יום שלישי, 12 בנובמבר 2013

סגנונות תקשורת וחוויות אישיות

שלום לכולם,
למדנו טיפה על סגנונות תקשורת וסיווגנו את עצמנו לטיפוסים.  כעת צריך להעמיק בכל סגנון, ולהבין אילו קצרים בתקשורת נגרמים בשל השפה השונה שכל אחד מאיתנו מדבר.
בתגובות אני רוצה לקרוא על חוויות אישיות שלכם סביב סגנון התקשורת שלכם ושל אנשים הקרובים לכם.  נסו להתעלות על הנטייה לראות את הדברים דרך המשקפיים האישיות שלכם, ולהבחין בפערים בין מה שהתכוונתם, למה שנקלט אצל האחר.
 
הרעיון הוא לראות כיצד אחרים פירשו דברים שאמרנו או עשינו, ולראות היכן גלומה בעייתיות בשל השפה השונה, הסגנון השונה, בו כל אחד משתמש.  אפשר גם להתמקד בדברים שאחרים אמרו או עשו, וכיצד אנו הגבנו לדברים – ובדיעבד אנו מבינים כי פירשנו אותו לפי המקובל אצלנו, למרות שכוונתו היתה אחרת.
 
נסו לגוון בסגנונות, לתת דוגמאות לפחות על שני סגנונות שונים, ולהתייחס גם לדברים שכותבים חבריכם כדי אולי להאיר נקודות עליהן לא חשבו.
 
ואל תשכחו למלא את הטבלאות שנתתי!  עצם העבודה עליהן יכולה לייצר זכרונות ודוגמאות שיתאימו לפוסט כאן..

20 תגובות:

Unknown אמר/ה...

במהלך מבחן האישיות, גיליתי כי אני שייך לנכנסים לפרטים. חברה שלי, לעומת זאת- משתייכת לטיפוס האנושי. מאחר ולי יש רכב פרטי, רוב הזמן יוצא שאני אוסף אותה מהמכללה בה היא לומדת או במקום אחר שקבענו מראש. אולם, הרבה פעמים יוצא שאנחנו לא מבינים אחד את השני, ואו שהיא מחכה במקום שונה ממה שאני הבנתי או שאני מחכה לה במקום שונה ממה שהיא התכוונה. בדרך כלל ייחסתי לזה את העובדה שהיא לא מצליחה להבין אותי ולכן זה באשמתה. אולם, אחרי השיעור ביום שלישי האחרון, יצא לי לחשוב קצת על העניין הזה, והתבהר לי כי התהליך הוא מעט שונה, ולאו דווקא באשמת אחד מאיתנו. בפעם הראשונה שנוצר קצר בתקשורת זה היה מובן, ואמרתי לעצמי שפעם הבאה אהיה הרבה יותר מפורט, כדי שהדבר לא יחזור שנית. אולם, הדבר כן חזר שנית, ושלישית ואף יותר, כאשר כל פעם אני מנסה להסביר בצורה יותר ויותר מפורטת מהו המקום המדויק בו ניפגש, ובכל זאת כל פעם זה הסתיים בהבנה אחרת מצד כל אחד. לאחר שקראתי על ההבדלים בין סגנונות התקשורת, הבנתי שהדבר לא נובע מאשמה שלי (לא הייתי מפורט מספיק) או שלה (לא הקשיבה והייתה לא מרוכזת), אלא מאחר ודרך ההצגה שלי של המיקום המדויק לא התקבלה אצלה כמו שהתכוונתי. כנראה שעצם הכניסה שלי לפרטים יותר ויותר קטנים, מרחיקים אותה יותר ויותר מהמטרה שלי. הבנתי כי ניסיון הפירוט שלי לא מתקבל אצלה כמו שהתכוונתי מאחר ואנחנו לא משדרים על אותו גל, והיא מאבדת אותי במהלך נסיון ההסבר המפורט. לכן, החלטתי כי בפעם הבאה אנסה להיות ממוקד יותר- להציב מקום ולבקש ממנה להסביר לי לאן התכוונתי. כך אוכל לדעת אם היא הבינה אותי, וליצור תיאום טוב יותר.

yinon himi אמר/ה...

