יום חמישי, 6 בדצמבר 2012

תקשורת ותקצורת - עבודה עם התנגדויות והשפעה על אחרים

בחיים אנו מתווכחים לא מעט, לפעמים בגלוי ולפעמים בסמוי.  בגלוי, כולנו יכולים לזהות ויכוח: שני אנשים (או יותר) שכל אחד מקדם דעה אחרת, מנסה לשכנע את האחר, ולהגן על עמדתו מפני ניסיונות שכנוע של האחר.  הקו בין דיון לבין ויכוח עמום משהו, כאשר למילה "ויכוח" יש קונוטציה שלילית, של מאבק ולא רק החלפת דעות.  בדיון אנו מקשיבים אחד לשני, מנסים ללמוד ולהעשיר את עצמנו, בויכוח אנו רוצים לנצח. 
עם הרצון לנצח בא הרצון שלא להפסיד, ועם שניהם - הטיות קוגניטיביות שמונעות מאיתנו להקשיב לאחר (שכן אולי הוא חו"ח צודק ועלינו לוותר?) וגורמות לנו לפרש את דבריו לאור הצורך שלנו להיות צודקים.  עם הויכוח גם יש תוספת רגשית - פחד מלטעות, כעס על שלא מסכימים איתנו ומפקפקים בנו, התלהבות מהאפשרות לשנות את העולם (של האחר, ודרכו אולי עוד) והאגו פורח.  אין כמו טפיחה לאגו בדמות הכרזתנו כצודקים, ובעיקר אם האחר מודה בכך.
ויכוח הופך אישי, גם אם הנושא כללי מאוד וגם אם אין המון משמעות פרקטית להשגת ההסכמה (כמה באמת משנה אם האחר מסכים עם דעותנו הפוליטיות, למשל?).

אני רוצה לערוך אתכם ניסוי, שניים האמת.  בשבועיים הקרובים אתם הולכים להתווכח.  לא לדון, להתווכח.  תנצלו הזדמנויות המופיעות ממילא בחייכם, וגם תיצרו הזדמנויות חדשות.  תוך כדי, תפתחו את תשומת הלב וההקשבה, ותביטו באופן הויכוח, השפעתו עליכם ועל האחרים, וגם איך ויכוח נגמר.  תפתחו גם את הגמישות הפנימית והיכולת לרדת מהאגו שמוביל לויכוח מלכתחילה.  האופן בו ויכוח משפיע על השיחה, וגם מה קורה לשיירים שלו אחרי שהויכוח רשמית נגמר.
המשימה היא פשוטה: בכל פעם שנוצרת לכם הזדמנות, אתם הופכים את השיחה לויכוח.  יכול להיות על משהו קטן, מישהו התלונן על מצב המדינה ואתם מייד מוכיחים לו שהוא טועה, או שהוא מתעלם ממשהו אחר.  מישהו גורס שהיה שיעור טוב, ואתם מייד מתייצבים להסביר לו שממש לא.  מישהו מספר על מכונית שהוא רוצה לקנות, ואתם כבר בטוחים שעדיף אוטובוס.  גם בחנויות, טלפונים מהביטוח או החברה הסלולרית, וכד' - אל תקבלו את הנאמר והקפידו למשוך את הדברים לא רק לפתרון טוב לכם, אלא לויכוח ממש.  אל תפגעו באחרים ואל תזלזלו בכבודם - אך תתווכחו איתם ותקפידו לא להסכים כדי להאריך את משך הויכוח.
אבל ויכוח הוא לא נעים.  מעורר טינה ותסכול.  לכן אתם מתווכחים כמה שאתם יכולים - ואז מסיימים בהתנצלות.  לא חייבים להסכים שהצד האחר צודק (למרות שתשתדלו!), אבל חייבים להתנצל על שהתווכחתם, או שאולי פגעתם בו.  ככל האפשר, ותרו גם מהותית, שהאחר ינצח.  כשאי-אפשר, תתנצלו על אופן הויכוח.  גם אם לא פגעתם, תתנצלו.  חשוב שהויכוח יסתיים בכם אומרים סליחה, גם אם צריך להתאמץ כדי למצוא על מה הסליחה.
כך תעשו לפחות כמה פעמים ביום, כל יום במשך השבועיים הקרובים.  עשו לכם יומן של ויכוחים בו אתם מפרטים מה הרגשתם, מה הרגשתם שהאחר מרגיש, ומה ההשפעה של ההתנצלות.  פחות חשוב נושא הויכוח, מאוד חשוב אופן התנהלותו ומה נשאר ממנו בסוף.  בתגובות בבלוג ספרו מהתנסויותכם ולשיעור הבא הביאו את היומן אתכם.  המטרה היא לאתגר את עצמנו, לכן מה שמעניין הוא מה שקורה מעבר לשגרה, הדברים שעשיתם שונה בגלל המשימה ולא ויכוחים סטנדרטיים שיש לכם ביום-יום.
ואסור לספר לאחרים שהתווכחתם "רק בשביל שיעורי בית"!  מותר להתנצל ולהגיד שטעיתם, מותר לבקש סליחה שאולי הגזמתם, אבל השאירו את האחריות עליכם ואל תברחו ל"הייתי חייב".

ומשימה שנייה: בשבועיים הקרובים אתם עושים מעשים מיטיבים - מעבר לשגרה.  תגידו שלום לאנשים ברחוב או במסדרון, הרימו אשפה מהרצפה והניחו בפח, פנו לאדם שנראה אבוד והציעו עזרה, כל דבר שנקרית לכם הזדמנות לעשותו.  דברים גדולים וקטנים כאחד, אך תתמקדו בדברים שאינכם רגילים לעשות, שאינם באזור הנינוחות שלכם.  ככל האפשר, עשו דברים כך שאחרים סביבכם יראו, והביטו לראות מה ההשפעה של מעשיכם עליהם.  תנו לאנשים להיכנס לפניכם בתור, והביטו בהם אחר כך.  תרימו משהו מהרצפה, ושימו לב אם מישהו שם לב ואולי עושה גם.  מטרתנו לעשות דברים מיטיבים - ולבחון אם מעשינו יוצרים השראה לאחרים לעשות משהו משלהם.  לא חייב שיעשו משהו דומה, לפעמים די בלשים לב לכך שהם מתנהגים להבא בתור יפה במיוחד.  שהחיוך שנתנו להם מועבר למישהו אחר אחר כך.
ושוב - לא מדברים על הדברים ולא מנסים לשכנע!  אנחנו משפיעים בפעולתנו ולא במילותנו.  היו יצירתיים, צאו מהשגרה, העזו לעשות דברים ש"לא נעים" ואינם רגילים, וספרו בתגובות בבלוג על התנסויותכם.  חשוב לתרגל כל יום, כמה פעמים בכל יום.  הלמידה היא בעשייה ובהתבוננות בהשפעתה, ולדברים אלו יש אפקט מצטבר.  אז קחו שבועיים, הקפידו לתרגל ויכוח+התנצלות ומעשים מיטיבים בכל יום, והתבוננו היטב בהשפעת הדברים - גם בכם פנימה, וגם בעולם שמחוץ לנו.
אתגרו את עצמכם, העזו, ותיהנו!   עדי

26 תגובות:

מאיר שמול אמר/ה...

גילוי נאות: בד"כ בחיים אני מנסה כמה שפחות להתווכח, ולנסות להגיע לפתרון המקובל על שני הצדדים (win-win) אא"כ מדובר בעניין מהותי בשבילי עליו אעמוד בתוקף. אבל התווכחתי. אתמול (שלישי בשעות הבוקר המאוחרות) עליתי על מונית ברמת גן, וכנהוג במחוזותינו, נהגי המוניות יודעים את הכל, ורק במקרה הם לא משמשים בתפקיד ראש הממשלה. במהלך נסיעה שגרתית פתאום העלה הנהג את השאלה: "אז, למי אתה הולך להצביע בבחירות?" אמרתי לו את שאמרתי, והנהג טען: " אין מה להצביע, הכל במדינה לא טוב [בלשון עדינה] ואני לא הולך להשתתף במשחק הפוליטי הזה בו התוצאות ידועות מראש". מפה לשם, מנסיעה תמימה במונית של כמה דקות, התפתח דיון מעמיק בשאלת החובה האזרחית להצביע, ומדוע המדינה, והעומדים בראשה היא כן הסיכוי היחיד הנראה לעין לעובדת המשך התקיימותינו. הוא לא הצליח לשכנע אותי, אני לא הצלחתי לשכנע אותו, אך בסוף, הגיעה ההתנצלות שלי: "סליחה אם פגעתי, אני מקווה שלא נעלבת, זוהי רק הדעה שלי." הנהג המונית היה דיי מופתע מהתגובה ונראה בבירור שהוא לא ציפה לה. הוא השיב: " אין צורך להתנצל, זו זכותך לחשוב איך שאתה חושב, ככה זה במדינה שלנו..."

אני חושב שבאיזשהוא מקום, הוויכוח בא כחיזוק לאגו האישי, בו אנו רוצים שהאחר יחשוב כמונו, יתנהג כמונו ויחקה את מעשינו. תגובת הנהג מוכיחה שאולי ניתן למנוע את הוויכוחים מראש על ידי קבלה של העובדה שיש מגוון דעות בחברה וזכותו של כל אחד לחשוב בצורה שונה.
אבל אז, על מה ידברו נהגי המוניות...?
מאיר.

מיכל חדד אמר/ה...

