית כזו) היא הרבה פחות ממה שיכולנו לתת.
במהלך הקורס הזה חוויתי המון ועברתי דברים שעשיתי או שניסיתי לעשות משך תקופה ארוכה.
המשימות היו באמת מיוחדות והאמת שדי ציפיתי לקבל כל שבוע משימה והדברים העמידו אותי ברף אחר לגמרי ביחס לעצמי.
למדתי להכיר טוב יותר את עצמי וכך גם את סביבתי.

לגבי משימות הקורס, נהנתי במיוחד מהעשר דקות שקט (אני ממש רוצה להמשיך!), מהדיביט הראשון והמשימה שהיתה לי אישית הכי חשובה היא זו שקיבלנו לשני השיעורים האחרונים (אחת לכתוב על כולם ואחת לכתוב על עצמנו ולגלות מה ד"ר עדי חושב. לי אישית זה היה חשוב). הלוואי והיו לנו עוד הזדמנויות כאלו להתאמן ולהביט עמוק בשביל באמת להצליח ולראות מה אנשים חושבים עלינו בלי טיפת ציניות.
באותה הזדמנות אני רוצה לנצל את השורות האלו ולהגיד תודה (ברצינות אמיתית וכנה) לכולכם על ששיתפתם אותי באיך אתם רואים אותי ומה אתם חושבים עלי. חלק מהדברים שאמרתם תרמו לי וחיזקו אותי במה שכבר ידעתי או בנקודות חשיבה מסוימות שהיו לי ובזוויות החדשות שהבאתם. חלק מהדברים שאמרתם תרמו לי בכך שראיתי דברים מסוימים ולא שמתי אלי-הם מספיק דגש או שלא ראיתי אותם כלל ואני צריכה לשפר בי. נדמה לי שהידיעה שאנחנו לא מושלמים ושתמיד יש לנו לאן לשאוף מהווה חלק יפה מהקיום שלנו פה בעולם. זה אומר שלכל אחד יש יעד כלשהוא ותפקיד וצריך לעבור מסלול מסוים בחי-ים, כל אחד את שלו המיועד רק לו.

אני לא רוצה שכל מה שעשיתי בקורס יעלם, אלא ימשך, ולכן אני מנסה לחשוב על דרכים (כמו רעיון שיעורי הבית הקבועים לעצמנו) כדי להמשיך ולתגבר את כל הנושא העצום הזה אצלי.
מאוד לא בא לי שכל זה ירד לטמיון או ידעך!
הגעתי לדברים שאני ממש לא רוצה לאבד. מקווה שגם אתם.

לסיום, רציתי להביא מקור שיסכם מבחינתי את הקורס ושמאוד מקרין עלי בימים אלו:
הילל הזקן אמר: "אם אין אני לי, מי לי?; וכשאני לעצמי, מה אני?; ואם לא עכשיו, אימתי?"
(פרקי אבות, פרק א' משנה י"ג).

שלכם,
ליאת.

יוני נוס אמר/ה...

בוקר טוב,

אני בטוח לגבי עצמי שלקורס הזה לא היה תחליף אחר, טוב או שווה לו במערכת הקורסים. זאת משום שבאף קורס לא זכיתי מה שנקרא "לעבוד על המידות" כלומר לאתגר את עצמי מבחינת המוסריות, מבחינת האינטראקציה שלי והתפישה שלי כלפי בני אדם. זכיתי להכיר אנשים מקסימים שספק אם הייתה לי ההזדמנות הזו בשגרת התואר, וזכיתי לתרגל מיומנויות שאינן נלמדות כלל לאורך השנים בפקולטה. על כך אני אסיר תודה לעדי וכמובן לחבר'ה מהקורס שמכל אחד למדתי הרבה מאוד עליו אך גם על עצמי. הלוואי ואדע למנף את זה הלאה!

אז תודה רבה לכולכם

יוני נוס

קרן-אור בית אריה :-) אמר/ה...