תגובה לפרסום של טל: קשה לי לראות איך זה קשור להבדל בין סגנונות שונים. הרי הסבר על נקודת מפגש הוא דבר אובייקטיבי, לא משתנה שום דבר במציאות, אתה רק מכוון לשם, האם הסגנונות השונים משפיעים עד כדי כך שהמציאות האובייקטיבית עליה לא ניתן להתווכח, נתפסת כשונה אצל כל בן אדם?!
מסקנת האבחון שלי היא שאני משימתי. ניסיתי לקבוע עם חבר לשעה מסוימת והוא אמר לי שיש לו כל מיני דברים לעשות. הבנתי שאם אני לא אבין בדיוק מה הדברים שיש לו לעשות אני עלול לפספס אותו דהיינו, הוא לא יגיע בשעה שקבעתי איתו וכך הערב לא יתגלגל כמתוכנן. תוך שאני מנסה לדלות ממנו מידע, בנוגע לדברים שיש לו לעשות לפני שהוא מגיע אליי ומה יכול לגרום לו לאחר (הוא מבחינתו לא רצה לאחר אך ניכר היה כי אם לא נתמקד, הוא לא יגיע בזמן) הרגשתי כי ישנה מידה לא מתקבלת (מבחינתו) של פולשנות, הוא אינו מרגיש נוח לפרט לי היכן צריך להיות לפני שאנו נפגשים, אם זה בגלל שמירה על הפרטיות או בגלל שהוא בעצמו אינו יודע כמה זמן הוא מתכנן להיות בכל מקום ומשאיר לעצמו את האופציה להרחיב את מסגרת הזמן בכל מקום בהתאם להרגשתו באותו הרגע. בסופו של דבר הסברתי לו למה חשוב שהוא יגיע אליי בזמן תוך שאני מזכיר לו ששנינו יודעים שהוא בן אדם ספונטני ובכל זאת, שישתדל להיות קצת יותר משימתי (כמוני) במקרה הזה ספציפי. הוא הגיע בזמן.

Unknown אמר/ה...

תודה על התגובה ינון,
הכוונה שלי הייתה שלא מדובר בכתובת ספציפית של רחוב. אפרט מעט יותר- מדובר על איזור המכללה שלה הממוקמת ממש לפני מחלף גלילות. בדרך למכללה יש מספר רב של נקודות עצירה (של אוטובוסים ורכבים) וגם מספר מגרשי חניות. משום מה יוצא שמדי פעם אנחנו לא מסונכרנים לגבי המיקום הספציפי. כוונתי הייתה שאני נוטה לפרט באופן מורחב כיצד אני מגיע ואיפה אני מבקש להיפגש, אבל היא מאבדת אותי באמצע ההסבר ולא מצליחה לעקוב אחר כל ההדרכות שלי.

Unknown אמר/ה...

במבחן האישיות התברר שאני טיפוס אנושי. יש לי חבר טוב שהוא בחור משימתי. ישר ולעניין.(זה מה ששבע שנים בצבא עושות לך) אם הוא רוצה ממך משהו, הוא יתקשר, ולא בטוח שישאל לשלומך. הוא ינסה להשיג את מבוקשו ולאחר מכן ינסה לסיים את השיחה כמה שיותר מהר, בדר"כ בצמד המילים "טוב יאללה..."-צמד המילים המובנות כ-די אין לי כח אליך יותר.(שלא יובן לא נכון הוא חבר טוב רק לפעמים הוא כזה אין מה לעשות). נפגשנו לארוחת ערב עם מספר חברים נוספים, והוא לאחר שעה וחצי לערך איבד את סובלנותו וכבר עשה סימנים של לחתוך הביתה. ניסיתי לדבר אליו בצורה שתדבר אל ליבו, לציין שמפגש שכזה לא קורה הרבה, ויש אווירה טובה, ושאחד החבר'ה השקיע רבות, אולי זה ירכך אותו קצת.בהתחלה זה עוד הזיז לו, אבל לאחר כמה דקות הוא אמר משפט טיפיקלי לאדם משימתי "רבע שעה זזתי". הבנתי שבשונה מהסגנון האנושי שינסה לרצות אחרים לפעמים ולא רק את עצמו,האדם המשימתי הוא אחד של "זבנג וגמרנו", כשהוא במצב לא נינוח, ואת ה-וי שלו הוא סימן, יהיה קשה לשנות את החלטתו. אולי התשובה היא להיות האדם המשימתי בהתקשרות הבאה איתו ואולי הדבר יוציא אותו משיווי משקלו.