זו הייתה עוד שיחה רגילה עם נציגת שירות מאחת חברות האשראי עד שלרגע אחד , לפני הניתוק נזכרתי שיש לי משימה...
שיחת הטלפון עם נציגה כל כך נחמדה הפכה לוויכוח כאשר במקום לנתק בשלום תודה, העלתי טענות שהיא אינה צודקת בדרכה ועליה לשרת אותי כלקוחה באופן יוצא מן הכלל.
נושא השיחה פחות חשוב אך מעניין: מדובר על חיוב של "פנגו" שלטענתי כלל לא התרחש בתאריכים שחוייבתי. (אגב, לכל משתמשי הפנגו כדאי לעקוב, כבר היו מקרים בהם זיכו אותי על טעויות שלהם..) מכל מקום, בהתחלה הנציגה טענה שהם לא יכולים לעזור לי והבירור צריך להיעשות דרך חברת פנגו עצמה ( שקשה מאוד להשיג אותם..). בנקודה זו במקום לנתק ולומר תודה התחלתי את משימת הוויכוח. ראשית טענתי ואמרתי שכלל לא ברור לי מדוע הם לא אחראים על החיובים מאחר ובעבר קרה לי מקרה דומה עם חברה אחרת והם טיפלו לי בנושא וזיכו אותי. הנציגה המשיכה בשלה ושוב טענה שזה לא בסמכותם וכו'..ואני המשכתי להעלות טענות שאיזה מן דבר זה שככה מתנהגים ללקוחות שלהם. 
בנקודה זו הייתה תפנית והיא הסבירה לי שכנראה היה מדובר בפנייה מיוחדת של התכחשות לחיוב ועל כן הם טיפלו בזה. אני בתגובה הצדקתי אותה וביקשת שתגיש פנייה כזו לחברת הפנגו על מנת שיזכו אותי. כאן כבר לא הייתה בעיה היא אכן פעלה כנדרש. לאחר מכן, היא ידעה אותי שתוך 10 ימים יגיע תגובת חברת הפנגו אם לזכות אותי או לא ועלי להתקשר אליהם ולהיות איתם בקשר. ברגע זה היה לי באמת מוזר שאני זו שצריכה להתקשר אליהם ולבדוק מה מצב הדברים. בתחילה הסברתי לנציגה שאין ביכולתי ליצור איתה קשר מאחר ואני עסוקה ולכן אבקש שתיצור איתי קשר כדי לעדכן אותי בתגובת החברה. היא כמובן אמרה שזה לא מתפקידה ולכן אני זו שצריכה להתקשר. הוויכוח נמשך עם טענות כגון: לא מן הראוי שהלקוח יתקשר לבית העסק וירדוף אחריו, אני כלקוחה לא מקבלת שירות מספק, אין ביכולתי להיכנס לאתר האינטרנט ולבדוק כל כמה שעות ולהתעדכן, אני לא רשומה באתר כלל ואין לי גישה לכך. מכל מקום נוצר וויכוח שלמרבה הפלא הנציגה הייתה שלווה מאוד, נינוחה, בטוחה בעצמה ומצאה תשובות יצירתיות במיוחד.
לאחר מספר דקות, הבנתי שזה הנוהל וכדי להתנצל הייתי חייבת להיות גם יצירתית ולכן שאלתי אותה אם נוהל זה תקף לכל הפניות שעוסקות בעניין דומה. התשובה הייתה חיובית ועל כן התנצלתי על הוויכוח שמטרתו הייתה לשנות את המדיניות של החברה ואת הנוהג ועל כן הודתי לה על הטיפול.
ברגע ההתנצלות נראה שהייתה לה הקלה מסוימת שנשמעה בקולה והיא הוסיפה שהכל בסדר ושאני אקבל מכתב תוך שבועיים עם תשובת החברה.
למרות שהוויכוח היה במעט מאולץ בסופו של דבר קיבלתי טיפול בעניין למרות שמלכתחילה הנציגה לא רצתה לטפל בי כלל. בנוסף, נוכחתי לגלות את סבלנותה של הנציגה ואת קור הרוח למרות טענותי הלא הגיונייות. לאחר ההתנצלות ניכר שהייתה הקלה מסוימת ונינוחות בשיחה.

עילי נוימן אמר/ה...

אני רוצה לספר על ויכוח לא כ"כ נעים שהיה לי לי לפני יומיים.. נכנסתי לספרייה המרכזית על מנת לאסוף כמה ספרים ולצלם חומרים. בעודי מחפש ומעיין בספרים, אני שומע אדם שבתוך הספרייה שורק ומזמזם בקול. בהתחלה סתם שאלתי באוויר: "מי שורק כאן"?לאחר שלא קיבלתי תשובה, ניגשתי לספרן (והיו שם שניים), ושאלתי אותו מי שורק כאן והאם הוא יכול להפסיק את זה. מסתבר שאחד הספרנים היה זה ששרק ועשה רעש. ביקשתי ממנו בנימוס שיפסיק את זה כי זה ממש מפריע להתרכז. למה שקרה אח"כ לא כ"כ ציפיתי...
הספרן, אדם מבוגר, דתי ונמוך קומה, שאל אותי, "זה מפריע לך"?, וכשעניתי שכן, הוא אמר לי שזה מעניין לו את התחת, ושאסתום תפה שלי, ושאין לי זכות להגיד לו שום דבר. הוא המשיך בעוד מילות גנאי, והתחלתי להתווכח איתו, אמרתי לו שהוא נמצא בספרייה, ויש חוקים בספריה, שהוא מפריע לעוד המון אנשים, וזה לא היה אכפת לו.
בשלב מסויים, הבנתי שעם האדם הזה אי אפשר לדבר, ואמרתי לו שהוא מבייש את גילו, את אונ' בר אילן ואת הכיפה שהוא חובש על הראש. כאשר הוא המשיך, שאלתי אותו לשמו ואמרתי לו שאני מתכוון להתלונן עליו, הוא אמר לי עוד פעם כמה מילות גנאי ואמר לי את שמו.
הלכתי התלונן, המנהלת לא הייתה, אם זה יהיה חשוב לי אחזור לשם.
מה שכן, להתנצל לא יכולתי.

מלכיאל חדד אמר/ה...

חג חנוכה שמח לכולם!

משימה ראשונה- כפי שמאופיין טיפוס ה״נכנס לפרטים״, אינני אוהב ויכוחים ועימותים. לדעתי רוב הויכוחים היום-יומיים מתנהלים על שטויות ומבזבזים אנרגיה לשווא. לכן קשה לי מאוד לבצע את שיעורי הבית האלו ואני בטוח שהיומנים של חברי מלאים בהתנסויות בויכוחים מהימים האחרונים הרבה יותר משלי.
למרות זאת, כמובן שגם טיפוסים כמוני מוצאים את עצמם מתווכחים לעיתים ולהלן הרושם שלי מאלו שיוצא לי לנהל:
כידוע, כמעט בכל ויכוח מעורב אגו. הרצון לנצח בויכוח מניע אותנו במהלכו לא פחות מהנושא עליו מתנצחים. לפעמים מתלווה לויכוח גם כעס על הצד השני שאינו מקבל את דעתי והרצון להביס אותו רק גובר. בנוסף, ככל שהויכוח מתארך ועולים עניינים נוספים, סיכון גדול יותר לאגו עומד על הכף וקשה יותר לכל צד להכיר בטעותו.
כשמגיעה בקשת הסליחה בסיום הויכוח היא שופכת מים על האש שבערה במהלכו. אפשר גם להשתמש בה עוד במהלך הויכוח עצמו ולא לחכות לסיומו ובכך להנמיך את הלהבות ולמנוע את התגלגלות הויכוח למחוזות שלא בטוח שהיינו מעוניינים בהם מלכתחילה.
אך למרות בקשת הסליחה והשפעתה החיובית, ניתן להבחין כי לא ניתן להחזיר עטרה ליושנה. גם אם השתלבה בקשת סליחה בסיום, הויכוח הרחיק בין הצדדים ודרוש יותר מבקשת סליחה כדי לגשר על הריחוק שנוצר (זמן לדוגמא).

משימה שניה- אני מאמין שאנשים הם טובים, גם אם לא תמיד הם מתנהגים ככאלה. קבצן שפושט את ידו בבקשת צדקה נתקל לרוב בהתעלמות יותר מאשר היענות לבקשתו, הסיבה העיקרית לכך לדעתי היא פשוט חוסר תשומת לב. הראש שלנו עסוק בבוחן שיש לנו עוד שעתיים או במועד ההגשה המתקרב של העבודה בסד״א. אולם אם משהו יגרום לנו להבחין בקבצן ולהסב את ליבנו למצוקתו- כנראה שנשלח יד אל הארנק. מעשה טוב, במיוחד אחד לא שגרתי, גורם בדיוק לכך ומעורר גם באחרים את הצד הטוב שבהם.
להמחשת העניין אני ממליץ על הסרטון הבא: http://youtu.be/HX5aRzXUzJo
בנוסף, אשמח לשתף בניסיון אישי כדוגמא: במסגרת מלגת הלימודים שלי אני פעיל בעמותת ״לתת״. לפני חגים אנו עורכים מבצעי איסוף מזון בסניפי שופרסל ברחבי הארץ. ליד כל קופה הצבנו קרטון בו הניחו הקונים את המוצרים שברצונם לתרום. בתחילת המבצע רוקנו את הקרטונים לעיתים קרובות והעברנו את המוצרים הנתרמים למחסן, מתוך מחשבה שהקונים יבחינו בחוסר ויבינו כמה תרומתם חשובה. כמובן שיש בכך היגיון, אך נוכחנו לגלות שאדרבה, דווקא כשהשארנו את המצרכים בקרטונים- יותר אנשים תרמו. אפקט השרשרת של התרומות גבר על ההיגיון.

בנימין ארנוביץ אמר/ה...