אני חושבת כמה ימים על הרגע הזה, על הרשומה הזאת. המילים לא זורמות לי כבשגרה. הפתעה. אני יודעת, גם כאלו יש בחיים.
לאחר כמה וכמה נשימות עמוקות,
מה שנשאב ממני, כמעט בכוח, הם אלו המילים: הקורס היה לי קשה.
כי הוא... הפלא ופלא- הוציא אותי מאיזור הנוחות. גרם לי להתפתל בכיסא בכיתה ולהתעצבן קצת בבית (זה הזמן להודות לפרנטר שאין כמוהו?). תיסכל אותי באופן כללי. הזכיר לי בפעם המי יודע כמה- שאני לא יודעת הכל, ובמיוחד על עצמי.
יותר משלמדתי בקורס למדתי כמה אני עוד צריכה ללמוד, כמה אני עוד לא יודעת (ורוצה לדעת), כמה דברים אני עוד צריכה להספיק (ורוצה לעשות סתם ככה, בלי סיבה). כל כך הרבה קצוות לא סגורים, סימני שאלה, דברים שאני(!) לא גיבשתי דעה אודותם.
באלו הדברים נשלם הסיכום.

עכשיו למילות התודה.
תודה לכם חברים, שאתם מקשיבים לי שנתיים וקצת באופן הדוק ללא טרוניות (לפחות לא מול הפנים שלי, ועם זה אני יכולה לחיות. מה שאני לא יודעת לא מציק לי? או שכן? טוב, זה נושא אחר לדיון)
בכל אופן, קשה לי להתעלם מקולה הענוג של יהודית רביץ (ונגינתו של יעקב רביץ) שמתנגן לנו בבית ברקע :"גרעינים,גרעינים, נשאם לבבי-עתה הם עולים וצומחים".
אני מאחלת לכולנו, שנעבוד קשה קשה ונשלים חלק מהקצוות, שהגרעינים שנשאנו יעלו ויצמחו. שנזכור שישנם עוד אנשים בעולם ונדע לקחת דברים בפרספקטיבה נכונה.

אוריאן אמר/ה...

שלום חברים,
האמת היא שגם אני חשבתי כמה ימים איך להגיב על הרשומה הזו. נכנסתי, קראתי אותה וקצת התלבטתי. לסכם זו משימה לא פשוטה, בטח שלא בסמינריון מהסוג הזה כשכל השאלות נותרו פתוחות (וברוך השם... שאלות יש לי... :) )
הקורס הזה לימד אותי הרבה מאוד על עצמי ועל הסביבה שלי- אבל לא רק עליי ועל הסביבה שלי, אלא בעיקר על המקום שלי בתוכה. אני חושבת שההזדמנות לקחת זום- אאוט ולפנות מקום להסתכלות חיצונית על דברים כל כך יומיומיים, כמו יחסים עם אנשים קרובים ורחוקים, היא נדירה ואפשר להיתרם ממנה המון. הפער בין מה שנדמה לנו כ"מציאות האובייקטיבית" לבין איך שאחרים תופסים אותה, יכול לגרום לנו לשמחה (כשאחרים רואים בי תכונות מחמיאות), לתסכול (אם אחרים רואים בי דברים שליליים), וללמידה (עכשיו אפשר לתקן את הדברים השליליים). אבל הרבה יותר נחמד הוא דווקא הגילוי העצמי- הפער בין מה שחשבת בעצמך שהוא "מציאות אובייקטיבית" לאיך שאתה תופס את אותה הסיטואציה כשאתה בוחן אותה מפריזמה אחרת (נניח בעיניים של מישהו אחר). פתאום אפשר מאוד להפתיע את עצמנו.
אני חושבת שקיבלנו כלים להתנהלות מודעת יותר בעולם, ובעיקר את התובנה שלכל קצר בתקשורת יש מקור. מאז שהפנמתי את זה, כל קצר מרגיש לי באופן אישי כמו תקלה טכנית ולא כבעיה מהותית, משהו שאפשר לפתור.
אני בהחלט אקח איתי הלאה את הרצון לנהל דיאלוג פתוח עם אחרים, וגם עם עצמי מדי פעם (כמה שזה נשמע אוקסימורון...). וכמו שמישהו חכם אמר לי פעם, רצוי לפעמים לפנות זמן ביומן גם לפגישה עם עצמנו...

תודה רבה לכם על השיתוף, ותודה רבה לעדי על ההזדמנות לקחת חלק בתהליך.
מאחלת לכולנו הרבה הנאה בהמשך הדרך.
אוריאן

איציק אמר/ה...

(אני לא חושב שאפשר לקרוא לזה סיכום, כי עכשיו אנחנו בדיוק מתחילים...)