Unknown אמר/ה...

ינון - היתכן שאתה מתייחס בתגובתך לאירוע שלנו השבוע? כי אם כן, צדקת בשתי ההנחות שלך - גם באחת שהעריכה שלא ידעתי כמה זמן אתעכב בכל מקום וגם בזאת שהרגשתי פחות בנוח לפרט על המקום.

בכל מקרה השבוע היה מרתק עבורי! ראשית, לשמחתי אנשים נענו בחפץ לב לכך שאבחן את אישיותם. אנסה לקצר:
בחורה שהתחלתי לצאת איתה - לאחר מספר פגישות מועט (4) ובעקבות השיעור רציתי לחלוק איתה את הנושא של סגנונות ולתת לה לאבחן את הסגנון אליו היא מתחברת. התברר שהיא חצי הסגנון האנושי/רבע ספונטני/רבע משימתי (זה טוב?). נוכח שעטנז הסגנונות הללו לא יצאתי עם תובנות מרחיקות לכת, אבל היתרון הוא שבכל תכונה אליה היא התחברה (פסקה המתארת התנהגות) והתכונות אליהן לא, קיבלתי מידע חשוב לגביי צורת החשיבה שלה והדברים שמפריעים לה (למרות כשזה נוגע לנשים אין דרך להגיד את הדבר הנכון ;)).
אלמנט חשוב נוסף שהיה בשיחתנו הוא שהיא זיהתה (כמו שאר ה"נבחנים שלי") שאני בסגנון הספונטני. לאחר שעברנו על התכונות והתנהגתי כספונטני טיפוסי, אמרתי לה שזה לא בשליטתי וזה בגלל האופי שלי, דבר שעזר לה לקבל את זה בסלחנות ובהומור (קטעתי את הסיפורים שלה כי "נזכרתי במשהו", התחלתי לפתוח יין ואז עברתי להכין פופקורן ואז שמתי מוזיקה ובכלל שכחתי שרציתי להביא לה מפית). לדעתי מומלץ לערוך את הבדיקה הזאת לבני זוג, על אף שכנראה כולם יודעים להעריך איזה סגנון בן זוגם, עדיין זה יעזור לו להבין אתכם לפעמים וגם ללקט התנהגויות ספציפיות שמפריעות לבן הזוג.
אמא שלי - אמא שלי נהנתה מאוד מהתרגיל והייתה המומה כמה הסגנון ה"יורד לפרטים" הוא בדיוק אח שלי, ה"משימתי" הוא ככפפה ליד לאבי, הסגנון ה"ספונטני" תואם אותי והכי מעניין היה לראות כיצד נגלה לה שהיא הטיפוס ה"אנושי". אני חשבתי שסגנון זה מתאים לה מאוד (בטרם שאלתי אותה), כשהקראתי לה בפעם הראשונה היא התחברה לחלק מהדברים שנרשמו על הסגנון האנושי ומהשאר הסתייגה. אולם, לאחר קריאה נוספת קרה דבר מדהים - היא הבינה שגם הדברים שמהם הסתייגה לאחר הפעם הראשונה אכן תקפים לגביה, והסיבה שהיא הסתייגה נעוצה בעובדה שלא נעים לה להכיר בכך. לא היה נוח לה מהעובדה שהיא מקריבה מעצמה ושמה לעיתים את עצמה אחרונה. דעתה לא הייתה נוחה מהעובדה שהיא לא נותנת בקורת גם כשזו מוצדקת. בעיני היה מדובר בתהליך מרתק שבעקבותיו יתכן ואימי תהיה מודעת למעשים שלה ואו שתבחר לשנותם במקצת, או שהיא תעשה זאת מבחירה ומודעת לכך.
עשיתי מבחן גם לשותף שלי - בשורה התחתונה, עדיף שלא הייתי עושה את זה! (בצחוק). למדתי שהוא בין יורד לפרטים לאנושי, אנחנו מסתדרים מעולה כבר עתה ולא נראה לי שהתרגיל ישנה בצורה משמעותית את הדרך בה אפנה אליו, אבל זה היה מעניין וכן הסקתי על דברים מסוימים שעלולים להפריע לו למשל לחשוף אותו ולפעמים להכריח אותו "לצאת מהקונכיה שלו" כשבאים חברים, ואולי פשוט לקבל את העובדה שטוב לו שם וזה מה שנכון עבורו.
מקווה לעשות את זה לאנשים נוספים בעתיד :)

Unknown אמר/ה...