לא היה משהו מיוחד בוויכוח שלי (ריב בטלפון עם נציגת שירות של קופ"ח בנוגע להתחייבות שלא קיבלתי) ולכן אני לא אלאה אתכם בפרטים של הריב במקום זה אני אספר קצת על ההרגשות והמסקנות שעלו מהריב.
אז ככה אני גם יתחיל בגילוי נאות בזמני הפנוי אני מייצג את אוניברסיטת בר אילן בתחרויות מודל או"ם (ספורט אקדמי שדומה לדיבייט) ולכן וויכוחים אינם זרים לי. ברם על אף שאני מורגל להתווכח עם אנשים באופן מקצועי, יש הבדל גדול בין וויכוח מקצועי לוויכוח אמיתי. במודל או"ם מדובר על ויכוח שמתנהל תחת כללים פורמאליים, מאוד ברורים ועל אף שבזמן התחרות הסף הרגשי עולה ואנשים עלולים לקחת ברמה אישית את הוויכוחים, בסופו של דבר כולם יודעים שמדובר בתחרות, ולא פעם יצא לי בסוף התחרות לשבת על בירה עם אותם אנשים שהתווכחתי מולם בלהט רק כמה שעות לפני כן (למרות שאני מכיר מקרה חריג של שני בחורות שלא מדברות אחת עם השנייה בעקבות פיצוץ שהיה בניהם בזמן תחרות). לעומת זאת בוויכוח מהסוג שהתבקשנו לבצע אין כללים פורמאליים ומעורבים בו רגשות אמיתיים, ולכן חשתי אי נוחות לגשת ולהתווכח מול אנשים רנדומאליים. מה גם שהיה מוזר להיכנס לריב בידיעה שבעיני צד אחד (אני) מדובר על ריב בכאלו ובעייני הצד השני מדובר על ריב אמיתי.
עם זאת הופתעתי לגלות שכאשר מדובר על ריב מול מישהו שאתה לא מכיר ובמיוחד אם הוא בצד השני של הטלפון הוויכוח הפך מבחינתי ליותר פשוט. וזאת משום שכאשר הבן אדם לא מולך ואתה לא צריך לראות איך הדברים שאתה אומר פוגעים בהם, נוצר מעיין קיר זכוכית שמקל על האפשרות לריב ולהתווכח (בכל זאת בסמינריון אנחנו נותנים חשיבות לשפת גוף ופגיעה זה משהו שבהחלט אפשר לקרוא משפת הגוף של הבן אדם שמולך ואין ספק שזה משפיע על הוויכוח).
*מסקנה 1: קל יותר להתווכח מול בן אדם בטלפון מאשר פנים מול פנים
יתרה מכך בגלל שמדובר היה בריב מול נציגת שירות של קופ"ח שמן הסתם מקבלת כמה שיחות עצבניות ביום קיבלתי את ההרגשה שגם היא רואה את הוויכוח כמשחק והיא לא נתנה לעצמה להיכנס בצורה רגשית לוויכוח (קיבלתי ממנה כל מיני תשובות לקוניות כמו "אדוני אנחנו מבינים אבל אין דבר שנוכל לעשות בנידון"), והחשש שלי מפני אסימטריות בוויכוח נעלם. למעשה שנינו שיחקנו משחק, אני שיחקתי את הלקוח העצבני והיא שיחקה את הנציגה שעונה תשובות סתמיות כדי שהלקוח העצבני יפסיק לשגע אותה.
*מסקנה 2: הוויכוח מאבד משמעות כשלצד השני לא איכפת מנושא הוויכוח
כשראיתי שהוויכוח איתה לא באמת הולך לשום מקום נתתי לעצמי להתפרע וניסתי להעלות את להט הוויכוח ע"י כך שזרקתי כמה קללות לאוויר (הפתעתי לגלות באיזה קלות נתתי לעצמי לעשות משהו שכנראה בחיים האמיתיים לא הייתי עושה) בשלב זה אומנם התוכן נשאר דומה ("אדוני בבקשה תירגע, אני לא אוכל לעזור לך ככה"), אבל הטון באופן מפתיע השתנה והפך אפילו רגוע יותר (על אף שלא היה בו יותר מדי אמפטיה), שוב כנראה כי האישה שמולי מורגלת במצבים כאלה. באופן מפתיע על אף שבאתי באווירת קרב היא הצליחה להרגיע אותי כך שאפילו אם היה מדובר בוויכוח אמיתי כנראה שהייתי נרגע (למרות שאני מכיר כמה אנשים חמומי מוח שלא היו נרגעים כ"כ בקלות). בשלב זה משהבנתי שהתחייבות אני כנראה כבר לא אקבל התנצלתי ושוב להפתעתי האישה שמולי התנצלה אף היא על כך שלא יכלה לעזור יותר.
* מסקנה 3: טון רגוע בוויכוח עוזר לנטרל את הלהט ומרגיע את העניינים
כדי לסגור מעגל, המסקנה העיקרית שלי מהמשימה היא שבשונה מהחשש הראשוני שלי, גם כאשר מדובר בוויכוח מול נותן שירות כלשהו מדובר במעיין משחק עם כללים פורמאליים מאוד ברורים. התפקיד של הלקוח להתעצבן על נותן השירות שהוא חושב שמגיע לו משהו אותו הוא לא מקבל, והתפקיד של הנציג לספוג את הכעס של הלקוח ברוגע תוך ידיעה שבסופו של דבר לא משנה מה הלקוח יגיד כנראה שהוא לא יוכל לעזור לו.
*מסקנה 4: אולי כמו במודל או"ם כדאי להזמין את הנציגה לבירה כי בסופו של דבר גם הוויכוח בנינו היה סוג של משחק

חג שמח

Chaim Tek אמר/ה...

טוב, אז כמו רבים שמעלי בתגובות- גם אני איני מן הטיפוסים המתווכחים (אלא אם כן מדובר במשהו עקרוני במיוחד).
ניסיתי להתווכח עם אנשים שמכירים אותי, ועם אנשים שלא- וזה היה מאד שונה בכל פעם.
במסגרת העבודה שלי אני מסתובב הרבה במיסוי מקרקעין בירושלים. היום הלכתי כדי לעשות איזה שהוא בירור לגבי מס שבח של איזה לקוח, והפקידה שישבתי איתה הסבירה לי מה שהסבירה, ואז פשוט התחלתי להתווכח איתה- על כלום, סתם (כמו שאני שומע כל כך הרבה אנשים עושים שם). והיא כנראה רגילה לזה, אז ראיתי שהיא פשוט שמה את עצמה באוטומט וענתה לי תשובות בנאליות ולא קשורות למה ששאלתי- וקלטתי שהיא ממש לא מקשיבה לי. באיזה שהוא שלב התחלתי לומר דברים ממש לא קשורים לויכוח, והיא המשיכה עם התשובות האלה. זה היה די משעשע. בכל אופן, בסוף פשוט חזרתי על מה שהיא אמרה לי מראש, והיא אמרה "נכון- זה מה שאמרתי!" והתנצלתי ואמרתי לה שהיא צודקת לגמרי והלכתי. היא המשיכה לשבת שם בשוק. נראה לי שבגלל שיש אנשים שכל הזמן חווים ויכוחי סרק כאלה, הם כבר מפתחים יכולות של חוסר הקשבה- ואז כשאתה עושה משהו שונה או מפתיע- כמו להתנצל, הם לא יודעים איך להתייחס לזה...

הויכוח השני היה עם מישהי שמכירה אותי די טוב, ובאיזה שהוא שלב של הויכוח היא אמרה: "מה זה תרגיל לשיעור פסיכולוגיה שלך ?! אתה סתם מתווכח! זה ממש לא מתאים לך.." קצת הרסה לי, אז התנצלתי ועברתי נושא...

האמת, שלמרות שבחיי אני לא מתווכח הרבה, אני נורא נהנה לראות אנשים שממש נכנסים לנושא מסויים ומתווכחים עליו- זה מבטא משהו מאד אמיתי ואנושי בעיני. אבל לפעמים זה מוגזם כשאתה רואה איך הם נכנסים לכ"כ הרבה דברים שוליים ולא עקרוניים. הצורך להתנצל נובע מכך שזה נכנס לרובד נורא אישי - וזה משהו שדי זר לי...

קרן מרגלית אמר/ה...

רציתי לשתף אתכם בויכוח מאוד "מצחיק" שיזמתי. בחרתי להתווכח עם אחותי הגדולה כשישבנו במסעדה ביחד עם כל המשפחה על אחת המנות. לאחר שאחותי ממש התלהבה מהמנה שהיא הזמינה, ביקשתי לטעום אותה וכאן הגיע הרגע לו חיכיתי ( :) )- רגע הויכוח, טענתי בכל תוקף כי המנה לא טעימה בלשון המעטה ושלדעתי היא צריכה להחזיר אותה. היא כמובן מצדה המשיכה לעמוד על שלה שהמנה מצויינת ושהיא לא מבינה על מה אני מדברת. הרגע המעניין עבורי הגיע כאשר הגיעה המלצרית ופה עירבנו צד שלישי לויכוח- אני טענתי בפניה כי המנה צריכה לחזור לשערי המטבח (והיה לי ממש קשה להגיד למלצרית את זה, היא נראתה חסרת אונים) ואחותי מהצד מנסה "להוריד" אותי מהתקיפות שלי. בסופו של דבר- לאחר ויכוח של בערך 10 דקות, בו שתינו טוענות טיעונים נוגדים, התנצלתי-"אני מתנצלת. את צודקת- המנה באמת טובה". מבחינת אחותי- אני חושבת שהיא לקחה את זה ברגיל, כי לפעמים יוצא לנו להתווכח האחת עם השניה, וכאשר אחת טועה זה רגיל שאנו מתנצלות. אך מבחינת המלצרית, העובדה שלקוח מודה בטעות כנראה נדירה ביותר ופתאום הבחנתי במעין הבעת עונג צרופה על פניה והרגשת "נצחון". היחס שלה השתנה, לטובה- כלומר למרות שראיתי על פניה שהיא מרגישה שהאמת שלה יצאה לאור, כל ההתנהלות שלה כלפי הייתה הרבה יותר רגועה, חשה בנוח לידי ונתנה שירות מעולה.