האמת? נהניתי. סוף סוף קצת גיוון בפקולטה למשפטים. היה קשה, היה מאתגר, היה מעצבן ומרגיז לעיתים (ע"ע המפגש בלי עדי), אבל דווקא זה שהתרגזתי בזמנו מראה כמה החזקתי (ועדיין) מהמפגשים ומהאנשים שמרכיבים את הקבוצה הזו.

בשמחות (ובסמסטר ב')

שאולי אמר/ה...

שלום לכולם,

בתור אוהד מושבע של מכבי תל אביב יום חמישי היה מבחינתי מוקדש למשחק בערב.
הופתעתי לגלות שאותה דריכות קננה בי גם לקראת השיעור.
היו בי רגשות מעורבים, מחד הרצון לשמוע מה עבר על חבריי ומאידך החששות להפתח בפניהם.
הרגשתי איך כל שבוע אני מתקדם עוד צעד ועובר מיחיד לקבוצה.
בניגוד לחברי איציק שהתאכזב מהשיעור בו לא נוכח עדי אייל, אני מצאתי בו המון סיפוק ובגרות שכן השיעור התקיים במתקנתו הרגילה, כל אחד סיפר משהו אישי וכולנו נסינו לסייע בעדו, היתה תחושת לכידות בכיתה.
כולי תקווה שבעתיד הלא רחוק ירבו הקורסים שיוצאים מהשיגרה היבשה ומנסים להעביר מסרים, להפוך אנשים ליותר טובים ולגרום ליותר ענין לסטודנטים.
אני יכול להגיד שמאוד נהנתי מהחוויה, למדתי דברים על עצמי שיהוו לי עכשיו כלים לעתיד ומאוד שמחתי להכיר אנשים שאני שוהה במחיצתם 3 שנים לעומק.

תודה רבה
שאולי

דוד אמר/ה...

אני מסכים עם איציק: א"א לסכם כאן ועכשיו. במשך המפגשים והשיחות, נגענו במשהו, אותו צריך להשתדל ולשמור כל החיים. גם לי לקח הרבה זמן להחליט איך להגיב כאן. לא הייתי בטוח מה לכתוב כי שוב, לא ידעתי בדיוק מה אני מרגיש.

אהבתי את הקורס. אבל גם מצאתי לנכון לשאול את עצמי: האם מדובר בהתלהבות קולקטיבית זמנית, חולפת, עקב משהו קצת לא שגרתי אליו נחשפתי?
עדי רוצה ש- "ניקח מהקורס הזה משהו לכל החיים". האם זו ציפייה סבירה בכלל?
לאחר שאגיש את העבודה, האם יישאר בי משהו ממה שלמדנו? האם אצא עם תובנות אחרות מחווית הכתיבה (כאשר ברור לי שבמסגרת הסמינריון האחר אותו אני אמור להגיש, אני לא מצפה לשום דבר מעבר לחותמת "נתקבל", ציון, והפריבילגיה לשכוח לחלוטין את כל מה שכתבתי. החלל שיווצר לי במוח אדאג למלא מול הטלוויזיה)?

אני יודע שאני כן מרגיש משהו. אני לא יודע מה זה, אני לא יודע לקרוא לו בשם, אבל יש לו ריח שאני מכיר. טעם חלש-חלש מוכר. שאם אני אנסה להתעמק בו יותר מדי, הוא יברח לי.

איך אגיד את זה...
אני מרגיש... שלא למדתי שום דבר חדש. שכבר ידעתי בעבר את אשר למדנו... אבל שלמדתי את זה "אחרת". שאני רואה את זה מנקודת מבט שונה. והתחושה הזו, של חזרה לנקודת ההתחלה לאחר מסע מעייף – אותה אני מזהה, והיא זו שבזכותה אני יודע שהעמקתי במשהו. שאני יודע יותר טוב. שעליתי מדרגה.
זה באמת כמו מסע. אתה הולך והולך, וחוזר לנקודת שממנה יצאת. לא הלכת לשום מקום. אבל מנטלית, הפכת לחזק יותר.
ללכת לקראת האחר.
לעשות מעשים טובים.
מדיטציה. ללכת לקראת עצמך...
ולמה כל זה? כדי ליצור מציאות טובה יותר. פשוט.
בחיים – כן. ובמשפט? לעשות את זה כעורך דין? בהחלט כן. איפה? בזירת הקרב: בביהמ"ש.
לשם אני הולך כדי לנצח את היריב. איך אעשה זאת? לך לקראתו, יגיד עדי אייל. תיפתח אליו ותבין אותו. איך תיפתח אליו? תפתח את עצמך אל עצמך.
וראו איזה פלא: התהליך הזה, שתחילתו רצון לגבור על הצד השני – דרכו דרך פיוס עם עצמי ועם האחר. וסופו – צדק.