הי,
אבחנתי את עצמי כטיפוס משימתי, עם נטייה חזקה גם לאנושי. כאופייני לטיפוס משימתי (ועסוק)אני לא נוטה לנהל שיחות טלפון מאוד ארוכות (רק עם אנשים מאוד מסוימים)וגם לא התכתבויות אינסופיות בווטסאפ. השבוע הייתה איזו בעיה עם המטפלות בגן של הבן שלי ואחרי הגן רציתי לברר משהו עם אחת האמהות מהוועד. מדובר בבחורה מאוד נחמדה שדי התיידדתי אתה לאחרונה, אבל מה לעשות היא טיפוס ספונטני. השיחה איתה תמיד גולשת לעוד מליון נושאים ויכולה להימשך שעות ארוכות. במקרה הזה לא התכוונתי לנהל שיחת חולין, אלא ביקשתי לעדכן אותה במשהו ולקבל ממנה אינפורמציה. כמובן שהיא המשיכה באינסוף שאלות ותגובות נרגשות לכל מה שאמרתי לה. לא רציתי לפגוע בה, דרכי לסיים את השיחה הייתה ראשית לצמצם את הדיון למשהו מאוד ספציפי אלי ולאיך אני באופן אישי שאינו נוגע לאף אחד מתכוונת לפעול. זה עזר חלקית, מה שבאמת עזר בסוף היה "טוב אז לילה טוב" :)

אבינועם מגן - תגובה למאיה אמר/ה...

תגובה למאיה: מאחר שאת כטיפוס משימתי - אני לא מתפלא שכתבת קצר... וכטיפוס משימתי בעצמי, אני יכול באמת להבין את חוסר הסבלנות לאנשים שמאריכים בדברים. בשבוע שעבר שמתי לב שלא עניתי למישהי לטלפון במשך זמן רב ("סיננתי אותה") כשלבסוף עניתי לה, והיא שאלה מדוע כל כך קשה להשיג אותי, אזרתי אומץ ואמרתי לה כי אני יודע שכל שיחה איתה נמשכת המון זמן ומשום כך אני עונה לה רק כאשר יש לי די זמן להקדיש לה. מאז אנחנו במסרונים..
בכל אופן את בטח יכולה להבין למה אני משתגע כאשר בסיכום שיחת טלפון מישהו מוסיף "אבל" וחוזר להתחלה, או מה דעתי על אנשים שמתקשרים ופותחים במילים: "כדי לעשות את הסיפור הארוך קצר" - ואני יודע שמחכה לי נאום אין סופי. או כאלה שאחרי שכבר השתכנעתי לקבל את עמדתם הם עדיין ממשיכים לשכנע.

אבינועם אמר/ה...

בבחירות האחרונות לרשויות המקומיות ליוותי מועמד למועצה מסויימת.
בצוות המצומצם היו המועמד, מנהל מטה, אסטרטג/יחצ"ן ואני.

היחצ"ן הוא טיפוס ססגוני ספונטני, המועמד הוא בעיני שילוב של ספונטני ומשימתי, מנהל המטה יורד לפרטים ואני משימתי.
בסה"כ העבודה זרמה. המועמד הניח לנו לעבוד, אך לפעמים הוא נבהל לגלות שמנהל המטה - לא פעל בדיוק לפי מה שהוא רצה. מנהל המטה ניהל מערך מדוייק של הסעים, רשימות וטבלאות, היחצ"ן "ערבב אותנו עם סיפורים" ואני? אני משימתי. כך למשל בפגישות שיזם היחצ"ן - הייתי מתעייף, ולבסוף פעלתי בערוץ מקביל אליו. בעקבות התרגיל אני יכול להניח שזה נבע בין היתר מ"התחרות על הבמה" - על ההובלה. תחרות בה לססגוני יש יתרון מסויים. בפגישות עם מנהל המטה, הייתי נרגע ומרגיש כי יש מי שמטפל בעניינים. חשתי מדי פעם שאין צורך בנוכחותי כאשר מתאמים איך ייתלו כל שלט או יקימו כל אוהל, אך היה לי חשוב להיות מעורב. חוסר הסבלנות שלי התגלה בעיקר מול היחצ"ן - שהקלילות שלו גרמה לי לחוש כמעט "סכנה" והליכה לאיבוד.

