יום שישי, 14 בספטמבר 2012

עם סיום(התחלת) לימודינו

לחברי בקורס מבוא למשפטים. לכבוד ולעונג היה לי לחלוק אתכם צעדים ראשונים בשדה המשפט, ובפקולטה אצלנו. אהבתי את ההשתתפות, נהניתי מהשאלות ומהניסיון האמיתי להעמיק ולהבין. עבדתם קשה ולמדתם (אני מקווה) הרבה. זכרו לדרוש הרבה מעצמכם גם בהמשך, גם כשהלימודים מתמשכים ושאר הטרדות מציקות ודורשות מזמנכם. כמו בכל אימון, כשעובדים קשה, מתקדמים, כשמחפפים, ...


 

אל תסתפקו במה שהמרצים שלכם דורשים מכם, נסו לעשות יותר, וגלו לבד את מסתרי התחום. לכן למדנו כלי למידה, חיטוט במאגרים ומציאות חומרים. אם תדאגו תמיד לחפש עוד קצת על משהו חדש שלומדים, לעולם לא תשתעממו.


 

כשלמדנו את רולס, רציתי לתת תבנית חשיבה להבנת המשפט, אבל גם לתת כלי לעבודה פנימית. כששואלים "מה היינו חושבים מאחרי מסך הבערות?", מוצאים תשובות מוסריות, נכונות, כאלו שהיינו רוצים שהחברה שלנו תתנהל לפיהם. כשאנו דורשים זאת מעצמנו, להיות האדם שהייתי רוצה שהחברה שלי תהיה מורכבת מכאלה, אנו עושים את הנכון, וגם מדגימים זאת לאלה שסביבנו. אלה, בדרך כלל גם כמונו, היו רוצים שהדברים יתנהלו כך וכשנוצרת הדוגמא לפניהם, הרבה פעמים ממהרים לעשות גם. עשו ניסוי: עשו כמה דברים מיטיבים מדי יום, למשך שבוע. לא חייבים משהו מסובך, הרמת אשפה זה נחמד, להגיד סליחה למישהו שנתקל בנו, או לתת למישהו קדימות, "בבקשה, כנס". בידקו איך זה משפיע עליהם, ועליכם. סביר שתמצאו שיש שינוי.  לכן כלל ה- 110%, כשעושים קצת יותר, יוצרים תזוזה גם אצל אחרים סביבנו, שרואים משהו שלא ציפו לו.


 

אם אנו שואלים את עצמנו "מה רולס היה אומר?", אנו מכוונים את עצמנו אל הכללי, אל מה נכון ללא קשר אלי או למה טוב לי כרגע. המשפט עוסק בכך. ניהול חיי כולנו לאור עקרונות מוסכמים. הפעלת הכוח של המדינה רק כאשר חייבים, ולפחות בטווח הארוך, לטובת כולם. כך אנו מאפשרים לעצמנו לתת למדינה מונופול על הפעלת הכוח במדינה, ומאפשרים לכולם (כמעט) לוותר על אלימות אישית. פתרון בעיית התיאום, אם תרצו.


 

דוורקין לימד אותנו לפרש לפי האור הטוב ביותר. לאו דווקא טוב במובן של חיובי או שמח, אלא טוב מעמיק, של הבנת המערכת כולה והצורך בה.  אז מתאפשרת התאמת עצמנו למערכת שגדולה מאיתנו, וחשובה יותר מהאינטרס המיידי המטריד אותנו כרגע. קוהרנטיות, החיפוש אחר האחידות הפנימית, ההתאמה, היא קריטריון משפר חיים. התאמת עצמנו לסביבה, ראיית עצמנו כחלק ממנה, אינה סתירה לאינדיבידואליות אלא הטמעה של העצמי הייחודי שלי בתוך החיים שיצרו אותי כך.