היה לי כיף, אבל עוד יותר היה לי כיף זה לעשות את המעשים הטובים- בהם באמת ראיתי שינוי גם של האחר. המשך יבוא ביומן...

rj88 אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
אריה אמר/ה...

אני גר סמוך לאוניברסיטה וכבר כמה חודשים אנחנו רבים עם השכנכים שלנו למטה שיש להם מרפסת שהיא יושבת ממש מתחת לחלון שלנו בחדר שינה. הם בדרך כלל ערים בלילה וישנים ביום, ועושים הרבה רעש שאנחנו מנסים לישון. אני כבר שלחתי להם כמה הודעות נחמדות לבקש מהם להנמיך את הרדיו והטלביזיה בלי מענה וגם ביקשתי משאר השכנים לנסות לדבר איתם. הם די ראש בקיר וכל פעם שאני מבקש שהם ינמיכו את הטלביזיה אנחנו זוכים בסוג של PAYBACK בכך שהם יגבירו או יתחיליו להזיז רהיטים וכו. אבל שבוע שעבר היה באמת נקודת השיא שהם התחילו לערוך מנגל ומסיבת יום הולדת למעטה על המרפת בחצות. אני התאפקתי עד 2 בלילה לעשות משהו , אבל אחרי שעתיים של אייל גולן וקובי פרץ ( בלי כוונה להעליב ) נשבר לי וירדתי ודפקתי להם בדלת. הבעל, שיפוצניק במקצועו אוהב לדבר בקול ולצעוק. אז אני ביקשתי בתון נמוך שבבקשה שהוא יוריד את הווליום של המוזיקה כי זה ממש מפריעה לנו לישון ואנחנו חייבים לקום מוקדם לעבודה ולימודים. הוא השתגע והתחיל לצעוק " מה אני לא עובד? מה אין לי ילדים שמעירים אותי באמצע הלילה? גם לי מגיע קצת כיף לפעמים!!" . אפילו שהעדפתי לחזור למיטה ולנסות להרדם, ראיתי בזה הזדמנות טובה לתרגל את הווכוח. אז אני גם השבתי באש על זה שהוא כבר משגע אותנו כמה חודשים וזה ממש לא בסדר ואי אפשר ככה יותר. הוא לא קם כל בוקר ב6 וחצי, ודי נמאס! אחרי כמה סבבים של וויכוח העייפות ניצח ואני אמרתי לו " אתה יודע מה? אני מתנצל. לא הייתי צריך להרוס לך את המסיבה הזאת, מילא יש לה רק יום הולדת פעם בשנה תהנו".
למרות שציפיתי שהוא יגיד משהו בסגנון של תודה רבה, ננסה להיות קצת יותר שקטים לא התכוונו להפריע הוא התחיל לצעוק שוב " אז מה עכשיו אתה עדיין הקורבן נכון?! אתה חושב שאתה גבר שהתנצלת? בחיים אני לא אתנצל , אני משלם פה שכר דירה ואני יכול לעשות מה שאני רוצה בדירה ומרפסת שלי מתי שאני רוצה!". אני למדתי ליקח ממש חשוב, לאנשים שהם בד"כ מתרגזים בקלות, והווכוח הוא ממש טבעי עבורם ודבר שבשגרה, התנצלות ממישהו אחר נראה משהו מאיים ומשפיל. הדיבור שלו והדרך תקשורת שלו הוא דרך צעקות ווכוחים. ברגע שאני החלטתי שנמאס לי לתקשר ככה הוא הסכתל על זה כאילו שאני חושב שהדרך שלי יותר טוב ואני מוותר לו. זה פתח לי את העניינים לכך שלא כולם מסתכלים על התנצלות ממשהו אחר כ a kind gesture, ושחייבים לנסות לפייס בן אדם בדרך שנראה לו ראוי בעיניו.

בנימין ארנוביץ אמר/ה...

כשקראתי את החלק השני של המשימה ישר חשבתי על סדרת הטלוויזיה חברים (friends). באחד הפרקים בסדרה מתנהל דיון פילוסופי בין שניים מהדמויות בסדרה, ג'ואי ופיבי, על מהות המושג "מעשה טוב לאחר ללא כוונת רווח" (selfish good deed). בעוד פיבי טוענת שמעשים טובים נועדו לגרום אושר לאחר בלבד, לדעת ג'ואי ביצוע מעשה טוב גורם להרגשה של אושר אצל מבצע המעשה, ולכן לפיו המושג מעשה טוב שכל כולו נועד לגרום אושר לאחר אינו קיים במציאות וכל מעשה טוב הוא בעצם מעשה אנוכי (לינק לקטע למעוניינים http://www.youtube.com/watch?v=HzQSEoNdGvk).
אני חייב להודות שתמיד נטיתי יותר לצד של ג'ואי בוויכוח הפילוסופי, תמיד חשבתי שמעשים טובים למרות הכוונה הטובה שעומדת מאחוריהם הם בעצם מעשים אנוכיים בגלל תחושת הסיפוק שהמעשה הטוב יוצר אצל המבצע. ואכן השבוע כאשר ביצעתי מעשים טובים בשביל המטלה (נתתי לאנשים לעקוף אותי בסופר פתחתי את הדלת בפניהם בירכתי אותם בחג שמח וכו') גילתי עד כמה זה נכון. אומנם כאשר אדם אחר מחייך אלייך או אומר לך תודה אתה יכול לחוש שהוא באמת מתכוון לזה ואפשר לחוש שגרמת לו אושר, אבל יותר מזה אתה בעצמך מתמלא במין תחושת סיפוק חמימה. בעיני תחושת סיפוק זו היא הגורם המרכזי לרצון לעשות טוב, תחושת האושר והסיפוק העצמי שהאדם חש היא מה שדוחף אותנו לבצע מעשים טובים ולאו דווקא הרצון להיטיב אם האחר (שהרי כולנו במרדף אחרי האושר).
אבל האם עצם העובדה שמעשה טוב נועד גם בשביל מבצע המעשה ולא רק למען המקבל הופך את המעשה הטוב למעשה רע ואנוכי? בעייני התשובה לשאלה זו שלילית, וזאת משום שלמרות האמור לעיל אני לא פסימי לגמרי לגבי טבע האדם. אני רוצה לחשוב שיש ערך למעשים טובים והם כן יוצרים שינוי אצל האחר, אני פשוט חושב שיש גם צד של סיפוק עצמי במעשים טובים. זה לא אומר שמעשה טוב הוא בהכרח כל כולו אנוכי, אין דבר רע בתחושת סיפוק עצמי. בעיני מעשה טוב הוא מצב של win win לשני הצדדים, האחר חש אושר מהמעשה ואתה חש אושר מביצוע המעשה. מה יכול להיות רע בזה שכולם מרוויחים?

שיר עדני אמר/ה...

משימה: מעשים מיטיבים
תחילה אציין שאני מאוד נהניתי מהמשימה וחלק מהדוגמאות אשר הוצגו במשימה אני נוהגת לבצע על דרך קבע. אני נוהגת לומר "שלום" לנהג אוטובוס, לשאול לשלומם של המאבטחים בכניסה לבניין בעבודה ולאחל "יום טוב" – לנוסעים עימי במעלית עד שאני מגיעה לקומה שלי בבניין בעבודה.

חלק מן האנשים פשוט לא ציפו למעשה המיטיב, ולטעמי יש בכך משהו עצוב שכן זה אומר שהאדיבות, העניין של להקדיש תשומת לב ו/או להביע עניין באחר כמעט ונעלם מעולמנו, כך שכאשר אנחנו כבר נתקלים בכך אנחנו מופתעים. שגרת רוב האנשים היא לקום בבוקר, להתארגן, להגיע לעבודה, לעבוד עד הערב (ובמקרה של עו"ד – עד הלילה) ולחזור הביתה לישון וחוזר חלילה. למעשה אנשים אלה ממוקדים כ"כ בשגרה ובחייהם שלהם, כך שהם מפספסים בדרך את האפשרות להשפיע על חייו של אדם אחר ולו בהקדשה של מספר שניות /דקות מיומו.

יום ביומו אנשים חולפים על פני המאבטח (במדינתנו לא חסר ויש כמעט בכל כניסה לבניין מסחרי) פותחים את התיק כדבר שבהרגל, ואולי אפילו בהבעת בוז קטנה : "עוד פעם צריך לפתוח את התיק", או אנשים פונים לנהג האוטובוס ע"מ לשאול כמה עולה הכרטיס או לאן נוסע? או פשוט מעבירים את כרטיס "רב קו" שלהם וממהרים לתפוס מקום ישיבה, אך מעטים בלבד אומרים תודה לנהג האוטובוס בסוף הנסיעה טרם ירידתם.