ליאורה קרוניץ אמר/ה...

היי!
אז בשיעור שבוע שעבר אבחנתי את עצמי כטיפוס אנושי אך בנוסף יש בי רובד די ספונטני. יש לי חברה שאנחנו חברות טובות מאז התיכון, אך בתקופה האחרונה אני מוצאת את עצמי במצבים שלא הכי נעים לי בסביבתה. לאחר המפגש שבוע שעבר אבחנתי אותה כסגנון ספונטני ביותר, והכי חשוב לה זה להנאות, אך הרגשתי שלפעמים זה בא על חשבון אנשים אחרים. לדו' שבוע שעבר היא הראתה לי סרטון ביו טיוב של כלה ששרה בצורה נוראה בחתונה שלה. וחברה שלי בתגובה פשוט לא הפסיקה לצחוק. ואילו אני הרגשתי צביטה קטנה בלב שאותה כלה מסכנה, כי כך היא ואחרים יזכרו את החתונה שלה, שהיא הייתה זמרת נוראית ועשתה לעצמה פאדיחות. אלו היו שני תגובות שונות, בגלל שאנחנו שני סגנונות שונים. לסיום לאחר האבחון שעשיתי לאישיות שלה זה עזר לי להבין אותה בגלל שהבנתי שזה לא מגיע ממקום פוגעני, אלא היא הגיעה ממקום שהיא חשבה שזה מצחיק והיא רצתה להעביר לי את זה ושאני יצחק איתה.
אני אשמח לתגובות. וסליחה על האיחור.

שירן לופו אמר/ה...

באחד השיעורים באוניברסיטה הבעתי את דעתי בנוגע לדברים שהמרצה אמרה. כיאה לטיפוס שסווגתי, טיפוס ה"נכנס לפרטים", התחלתי לפרט את דעתי אבל המרצה קטעה אותי והרגשתי שהיא לא ממש יורדת לסוף דעתי כי היא חשבה שהתייחסתי לסרטון שהיא הציגה ואני התייחסתי לדבריה. ניסיתי להמשיך ולהסביר לה שהיא לא הבינה את כוונתי אך בשלב מסוים הרגשתי שזה חסר טעם. כשחזרתי הביתה קראתי שוב את דפי הסגנונות וראיתי שאחד המאפיינים של טיפוס "הנכנס לפרטים" הוא להגיב באחת מ-2 דרכים: לנסות להסביר מההתחלה במפורט או להרים ידיים בבחינת "אם הוא לא רוצה, לא צריך"- זו בדיוק הייתה התגובה שלי לאירוע. ניסיתי לנתח את הסגנון של המרצה (משימה לא פשוטה בשל ההיכרות השטחית שלנו) והגעתי למסקנה שהיא ככל הנראה הטיפוס המשימתי המתאפיין בדיבור חד, קצר ולעניין. כיאה לטיפוס המשימתי, כשמדברים באריכות ייתכן שהיא מאבדת עניין. אני מאמינה שזאת אחת הסיבות שהיא לא הצליחה לרדת לעומק דעתי (מה גם שאחרים כן הבינו את כוונתי).

בנוסף כשקראתי את דפי הסגנונות עלתה לי תובנה בקשר לחברה טובה שלי שתמיד מתלהבת ונוטה להבטיח לאנשים דברים שהיא בסוף לא מקיימת. למרות שהיה ברור לי שזה נובע מרצון טוב, זה תמיד היה נראה לי קצת חוסר אחריות להבטיח דבר שאת לא יכולה לקיים. אחרי שקראתי קצת על הסגנון הספונטני הרגשתי שאני מבינה קצת יותר מאיפה זה מגיע.

yinon himi אמר/ה...