כאשר אנו רואים את ההטיות האישיות שלנו (זכרו את ד"ר קליין), אנו הופכים מודעים אליהן. כאשר אנו שואלים, "איך הייתי רוצה שזה יתפרש?" אנו הופכים את עצמנו לחלק מהתהליך הפרשני. מהנותנים משמעות לחוק על ידי ראייתו כחלק משלם גדול יותר, הכולל אותנו. אז גם קל יותר לראות את נקודת המבט של האחר. להבין איך מהצד שלו זה עלול להתפרש אחרת.  אז גם הופכים מודעים יותר לעובדה שהרבה מהמחלוקות סביבנו, הם בסך הכול תוצאת פרשנות שונה, ואפשר להתמקד בתיקון הבסיס, ולא להיסחף בסימפטומים.


 

השימוש בדוורקין וברולס מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מהי החיה הזו הנקראת משפט, אך גם הבנה מעמיקה יותר של חלקנו ביצירה הזו. ויישומה הוא בידינו תמיד. אתם ואני הם נציגי המשפט, נציגי המדינה, כאשר אנו פוגשים את שאר אזרחיה. גם הם, כאזרחים, נציגי המדינה והמשפט המתווה את צורתה. בכך יש שותפות. כאשר אנו פוגשים את שכנינו בשותפות, החיים טובים יותר, והמדינה טובה יותר. והמשפט צריך לעבוד פחות. אז לימדו משפט, העמיקו והחכימו, הצליחו בכל המשימות – וזיכרו שעיקר עבודתכם לא בפקולטה. עיקר עבודתכם בלחקור בעצמכם, וליישם בחייכם. הביאו את מה שאתם לומדים החוצה, ושפרו את המשפחה, השכונה, העיר, והמדינה. תודה על השותפות וההזדמנות.


 

עדי

3 תגובות:

אנונימי אמר/ה...

חבילות ספורט אמר/ה...

אם כל אחד יתקן את עצמו - כולנו נהיה יותר טובים

יונתן יהוסף אמר/ה...

יונתן יהוסף

אני חושב שהדיון בכיתה, במסגרת של דקה הוא דיון מורכב מאוד, שמעקר את הצורך להשתמש במילים מלכתחילה, משום שאכן כפי שניתן היה להבין בסיום השיעור, המילים לא יהיו מה שישכנע אנשים אחרים בצדקת טענותיך כן או לא, אם כן מסתבר כי צריך לנקוט בקו אחר, קו שפחות ינסה לדבר על ההיגיון ואולי ינסה לפנות לכיוון הרגש, אולי אם ניצור תחושה בקרב מי שצריך לשמוע אותנו, כי שווה לו ללכת ולבדוק בעצמו את הנקודה שהתחלנו להעביר בכיתה, וע"י כך ליטוע בו ספקות באשר לצדקת הדרך בה הוא נתון ככל הנראה כרגע (הדבר פועל לשני הכיווונים , הן לדתיים והן לחילונים)

כך לדוג' אם אני דתי, ככל הנראה לא אשתכנע שאין אלוהים במהלך שמיעת הסבר באורך דקה (וחצי..), כלומר על החילוני הבא לשכנע את הדתי בכך, להבין מראש כי אם זו תהיה הגדרת משימתו היא נידונה לכישלון עוד בטרם התחילה, כנ"ל לגבי הדתי שיבוא לשכנע חילוני שכל חייו הם הבל הבלים ועליו לשוב בתשובה שלמה ולסור לבית הכנסת הקרוב לביתו ולהסדיר את החשבון מול הגבאי.

מה שלדעתי, מתוך חוויתי האישית בשבוע שעבר, יותר נכון יהיה לעשות הוא לנסות לטעת ספק, לנסות ולהגיד גם אם נקבל את הטענה הבסיסית של הדתי / חילוני, האם עמדתך היא כה מושלמת ובלתי ניתנת לסדיקה שלא שווה בדיקה נוספת או לחקור איזושהיא נק' חלשה, האם חוץ מלהאמין שיש אלוהים יש עוד איזה שהיא דרך לדעת, כי אחרת מה יעצור אותי מלהאמין בחד קרן ורוד שמרחף מעל היקום כולו ושומר עלינו מפני מפלצת הספגטי המעופפת, הקמה עלינו לכלותנו