אני החלטתי שאני אהיה שונה, ובין השאר, אומר "שלום" / "בוקר טוב" לנהג האוטובוס טרם עלייתי ו- "תודה" טרם ירידתי מהאוטובוס. אני גם אומר "שלום" גם למאבטחים ולא אחלוף על פניהם במהירות.
עוד אספר כי מתחילת יום עבודתי בטרום התמחות (עברה בדיוק שנה!! ) התעניינתי כל בוקר בשלומו של השומר בבניין המשרדים בו אני עובדת – ואף יזמתי עימו שיחות מדי פעם (גיליתי כי בתו בת גילי וגם היא לומדת משפטים ועוד)– התעניינותי הכנה זכתה ועדיין זוכה לתגובה בכך שכל פעם שאני נכנסת לבניין אני זוכה לברכת בוקר טוב חמה, חיוך רחב וכן נשאלת לשלומי.
אדיבות זו, שחשוב לי לציין שצריכה להיות אמיתית וכנה, מעוררת הן באדם שעושה את "המעשה המיטיב" והן באדם השני/"האדם הזר" תחושה שמחממת את הלב, רגע ביום שמתעניינים בך, משהו שאינו בשגרת היומיום או שאתה מצפה לו וזה כיף!
זה מכבר, כאמור, ציינתי שנה במקום העבודה – והבאתי למשרד עוגה לציון היום. כשנכנסתי לבניין הבטחתי לאותו שומר חתיכת עוגה, ואכן קיימתי זאת עת יצאתי עם המעסיק שלי ועוד מספר עו"ד לארוחת צהריים. השומר הודה לי רבות, ואף נראה מעט מופתע שזכרתי את הבטחתי עוד מאותו הבוקר!, וציין בפני כולם את אדיבותי. התגובות מצד עוה"ד והמעסיק שלי גם היו משבחות, וייחסו זאת לאופיי.

לא אציין את כל המעשים המיטיבים שעשיתי במסגרת הבלוג, אך כן אספר כי התגובות היו מעורבות – חלק מהאנשים היו מופתעים ולא הבינו כלל אם אני פונה אליהם, חלקם העריכו את המחווה ושאלו אותי בחזרה לשלומי בעניין, הודו לי, או איחלו לי בחזרה את האיחול שאיחלתי להם, וחלקם חייכו אליי והביטו בי בהערכה.

אני בחרתי לבצע את המעשים המיטיבים דווקא על זרים, אך ניתן ואף מומלץ לעשות זאת גם על קרובים אלייך. התעניינות באחר ולו בהקדשת זמן מינימאלית יכולה להיות משמעותית עבור אותו אדם זר. מסקנתי היא שלא כל המעשים המיטיבים יש להם משמעות קצרת טווח, כפי שהצגתי עם השומר בבניין, ועל כן מתחזקת הטענה כי מה שנראה שולי ו/או מעט לאדם מסוים יכול להיות משמעותי ו/או הרבה לאדם אחר.
הרווח מהמעשים המיטיבים הוא כפול הן למבצע, שחש סיפוק ושבירת שגרה, והן לאדם הזר.
אני לחלוטין מתכוונת להמשיך ולבצע מעשים מיטיבים מדי יום ביומו.

שיר עדני אמר/ה...

משימה: ויכוחים
אני אישית אוהבת להתווכח, וכמובן גם לנצח בויכוח (כמעט כמו כולם), אף אם לעיתים הנושא לא כ"כ חשוב לי. אך אם הנושא ו/או העקרון חשוב לי אז ככל הנראה לא נסיים את השיחה עד שאצליח לשכנע את הצד השני. על כן משימה זו הייתה מאירת עיניים עבורי. יצא לי להתווכח במתכוון עם מספר אנשים על נושאים שונים, בין השאר, בענייני עבודה, לימודים, ואף מיקום גיאוגרפי של מדינה על הגלובוס – בכולם ניסיתי לשכנע בצדקתי, בחלק אף הצלחתי ובכך לא הצלחתי להגיע לחלק של ההתנצלות, אך במהרה למדתי כי אני צריכה להגיע להתנצלות במהרה – ואמרתי "ייתכן ואת/ה צודק/ת, אני מתנצלת". התגובה לכך הייתה הפתעה גמורה, אולי בשל העובדה כי אותם אנשים מכירים אותי ויודעים כי איני מתכוונת לוותר כ"כ מהר בויכוח ו/או על דעתי או אולי בגלל שהם הבינו שמדובר בויכוח ו/או דעה נטו ועל כן הגיבו ש"אין על מה" להתנצל. עם זאת, יש לציין כי במידה והייתי בוחרת להמשיך באותו רגע בויכוח היה לי יתרון – כי ההתנצלות הורידה חלק מן ההגנות של הצד השני והיה יותר נכון להקשיב לי.
עוד אוסיף כי בהתחלה התנצלותי אכן הייתה מלאכותית, אך לאחר כמה פעמים התנצלותי הפכה כנה, כיוון וגילתי שבויכוח המטרה אינה לתקוף את הצד השני, אלא לתקוף את דעתו בלבד ואיני רוצה לפגוע באותו אדם שעומד מולי. מעתה ההתנצלות בסוף ויכוח באם פגעתי באותו אדם, שעומד לפניי בויכוח, באופן אישי הפכה להיות דבר כמעט שבשגרה וסוף נעים לויכוח, וכמובן לתחילתו של הויכוח הבא! :)



חן מדר אמר/ה...

גילוי נאות גם משלי- קראתי עד כה את כל התגובות בפורום, הפתעתם, הצחקתם וריתקתם אותי!
כעת, אתחיל במשימה הראשונה שהייתה לנו לשבוע הזה.... והיא וויכוחים: אעיד תחילה על עצמי שאני אדם שמתווכח דיי הרבה, לאו דווקא כי אני אוהבת את מלאכת הוויכוח אלא בעיקר מכיוון שאני אוהבת לשאול שאלות ולאתגר את העומד מולי. ולכן, על אף שהיה לי קשה לקלוט מצבים שבהם אני מתווכחת באמת, כי אלו הם מצבים דיי טבעיים, אשמח לשתף על 2 מקרים שתוצאותיהם שונות בעליל.
(1) המקרה אירע באונ' ולכן לא אשתף בשמות או פרטים. אספר רק כי הנושא היה לגבי תא הפועל בבר אילן ואני, לא שחשבתי שפעילותו לא חשובה, אלא שאלתי בתמימות שאלות מאתגרות כי מטרתו נראית לי אוטופית מדיי. במסגרת שאלותיי לא הייתה שאלה אחת שמעידה על כך שאני חושבת אחרת, האמת, גם לא באתי במטרה להתווכח כלל אלא לשאול שאלות כדי לדעת האם ברצוני לקחת חלק בפעילות התא. הבחורה החלה לענות לי בטונים ווכחניים מאוד, טונים גבוהים, טונים שמהולים בהאשמה כיצד אני בכלל מטילה ספק בדבריה. תוך כדי התקדמות העניינים, גם טון השאלות שלי נעשה תוקפני ושם הבנתי כי נכנסתי לוויכוח ונוצרה לי אחלה הזמדנות (!!) לבסוף, כפי שנתבקשנו, ביקשתי ממנה יפה סליחה ואמרתי כי כוונתי לא היה לפקפק בה אלא להבין באמת. בנקודה הזו הייתה נקודת תפנית מעניינת מאוד בעיניי. הבחורה פשוט הנידה את ראשה לצד ימין במעין אמרת ניצחון יפה ואמרה- זה בסדר, זה רק גרם לי להאמין יותר במה שאני עושה.
מסקנה 1- וויכוח אכן נועד לחיזוק האגו, חיזוק נקודת המבט, הגישה. אנשים ממשיכים בוויכוח לא רק בגלל הפחד מלטעות או מלהודות בטעות אלא בעיקר, לדעתי, בעקבות כוח ההתמדה כשאתה עושה דברים, מדבר עליהם לטובה, פועל לטובתם... גם אם בצורה עיוורת, הוויכוח עוזרת לך לשמר ולגבש את אותה עמדה, גם אם לא הייתה מגובשת מלכתחילה.
(2) אותו סיפור של שאילת יותר מדיי שאלות מצידי אל עבר בחור שקורה לעצמו משווק משקה בריאות שקר כולשהוא שהאשמתי אותו בכך שהוא מנסה להכניס אותי לעבוד ב"שיטות הפירמידה" הידועות לשמצה. אותו בחור כלל לא התווכח איתי, למרות שאיתו הייתי הרבה יותר קשוחה, הוא היה אדיב ונעים. ענה לי בלהט ותשוקה לגבי המקצוע. הוא בכלל לא ניסה להתווכח איתי ואני חושבת שהוא פשוט נשאר בשיח השכנוע הראשוני שהוא ניסה ליצור. לאחר מכן, כאשר התנצלתי על השאלות התוקפניות הוא ענה לי בצורה שהפתיעה אותי מאוד- "זה בסדר... את פשוט לא מבינה כי הראש שלך לא רגיל לקלוט כאלה דברים... הרבה אנשים לא קולטים... בשביל זה אני כאן". קיצר- במקום להתווכח, הבחור לגמרי שכנע אותי שאני חסרת קליטה ושאני צריכה להקשיב לו, וזאת על אף התשובה שאולי נשמעת יהירה ומתנשאת אך בפועל גם אז הוא דיבר ברוגע ובתשוקה למה שהוא עושה :)
מסקנה 2- רוגע, נעימות , חוסר עצבנות מעידה על ביטחון וגורמת לשכנוע (!)
(3) למרות שאינני מבינה או מתעניינת בעסקי הפוליטיקה , ביום שישי בערב החלטתי להצטרף לוויכוח פוליטי כנגד ילד בן 17. הילד הוא מאוד חכם, חד, חריף, שנון, עושה כבר תואר במדעי המדינה וביחסים בינלאומיים. נכנסנו לוויכוח בעוד שאני הייתי יחסית רגועה ולא תוקפת בכלל, הוא ענה יותר ביתר תקיפות ובמגננה על דעותיו ( נו מה, בן 17)- וברגע שהתנצלתי.... הוא אמר לי "אין לך על מה!!! להיפך, אם לא היית אומרת את דעותייך אז כנראה היית צריכה להתנצל". הוא המשיך ואמר כי זוהי עוד דרך ללמוד על העולם, על אחרים וגילה נקודת מבט בוגרת מאוד.