בשבוע שעבר ערכתי מסיבה בביתי, לשם ארגון המסיבה נעזרתי בכמה מחברי הטובים. ידעתי שזו תהיה משימה לא פשוטה בייחוד לאור העובדה שכעת אני מודע קצת יותר לסגנונות השונים של בני האדם. אם אצטרך לאבחן את אחד מחברי עליו אכתוב, אומר שהוא שילוב מעניין של נכנס לפרטים עם ספונטני שכן מצד אחד הוא קופץ מעניין לעניין ונראה כי שום דבר לא "נסגר" אצלו בצורה המניחה את דעתי, ומצד שני כשהוא כבר מחליט לעשות משהו ברצינות, הוא מדקדק בכל הפרטים הקטנים. למותר לציין כי זהו שילוב בעייתי מאוד בייחוד לאדם משימתי (כמוני.) החלטתי לבחון כל סיטואציה בפני עצמה ולא לשלב את שני הסגנונות האלה בכל מצב בו נאלצתי להגיע להחלטה אופרטיבית מולו. למשל, גם כשידענו שצריך לעשות דברים כמה ימים מראש הוא העדיף לתת לי הרגשה כאילו הוא מטפל בעניין כשבעצם הוא ניסה לעשות דבר אחר במקום, אני מצידי לא רציתי לתת לו הרגשה שאני לא סומך עליו שהוא אכן מבצע את המשימות אותן סיכמנו ולכן השתדלתי להימנע ממצב בו אני "מוודא ביצוע". כשהגיעה העת, נוכחתי לדעת שהדברים אותם כל אחד לקח על עצמו לביצוע, לא בוצעו, מצידו. בנקודה זו הבנתי כי גם בלי לומר לו איזה מן סוג של בן אדם אני, כשקבעתי מטרות קצרות טווח וביקשתי ממנו לדווח לי בכל פעם שהוא עבר שלב, הדברים עבדו כמו שצריך (יחסית). במצב אחר בו ציפיתי ממנו להיות יותר ספונטני הופתעתי לגלות כי הוא אינו מסוגל להתנהג בצורה שהיא לא נכנסת לפרטים. עובדה זו גרמה לי לחשוב שאולי ישנם דברים אותם הוא מעדיף לבצע בדרך ספונטנית וישנם דברים אותם הוא מעדיף לבצע בדרך הנכנסת לפרטים. המסקנה המתבקשת (לדעתי)היא שהשילוב בין הסגנונות הוא לאו דווקא מיקס שבא לידי ביטוי בכל מקרה אלא יכול להיות מצב שמביאים לידי ביטוי סגנון אחד בסיטואציה א' וסגנון אחר בסיטואציה ב'. האם רמת החשיבות (בעיניו) היא הגורמת לו להתנהג בצורה כזו או אחרת, או דווקא האופי השונה שקיים בכל משימה, אינני יודע.

ליאורה קרוניץ אמר/ה...

בשבוע שעבר, דיברתי עם חברה שלי בטלפון וסיפרתי לה על וויכוח קטן שהיה לי עם אמא שלי באותו היום. הוויכוח היה שאמא שלי ביקשה ממני לעזור לה באיזשהו סידור, כאשר מבחינת זמנים זה היה לי ממש לא נוח, אך הרגשתי שאמא שלי לא מכבדת את זה שאמרתי לה לא ובכל זאת דחקה בי כמה פעמים כדי שאני יעזור לה. חברה שלי באבחון היא מאוד מעשית, וכאשר סיפרתי לה שסירבתי לבקשתה של אמא שלי, היא ניסתה לעזור לי בכך שהיא הציעה דרך שאני יוכל להספיק ולעזור לה. אך ניסיתי להבהיר לה שהבעיה כאן היא לא מציאת הזמן אלא מה שקשה לי זה שאמא שלי לא מכבדת את הזמן שלי, ובסופו של דבר אני כן יכולה למצוא דרך לבצע את מה שהיא ביקשה. הרגשתי שקצת קשה לחברה שלי להבין אותי כיוון שמבחינתה היא רק רצתה לעזור לי למצוא פתרון. ואילו אני יותר רציתי שהיא תבין את התסכול שלי. בסופו של דבר אחרי שהברתי לה שאני יכולה למצוא את הפתרון לבד היא כן הייתה יותר קשובה. לא כל כך הצלחתי להביא אותה לדבר בסגנון שלי, אבל התוצאה הסופית הייתה בכך שהגענו לאיזשהו הבנה, והיא כן ניסתה להיות בשבילי חברה טובה.
מתוך השיחה הזו הבנתי הקושי שיש לתקשר בין אנשים בסגנונות שונים. בסופו של דבר השיחה הזו הייתה עם חברה מאוד טובה והיא באמת ניסתה לעזור לי בגלל שהיא חברה כזאת טובה, אך עדין היה "קצר" בתקשורת.