כל כך הייתי רוצה להיות ברור יותר, אבל אני לא מצליח. אני באמת מרגיש שאם אנסה להתעמק בזה עוד, זה יברח לי. וממילא יש לי קריירה שלמה לחשוב על זה...

אני רוצה להגיד לכם (ולליאת בפרט): יש משהו טוב בעריכת הדין.
אני באמת רוצה להיות עו"ד, לנצח את התיק, ובאופן פראדוקסלי, להגיע למציאות מפוייסת יותר. לצדק.
האם זה אפשרי?
נדמה לי שעדי אייל אומר שכן.
שווה לנסות ולחקור את זה.

נהניתי מאוד בחברתכם. קיבלתם אותי יפה למרות היותי אאוטסיידר גמור.
הלוואי ונוכל להפנים את אשר למדנו ולהיפגש בבית המשפט...

בהצלחה לכולנו.

דוד

אלעד אמר/ה...

שלום לכולם,
האמת שגם לי לקח כמה ימים כדילהבין מה אני רוצה לכתוב,אגב עדיין לא הגעתי למסקנה.
בניגוד לפעמים קודמות, הכתיבה הפעם מעט שונה ויותר קשה, האמת שאני מסכים עם רוב הדברים שנכתבו לפני ואכן אין זה הזמן לסיכומים, מנגד כבר מספר שבועות איננו נפגשים כקבוצה, כך שאפשר להגיד שאנו במחצית.
ואם כבר אולי אנסה לדמות את המצב למשחק כדורגל (שאולי וליאת בשבילכם).המחצית הראשונה נגמרה הכרנו את הצד השני (וגם את עצמנו), תחילה היו גישושים ניסינו להבין מה הצד השני רוצה מבלי לבצע תנועות חדות - תייגנו כל אחד ואחד, זיהינו נקודות חזקות וחלשות וניסינו לראות ולהבין איך אנו משתלבים במשחק ( גם את שיעורי הבית ניתן לדמות להתקפות שניסינו לעשות כנגד הצד השני אך רובנו לא הצלחנו לכבוש את השער המבוקש, מנגד ההצלחות הקטנות בכל אחד מהשיעורים יהוו את ההצלות שלנו מקו השער וההצלחה לדעת להתגונן).
בשיעור הלפני האחרון נשרקה השריקה למחצית- עייפים ותשושים נכנסו לחדר ההלבשה ע"מ לקבל משוב משאר השחקנים והמאמן , שמענו את דעותיהם והצבנו מטרות למחצית השנייה שכמובן תשפיע על תוצאת המשחק והמשך המשחקים הבאים.
והנה אנחנו נמצאים כעת ביציאה מחדרי ההלבשה לפני העלייה למגרש עליינו להחליט כיצד אנו ממשים את שאיפותינו להתקדם לאור היכולת והנסיונות במחצית הראשונה וחוות הדעת שקיבלנו במחצית. זהו הזמן בו שחקני הנשמה מוכיחים את עצמם מעל האחרים למרות הקושי ולמרות העייפות הם לוקחים על עצמם להוביל את הקבוצה (וגם את עצמם) למקום טוב יותר במטרה להצליח, נותנים מעצמם קצת יותר ויודעים לקחת אחריות בכדי לממש את שאיפותיהם ולטובת הצלחת הקבוצה.
כאן המקום שלנו להוכיח בשטח את מה שלמדנו.

זהו, סיימתי עם הדימויים ורציתי להודות לכולכם על קורס באמת יוצא דופן, בו שמחתי להכיר אנשים חדשים וללמוד בעזרתכם גם על עצמי לא מעט.
בו בזמן שאני משתדל לממש ולהפיק מהחוויות וההתנסויות במהלך חיי היום יום.
שיהיה לכולם בהצלחה במחצית השנייה במטרה שנדע לנצל את הדברים שקיבלנו בשביל להבקיע את הגול המיוחל

תודה
אלעד