חן מדר אמר/ה...

וכעת אעבור למשימה השנייה- מעשים מטיבים: האמת שהסתובבתי שבוע וחצי מבלי לעשות כל מעשה שהוא מטיב מבחינתי. כל בוקר שאני עוברת אני אומרת "שלום"/"בוקר טוב" וגם כשאני קונה בסופר הקופאית תקבל פנייה מצידי של "מה שלומך?" ולבסוף גם "תודה רבה". לאלה אני קוראת נימוסים ולא מעשים טובים.
לכן, לפני שאגש למעשים הטובים, ברצוני לספר על איזו תקרית שמאוד מאפיינת את אפקט השרשרת כפי שנאמר שם למעלה בתגובות.
(1) ראשית, המעשה לא נחשב למעשה טוב כלל וכלל. אך עניין אותי לראות מה קורה במצב שבו 6 אנשים עומדים במעבר חצייה באור אדום ברחוב צדדי של דיזינגוף, עומדים ומחכים לאור הירוק שיבוא, כאשר אין שום מכונית, ואני, מגיחה מאחוריהם, עוקפת אותם, וחוצה את הכביש. עכשיו, אני מודעת לכך שזה לא מעשה טוב ואף לא מעשה חוקי ואני בד"כ לא עושה זאת!! אך נורא נורא עניין אותי מה יהיו התגובות של האנשים. להפתעתי הגדולה מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד(!!!!) 5 מתוך 6 האנשים פשוט עברו אחריי באור אדום!!!!!!!!!! לא ייאמן.... והם עמדו כ"כ יפה עד שהגעתי.... בחורה מבוגרת נשארה לעמוד באור האדום וחיכתה לירוק שהגיח לאוויר לאחר כמה שניות.... כנראה שכולם חשבו על זה אך נרתעו מלעבור כי כולם כבר עומדים כמה זמן ואני הבאתי עליהם את המוזה, או מה שזה לא יהיה...
(2) מעשה טוב- יש הומלס שאני מכירה כבר כמה זמן שמסתובב בין רחובות אלנבי, רוטשילד, לילנבלום. הוא נורא יפה, לא מפחיד בכלל. בלונדיני, עיניים כחולות (היה יכול להיות חלומה של כל אישה אם לא היה נרקומן) נראה קצת מצחיק, רזה. מעולם לא דיברתי איתו אבל אני מכירה אותו כי אני תמיד באזור וכך גם הוא. באותו יום, שישי בצהריים, החלטתי לגשת ולשאול אותו לשלומו והאם הוא רעב כי הייתה לי קופסת אוכל שקניתי לפני כן. במשך ה-2 דקות בלבד שדיברתי איתו והבאתי לו את קופסת האוכל, עברו 3 אנשים שזרקו לעבר שמיכתו כסף!!!!!!!! הרגשתי נהדר עם עצמי...
(3) ישבתי בספסל בגינה של שינקין, ביום שטוף שמש, יושבת וחושבת על החיים וכמה שהם טובים. לפתע, אני שומעת בצדודית אוזני גבר שמדבר אל שלוש בנותיו שהם תכף ילכו ברגע שהוא יידע לאן ללכת. אשתו חוזרת ואמרה לו כי איננה גילתה לאיזה כיוון עליהם ללכת. באותו הרגע, יצאתי מהבועה אליה נכנסתי, הפניתי את ראשי אחורנית, ראיתי משפחה לא תל אביבית בעליל וההורים משום מה נראו ממש מבוהלים. שאלתי אותם האם הם צריכים עזרה כדי להגיע למקום אליו הם חפצים. חיוך רחב עלה ישר על פניו של האב והוא אמר לי שכן, הם מנסים להגיע לגן מאיר והם לא יודעים היכן זה. ישר הסברתי לו איך הוא מגיע לאותו מקום, כש2 בנותיו מסתובבות סביבי ואוכלות משהו ממש ממש מגרה ואחת התיישבה על צידי בספסל כשהיא אוכלת את אותו הדבר גם היא. לאחר ההסבר, הוא והאם ניגשו אליי ואמרו לי "וואי היינו אבודים בלעדייך תודה רבה רבה!!!!" והאב הגיש לי מעין קופסה שבתוכה היו מלא פנקייקים הולנדים (כך הוא קרה לזה), פנקייקים קטנים עם שוקולד וקוקוס. כמובן שסירבתי לקבל את הקופסה למרות שהוא הראה לי כי הם קנו שתיים כאלה ועמד על כך שאקח אותה... עדיין סירבתי לקופסה אך לקחתי אחד לטעום וזה היה מעולה :)
רק לתשומת לבכם, האיש הציע לי את קופסת הפנקייקים באותו יום שבו הבאתי את קופסת האוכל שלי להומלס... מסקנה- יש קארמה מטורפת בעולם הזה! כשאתה עושה טוב, טוב יחזור אליך וכך חלילה...
שיהיה שבוע נפלא לכולם :)

מאיר שמול אמר/ה...

ויכוח שני:
לאחר הוויכוח הראשון עם נהג המונית, התחלתי לנסות ולאמץ לעצמי אופי ווכחני ( אנחנו צריכים בסופו של דבר להיות עורכי דין,לא? ) והוויכוח הבא התנהל עם אחת החונכות שלי בקבוצה של פר"ח אותה אני מרכז. הוויכוח נסב אודות המקרה של התלמיד שהורחק משיעור יהדות באוני' בר אילן, ואני טענתי, שלא מתוך כפייה דתית, אלא מתוך כבוד לתרבות ראוי שבשיעורי יהדות תלמידים יכבדו את המעמד, ויחבשו כיסוי ראש כלשהוא ( לא בהכרח כיפה, אפילו סומבברו תופס). טענתי, שכמו שהיא (כנראה) לא תלך עם ביקיני ברחובות בני ברק, מתוך כבוד לתושבים המקומיים כך, מתוך כבוד למסורת ולתרבות ראוי שבשיעורי יהדות תלמידים יכסו את ראשם.
מההרגשה אותה אני קיבלתי, שום צד לא הצליח לשכנע את הצד שכנגד, אולם, היה עניין נחמד בעמידה על הדעה שלי, בפני עמדה שמנוגדת לדעתי לגמרי. ההתנצלות,
גם במקרה זה התקבלה בהפתעה ובתגובה שזוהי זכותי לחשוב כפי שאני חושב. אני חושב שהחונכת העריכה את העמידה שלי על דעתי, ולמרות שלא הגענו למסקנה, היא זכתה לשמוע דעה שונה לעמדתה.
שבוע טוב!

YK אמר/ה...

שבוע טוב לכולם,
כאדם וכחן מן השורה החלטתי לקחת את המשימה צעד אחד קדימה ולנסות לנתח את התכונה הזאת. בעיני להתווכח הוא כלי להשגת מטרות. סוגים שונים של אנשים מגיבים בצורות שונות לויכוחים. הדבר תלוי בסיטואציה וברמת הביטחון שלהם באותו רגע. גיליתי שאני משתמש בכלי ברגעים המתאימים לי ושהשימוש נעשה באוטומט- אשמח להרחיב על זה בשיעור הקרוב.

לעניין ההתנצלות, רציתי לנצל את השבוע האחרון ואת המעמד על מנת להתנצל בפני עצמי. אז סליחה ירון היקר על כך שאתה ביקורתי כלפי עצמך יתר על המידה. לפעמים אתה יכול להנמיך קצת את הקצב ול"בזבז" קצת זמן.
אשתף מספרו של רוברט שמין "איך זה שהטיפש הזה מיליונר" - כסף שווה זמן. המטרה היא אינה כסף, אלא הכסף הוא אמצעי להשגת המטרה- זמן איכות עם היקרים לנו. אמשיך לנצל שבוע זה בהוקרה לקרובים אלי ובבילוי בקרבתם- כדי להמחיש את התנצלותי הכנה.

נתראה ביום שני :]

נועה שר אמר/ה...

אני שמתי לב שדווקא ברב המקרים שרציתי ליזום ויכוח העדפתי שזה יהיה עם אנשים שאני מכירה, כמובן שדרך טלפון זה יותר נח כי אפשר פשוט לנתק,אבל הרגשתי חוסר נוחות להתחיל לריב עם אנשים בסופר, ברחוב או באוטובוס.. העדפתי לריב עם אנשים שאדע איך הם יגיבו ויקבלו את הסיטואציה (אם יש להם נטיה להתווכח או לא, ואם אני יודעת אילו נושאים יעוררו אצלם עניין..)
הויכוח שלי (שאחרי זה המשכתי להתווכח איתו עם עוד אנשים) היה בלימוד שעשיתי שבוע שעבר עם חברים מהעבודה משנה שעברה (דתיים וחילונים שעובדים בארגון שמעביר שיעורי מורשת בתיכונים חילוניים), הדיון הגיע לנושא של "מיהו יהודי?" ואחד החברים טען שיהודי הוא מי שזורם בעורקיו דם יהודי, ושיש לו מטען גנטי שונה... (טענה שאני ממש לא מסכימה איתה, אבל אני לא יודעת אם הייתי נגררת לויכוח על זה במצב רגיל, אלא פשוט מעירה שאני לא מסכימה מתוך ההבנה שלפעמים מותר לא להסכים!) מסתבר שזה נושא נהדר לויכוח! כי זה ממש הלהיט את האוירה. השתמשתי בנושא הזה לויכוח עם עוד אנשים אחכ. מה שעניין אותי בסיטואציה זה איך אנשים הסתכלו עלי באופן שונה כשהתווכחתי, ואיך אני הסתכלתי על עצמי. אני חושבת שגם הם (וגם אני מול עצמי) לא הרגישו נעים עם הסיטואציה, אבל אין ספק שלשם הניסוי זו הייתה חוויה מעניינת.