Unknown אמר/ה...

אני ואבי מנסים בשבועות האחרונים לקנות בשבילי רכב חדש. כידוע המשימה לא פשוטה עקב ריבוי מכוניות היד שניה בשוק. אבי הוא טיפוס משימתי או שמא נאמר ההארדקור של הטיפוסים המשימתיים. יש לו קו מחשבה אחד, והוא פוסל כמעט כל דבר אחר. עקשן לא נורמלי. אמרתי הפעם ננסה להידמות לו. (בכל זאת אבא) אמרתי אני אנסה להיות טיפוס משימתי, אבל בקו המחשבה שלי ולא לוותר לו בקלות. התוצאה: מלחמה ראש בראש. על כל מכונית שראינו פיזית או בדקנו באינטרנט ויכוחים מפה ועד הודעה חדשה. ככל שאתה יותר מתעקש אל מול טיפוס משימתי ככה אתה יוצר אצלו יותר אנטיגוניזם נגדך\נגד הרעיונות שלך. אני טיפוס אנושי ולכן יתכן והייתי מתגמש ברצונות שלי לגבי הרכב אך במקרה הזה דבקתי בעקרונותיי, והאמת שהיה בזה משהו מאוד מרתק ולטעמי אמשיך לעשות זאת בעתיד. מצד אחד דביקה בעקרונות הוא משהו מאוד חשוב שצריך לעשות לעיתים קרובות, אך לפעמים צריך לדעת להתגמש בדברים מסוימים על מנת להגיע לפתרונות מהירים יותר, שיועילו לכולם.

Unknown אמר/ה...

שבוע טוב לכולם.
אשתף במקרה שקרה בסוף השבוע אצלי בבית. את ההורים שלי היה לי קשה מאוד לסווג מבחינת סגנונות התקשורת, את אמא שלי במיוחד. שני סגנונות מופיעים אצלה בבירור- משימתי ואנושי. החלטתי לבדוק איזה טיפוס יותר חזק אצלה, ובמהלך חדשות השבת, שם היה דיון נרחב על פרשת הזמר המפורסם, הבנתי שהטיפוס השולט אצלה הוא דווקא המשימתי. לאחר ששמתי לב לכך, ניסיתי להיזכר בשיחות וויכוחים שהיו בינינו, וניסיתי לשים את האצבע מתי השיחות הפכו לויכוחים. הבנתי שברגע שאני מנסה להעלות טיעון מסוים, אני מנסה להעלות טיעון בסיס וממנו מפרט את המסקנות והדעות שלי, ולרוב אנו נתקעים על נושא מסוים וכך אני לא מצליח להסביר את עצמי עד הסוף, ומגיעים למצב שאני מוותר או שהיא כבר לא מוכנה לשמוע. הפעם החלטתי שאני מנסה לנתב את השיחה בצורה כזו שאגרום לה להוביל אותה, אך בעזרת שאלות, ולא טיעונים, אנסה לכוון אותה לכיוון הטענה שלי. כלומר- אנסה לגרום לה להבין בעצמה את הטענות שבסיס הדעות שלי. זה היה קשה מאוד. הרבה פעמים גלשנו למקומות שלאו דווקא היו בכיוון, אך בסופו של דבר הצלחנו להעביר שיחה שלמה בלי ויתור שלי על דברים שהיו לי חשוב להגיד אותם, ובלי חוסר הקשבה מצידה לאחר שיחה לא קצרה, שכן היא הובילה אותה.

רונן גינגולד אמר/ה...