מוריה אמר/ה...

צהריים טובים,
גם אני מאוד נהניתי לקרוא מהגיגים והמחשבות של שאר האנשים בקורס.
אז ככה..אני מרגישה שהמשימות באו בזמן האידאלי ביותר,העובדה שבחג החנוכה בזמן הדלקת הנרות יוצא להיפגש עם אנשים שונים וקבוצות שונות מחייך,(חברים ומשפחה) מעניקה הזדמנות לפתח וויכוחים מעניינים ומפרים.
המשימה הזו החזירה אותי כמה שנים אחורה בתור ילדה הייתי אלופת הוויכוחים,תמיד אמרתי את הדעה הנגדית לכולם ועד שלא הייתי בטוחה שכולם מסכימים איתי לא הייתי מרפה,לשמחתי במשך השנים נרגעתי,עבדתי על עצמי וכיום הצורך הזה כמעט שנעלם:)אבל היה נחמד לחזור לחוויה הראשונית של חיי..
ניהלתי קרוב ל8 ויכוחים שונים. כמו שנועה ציינה גם אני העדפתי לנהל אותם עם אנשים שאני מכירה ולא סתם ליפול על איזו עובדת בפלאפון שלא צריכה לקבל יחס שלילי בשביל לספק לי תבונות לניסוי. הוויכוחים היו מגוונים ועסקו במספר נושאים: היחס לנשים בבתי דין רבניים,מה עדיף לבחור במפלגה סקטוריאלית ?(הבית היהודי)או במפלגה לאומית (ליכוד)? האם פאה בתור כיסוי ראש ממלא את מטרת הכיסוי? וכו'.
במהלך הוויכוחים הייתי צריכה לעבוד עם עצמי על מנת להישאר קשובה לדעותיו של האחר ולא ישר לחשוב איך לתקוף את דבריו,בנוסף הייתי צריכה להפעיל מחשבה רבה בטיעונים שלי ולא ליפול לדמגוגיה כי ברגע שהייתי פונה לדעות קדומות ולמשפטי סטיקר הוויכוח היה מסתיים מהר תוך תבוסה לי (מה שלא רציתי שיקרה),כאשר ניהלתי את הוויכוחים בצורה כזו ותוך שמירה עצמית שמתי לב שברוב הוויכוחים התחלתי להסכים או לפחות להבין באמת את הדעה של הצד השני מה שהיווה בשבילי חוויה מרעננת..
עקב העובדה שרוב הוויכוחים עסקו בנושאים ציבוריים וכללים אז גם אם הוויכוח התלהט והתעצם הסליחה שלי בסופו, הייתה קצת מנותקת מהמציאות משום שאנשים השיבו לי כי הם אינם נעלבו או לקחו את זה אישית.
יוצא מהכלל היה וויכוח שניהלתי במוזיאון "ההגנה" עם המדריך על תקופת הסזון שלמרות שבסוף הדיון ביקשתי סליחה והבעתי מספר פעמים את הערכתי הרבה לארגון "ההגנה" ולתפקיד המשמעותי שלהם בבניית ארצנו,הרגשתי שהוא מאוד נפגע מדבריי ועד עכשיו אני מרגישה לא נעים מכך.
בנוסף היו שני וויכוחים שנגעו לנושאים אישיים האחד עניין הפאה בתור כיסוי ראש והשני האם על אישה להשאיר את שם משפחתה מנעוריה לאחר נישואיה. הנושאים האלו היו מאוד רגישים וטעונים ולכן למרות שהדיון התנהל בנחת ובכבוד הרגשתי צורך אמיתי לבקש סליחה בסופם אם מישהי נפגעה ממני או חשב שלא בנוח מדבריי

יום טוב

רז קרני אמר/ה...

שלום לכולם,
לגבי המשימות שניתנו לנו השבוע ארצה להתמקד במקרה שקרה לי יחד עם חבריי.
בדרך ללימודי בימי חמישי ושישי אני נאלץ לעבור יחד עם חבריי בדרך מסוימת ליד אזור הרכבת (לא אגיד את המקום המדויק מפאת כבודם של הקבצנים אשר יושבים באזור. השבוע כאשר עברתי בדרך ללימודים יחד עם חבריי ראיתי אישה מבוגרת יושבת על הרצפה ומקבצת נדבות. כמובן שבמסגרת המשימות היה עליי לפתוח ישר את הארנק ולתרום כסף בלי היסוס וזאת אל מול חבריי שיראו את מעשיי. כאשר עשיתי זאת התבוננתי בחבריי וראיתי כיצד הם מגיבים למעשיי. שמתי לב כי הם לא הביעו רגש כלל והמשיכו בשלהם. ניצלתי את הרגע הזה "לכעוס" עליהם מדוע היו כה אדישים ולא תרמו לאישה המסכנה כסף כמו שעשיתי. לצורך גילוי נאות איני מאמין שיש צורך לתרום לאנשים בדרך שפעלתי כיוון שלדעתי האישית התרומה הזאת תגרום להם להמשיך בשלהם ולשבת בחוסר מעש ולקבץ נדבות. חבריי אמרו לי שאין זה ענייני להתערב ולהגיד להם מה לעשות בכספם. ניסיתי קצת "לנגן להם על המצפון" מה היה קורה אילו יש לאישה ילדים ואילו זאת הייתה חס וחלילה קרובת משפחה של מישהו שאנחנו מכירים וכדו' אך כל זה ללא הואיל. לאחר דין ודברים עימם ובסיום הויכוח המצחיק שהיה לנו הרגשתי שיש שקט באוויר ותחושה של אי נעימות ואגו ולמעשה ניצלתי זאת כדי להביע את התנצלותי גם אם לא הכי באמת הייתה כנה ואמרתי להם שהם באמת צודקים וזכותם לעשות בכספם מה שיחפצו.
למחרת בבוקר, נסענו יחד שוב ללימודים וכאשר ראיתי את אותה האישה המסכנה שמקבצת נדבות פתחתי שוב את הארנק ותרמתי לה כסף. הדבר המצחיק היה שחבריי פתחו את הארנק שלהם ותרמו גם כמה מטבעות לאישה המסכנה ולאחר מכן מיד הביטו עליי ורצו לראות כיצד אגיב. כמובן שחייכתי חיוך ערמומי והמשכתי בשלי. עמוק בפנים צחקתי ואמרתי לעצמי שרק אתמול חבריי עמדו בתוקף על שלהם בטענה שאני לא אגיד להם מה לעשות בכספם. עניין אותי במיוחד אם עשו זאת בשל התנצלותי או בשל הויכוח המטופש שהיה לנו יום קודם.

אנונימי אמר/ה...

עילי: אתגר את עצמך. מצא את האדם המבוגר והתנצל בפניו. לא כי מגיע לו, למרות שאנחנו לא יודעים מה קרה לו שהביא אותו למצב כזה. אלא כי אם אתה תוכל להתנצל בפניו, תוכל להתנצל בפני כל אחד.
אפשר לתרגל זאת כצעד מכני, שגם מועיל בחיים. התנצלות מייצרת שינוי, שיתוף פעולה, אהדה. אך אפשר ללכת צעד אחד עמוק יותר, ולהתנצל כתהליך מגדל חמלה, מחזק את היכולת שלנו לצאת מעצמנו ומהתגובה שלנו לאנשים, ולנסות ולחוש את המצוקה שלהם - בין אם היא מוצדקת ובין אם לאו.
כשמתנצלים, נותנים למצוקה של האחר יותר חשיבות מאשר למצוקה שלנו. וזה כבר מצב של חוזק.
מי שיודע להתכופף, לא מפחד מהרוח.

מלכיאל: מילים יפות. קרא אותן שוב ואמור לי אם יש כאן שיתוף על ביצוע שיעורי הבית, או תיאור מבחוץ.
עשייה, לא מחשבה. וכל הרעיון הוא לצאת מהשגרה, לעשות את הבלתי מוכר. נצל זאת.

אריה: תובנה יפה, הצורך להגיע אל האחר בשפתו. עכשיו השאלה, והאתגר, באיך להגיע אליו. נשלח לך שכן, כדי לתת לך הזדמנות להתאמן. אל תפספס, המורה שלך גר קומה מתחתיך...


אריאל שמחייב אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
שני רחימי אמר/ה...

ראשית, אני רוצה לציין שבאופן כללי אני לא אוהבת להתווכח ובדרך כלל כשאני מרגישה שהוויכוח נמשך יתר על המידה או עובר לטונים גבוהים יותר הנטייה שלי היא לעצור אותו, בכל דרך שהיא - בין אם זה לעזוב או לשתוק או אפילו להגיד בציניות לצד השני שוא צודק.
יחד עם זאת, בשבועיים האחרונים בכל זאת ניסיתי להתמיד בעניין הויכוחים.
מסתבר, שדווקא את האנשים שהכי קרובים אלייך, שמכירים אותך הכי טוב, ההתנצלות הכי מפתיעה ואפילו נשמעת לא אמיתית אלא דווקא צינית. אחי, שאוהב להתווכח בערך על כל נושא שקיים (וחייב תמיד להיות צודק), הופתע מאד מעצם ההתנצלות בתום הויכוח ואני גם בטוחה שהוא לא ממש קנה אותה.
אני רוצה לציין שלהביא את עצמי למצב של התנצלות לאחר ויכוח היה לא פשוט!

מלכיאל חדד אמר/ה...

ד"ר אייל: קראתי שוב את מה שכתבתי ואכן יש שם יותר תיאור מבחוץ ופחות שיתוף על ביצוע המשימות. לכן, ברשותך וברשות חברי, אני כותב פה שוב:

משימת הויכוח-
בדומה לנועה ומוריה, גם אני העדפתי ליישם את שיעורי הבית על חברים מאשר על זרים כדוגמת נציגים טלפוניים, שכבר בטח מותשים מויכוחים וצעקות.

אחת הסוגיות המעניינות שעלו לאחרונה לסדר היום הפוליטי היא פסילת ח"כ חנין זועבי מהתמודדות לכנסת. יזמתי ויכוח בנושא זה עם 2 חברים, כל אחד בנפרד, כשהאחד צידד בפסילתה והשני התנגד לה, כפי ששיערתי מראש. במהלך כל אחד מהויכוחים העליתי טיעוני נגד לדברי חברי, על מנת להמשיך בויכוח. עם זאת, גם במהלך ויכוחים שנוצרים ומתנהלים באופן טבעי, ללא ניסיון חיצוני מצידי למלא אחר שיעורי הבית, אני מוצא את עצמי לא פעם מעלה טיעוני נגד בהתאם לדעות שמעלה הצד השני, גם אם אני מסכים עם דעתו באופן כללי.
אז למרות שאני רואה את עצמי כנרתע מויכוחים וכאחד ששואף לפתור קונפליקטים ברוח טובה ובחיוך- אולי בכל זאת אני נהנה מהם קצת...?

מה שעוד מעניין הוא שדווקא הטיעונים הטובים והאמיתיים יותר העלו את זעמם של חברי וליבו את הויכוח. התובנה שלי מכך היא שכשהביטחון העצמי נפגע במהלך הויכוח והאמונה בטיעונים מתערערת, אנו נוטים לנסות לפצות על כך בהרמת הקול ובחזרה על דברים שנאמרו. אנו מפחדים שמא נשתכנע ונאלץ לשנות את עמדותינו, ואנחנו הרי לא אוהבים שינויים. האינטרס האישי בויכוח גדל והניצחון הופך חשוב יותר.

אולי כך ניתן גם להסביר את התנהגותו של השכן השיפוצניק של אריה. הוא מבין שאריה צודק ושזה לא בסדר להפריע לשכנים החמודים עד 2:00 בלילה, אבל הוא לא מסוגל להודות שטעה, גם לא בפני עצמו. הוא מסביר לאריה, ולא פחות- גם לעצמו, שאחרי יום עבודה קשה ואחרי שהילדים שיגעו אותו כל הלילה- מגיע לו ליהנות, גם אם זה על חשבון אחרים. בקשת הסליחה של אריה רק העצימה את חוסר הנוחות והביטחון שלו במעשיו ולכן הגיב כפי שהגיב.

משימת המעשים המיטיבים-
ליוויתי השבוע את אמא שלי לתור בקופ"ח והזמנתי מונית שתיקח אותה בחזרה לביתה, אך הנהג עצר מעט רחוק מאיתנו. הלכתי לעברו ופניתי אליו בחיוך: "בוקר טוב גבר, אני מתנצל על ההטרחה, תוכל אולי בבקשה להתקדם קצת יותר לכיוון אמא שלי? תודה רבה". הנהג כמובן הסכים והגיב: "הלוואי וכל הקליינטים שלי היו מדברים בצורה כזאת". כשאימי עלתה לרכב, הוא לא הפסיק לדבר איתה על איזה בן מקסים יש לה.

תובנה: כשנוקטים במחווה חיובית כלפי אדם אחר הוא מרגיש צורך להחזיר טובה בחזרה, בהתאם לעיקרון "החזרת המתנות" אותו למדנו בתורת המשחקים בשנה שעברה.

לדעתי ניתן להשתמש בעיקרון זה גם בניסיונות שכנוע. הענקת "מתנה" כלשהי למושא השכנוע תיצור אצלו תחושת מחויבות להיענות למשכנע ולהסכים לבקשתו, כפי שסיפר לנו ערן בשיעור שהעביר לפני כחודש על מקרה בו דאג לסדר ולנקות פינה מלוכלכת בביהמ"ש, מה שכנראה תרם לכך שהשופטת הקלה מאוד עם לקוחו.

אורָן יוסף אמר/ה...

ויכוח: כיוון שאני מהטיפוסים הוכחנים, המאמץ העיקרי שהצריכה ממני המשימה היה בשימת הלב להתנהגותי ולהתנהגות הסובבים אותי. אע"פ שניהלתי ויכוחים לא מעטים בשבועות האחרונים (רובם פוליטיים), לויכוח אחד הקדשתי תשומת לב מיוחדת. במהלך שיחה עם חבריי הטובים (את רובם אני מכיר מגיל קטן) ועם חברתו של אחד החברים שלי (שאיכשהו מצליחה להרגיז אותי בצורה יוצאת דופן) דנו באפשרות שניתנה לאותו חבר לעבור ללמוד לבר-אילן (כיום הוא לומד במכללה למנהל), אני וחבר נוסף תמכנו באפשרות הזו ואילו חברתו של החבר תמכה בכך שיישאר במכללה. במהלך הויכוח שמתי לב שאני עסוק בעיקר בלהוכיח את הצד השני (לרוב על בורותו) וללעוג לו במידת מה ע"י מציאת הטעויות והסתירות בדבריו. לאחר מכן, בניתוח לאחור, הבנתי שאת המטרה כלל לא השגתי, ושבמקום להתמקד בהתנהלות נכונה ובניתוב הדיון לעבר המטרה, נתתי לשיקולי אגו (אני חייב להיות תמיד זה שצודק) להנחות אותי. החבר נשאר במכללה ואני.. אני נשארתי עם הצדק.

מעשה טוב: ככלל, אני משתדל תמיד לנהוג בצורה אדיבה כשזה מגיע למעשים הקטנים (מגיל קטן אבי חינך אותי שלעולם יעלה הרווח שבחיוך שאקבל על השניות הבודדות שהפסדתי), לכן גם הפעם, השתדלתי בעיקר לשים לב לתגובות של הסובבים אותי. כאן, בניגוד לנושא הקודם, אני חייב לציין שלא הופתעתי. בתור לסופר פיניתי את מקומי לאם שמיהרה עם הילד הקטן שלה, בקורס שאני עושה עם שנה א הצעתי לסטודנטים שסביבי חומרים שיש לי, בכניסה וביציאה ממקומות שבהם הייתי החזקתי את הדלת לאנשים שבאו אחריי ולקחתי כמה טרמפיסטים איתי ביציאה מבר אילן. התגובות היו נינוחות, כתמיד (לחיוב אציין שעל-אף ה"עצבניות" שנטועה בנו הישראלים, במקרים כאלה אנו נוטים תמיד להירגע ולשדר אופטימיות) אך בכל זאת, זה לא הפתיע אותי, כיוון שבמחוות קטנות אנחנו לא יכולים להגיב באופן ממושך ומוחצן יותר.

קרן מרגלית אמר/ה...

אחד המעשים הטובים שממש שמחתי לעשות וחשבתי עליו אח"כ במשך היום כולו היה להביא לשומר הקבוע שלי באוני' כוס קפה ביום גשום וסוער. למען האמת, בדר"כ אני מברכת אותו לשלום בכל יום ומאחלת לו יום טוב אך הפעם החלטתי ללכת צעד נוסף (אני חושבת שללא המשימה לא הייתי עושה זאת). הכרת התודה הזו והבעת פניו כשראה שאני מביאה כוס קפה- שהוכנה במיוחד עבורו הייתה שווה הכל. מאותו הבוקר- אני זוכה לקבל ברכת שלום לבבית והתעניינות אמיתית ביום שחלף מאז שראיתיו לאחרונה וביום שעתיד לבוא. היה לי ממש כיף לעשות זאת וללא ספק זה עשה לי את היום, ואף את השבוע- ואני מקווה שגם לו.

ענבר גוילי אמר/ה...

את משימת הויכוח החלטתי לעשות בשתי חזיתות- ויכוח עם אנשים שאני לא מכירה ו-ויכוח עם אנשים שאני מכירה.
נוכחתי לראות כי עם אנשים שאני מכירה הויכוחים שיצרתי ללא סיבה היו לי קשים יותר וההתנצלות באה לי באופן טבעי כי הרגשתי איזושהי מחוייבות לרכך את ה"מכה". הויכוחים האלה סבבו בעיקר סביב פעולות יומיומיות במעגל החיים האישי כמו בחירה של מקום לאכול בו ארוחת ערב, ניקיון הבית ועוד.
לעומת זאת בויכוחים עם נציגי שירות למיניהם הרגשתי הרבה יותר חופשייה ללכת עם המשימה עד הסוף ולהתווכח בצורה יותר חריפה. עם נציגת הוט לדוגמא התחלתי להתווכח על כך שאני צריכה לחכות כ"כ הרבה זמן על הקו בשביל לקבל מענה. לאחר דין דברים בנינו (היא מצידה אמרה כי כולם מחכים ויש כוח אדם מוגבל ואני כתגובה נחרצת וכועסת עניתי כי זה זלזול בזמן של הלקוחות ובכסף שמתבזבז להם על ההמתנה בטלפון)התנצלתי אך הרגשתי שזה לא שינה בכלל את ההרגשה השלילית שנוצרה לה כלפיי. דבר זה הביא אותי לחשוב עוד יותר על העובדה כי חשוב לשים לב למהות הויכוחים בחיינו והצורך האמיתי בהם כי כאשר הדבר לא נמצא בביקורת שלנו נוצר עלינו רושם שלילי שלא תמיד ניתן לשנותו בהתנצלות.