השבוע עשיתי דרכי ברכב מכיוון ת"א לבית הוריי בכפר סבא. הזמן בו התאפשר לי לשהות בכפר סבא בטרם אחזור לת"א היה קצוב, ורציתי להספיק לפגוש חבר ילדות שגר בסמוך לבית הוריי. חברי זה בהחלט מאופיין כטיפוס הספונטני, ואחד התכונות שלא פסח עליהן היא אי עמידה בזמנים – אין זה משנה באיזו שעה אקבע איתו הוא יאחר לפחות ב-15 דקות (במקרה הטוב). השבוע החלטתי לנקוט בדרך בה גם אוכל לפגוש אותו במסגרת הזמן הקצוב שיש לי וגם לא אהיה מתוסכל מכך שהוא מאחר ו"מבזבז" את הזמן המועט שיש לנו לפגישה (אני כטיפוס משימתי אוהב יעילות). החלטתי לנסות, לראשונה, "לגזור זמנים" לחבר. התקשרתי אליו כשהייתי בצומת מורשה (כ-20 דק' נסיעה לבית הוריי) ואמרתי לו שאני כבר בבית ושישתדל להגיע בהקדם. ידעתי כי במקרה ולא אספיק להגיע, הוריי בבית ויארחו לו חברה עד שאגיע. לא הופתעתי כלל שהספקתי להגיע הביתה ולשהות בו מס' דקות עד שהבחור התדפק על דלתי... כלומר במקרים מסוימים עדיף לומר לאותו החבר "צא עכשיו" וכך להשיג שיגיע אליי בשעה שעדיפה עליי מאשר לומר לו "תגיע בעוד 20 דק'" ולחכות לו חצי שעה נוספת מעבר לאותן 20 דק'...

Unknown אמר/ה...

השבוע ניסיתי להתאים את עצמי לסגנונות של אחרים, ופחות לנסות להתאים אחרים לסגנון שלי, אני חושב שאני יחסית נוח בתקשורת ואיני נפגע/נעלב כמעט בכלל ועל כן למען היעילות עדיף לי להתאים את עצמי להתנהגותם של אחרים.
גיליתי שהשינוי הגדול ביותר בהתנהלות חיי הוא כלפי האנשים המשימתיים. אולי כחלק מחיבתי להשמיע את דעתי ולהאריך במילים (גם במצבים שלא נדרשים לכך) הרגשתי הרבה פעמים בחיי שאני לא מקבל את תשומת הלב הראויה מהאנשים המשימתיים. למשל אבא שלי הוא משימתי, אני עובד איתו והרבה פעמים הרגשתי שהוא קצר רוח ולא "מתעניין" באשר יש לי להגיד. השבוע הקפדתי לדבר איתו במשפטים קצרים ותמציתיים והרגשתי שהתקשורת השתפרה. כך היה הדבר גם עם אביו של חבר שלי ששוחחתי עימו בסוגיה מסוימת שהוא גם כן משימתי המדבר בקוצר רוח ובתמציתיות ולשמחתי לא נעלבתי מכך משום שהבנתי שכך הוא פועל. מהצד השני כאשר דיברתי עם חבר שהוא משימתי, ומכיר את סגנונות התקשורת השונים, הוא מיהר לנתק את השיחה עוד בטרם אמרתי לו את אשר תכננתי. כאשר הצגתי לו את העובדה שהוא לא קשוב וממהר לסיים הוא אמר לי: "אוקיי, אני קשוב", ובסיום אותה שיחה קבענו לבצע ביום למחרת משימה שלולא התאמה שלו אליי והקשבה לא היינו קובעים.
את סגנון התקשורת שלי כלפי האנשים היותר סגורים לקחתי לתשומת ליבי:
למשל אני יוצא עם מישהי שיש בה היבט של יורדת לפרטים, הבחנתי שכאשר אנחנו מתכתבים בווטסאפ ואני רושם משפטים ללא הפסקה אז היא מתחילה לרשום דבר מה, ואז מפסיקה ברגע שאני ממשיך לרשום. מבחינתי היה מדובר בפעולה הגיונית וכי אין צורך לחכות עד שהשני יסיים לכתוב אלא אתייחס לדבריה לאחר שהיא תשלח. אולם בעקבות המודעות שלי לכך שיש סגנונות המסתגרים כאשר הם מרגישים שלא מעניקים להם את תשומת הלב המלאה - שיניתי את הרגלי לכתוב ואני ממתין בכל פעם שהיא כותבת כדי לראות את הודעתה. השינוי הצליח! ההודעות שלה הפכו להיות יותר מפורטות, יותר רלוונטיות (לפני כן היא ויתרה על נושאי שיחה משום שלא המתנתי לתגובתה) ויותר בסגנון של דיאלוג (ופחות מונולוג שקיימתי עם עצמי).
התנהגות דומה הייתה עם אמא שלי שהיא בסגנון האנושי, אנחנו התדיינו על היתרונות והחסרונות שבשירות צבאי ארוך טווח (אח שלי קיבל רס"ן בזמן שכל חבריו במגזר האזרחי במחשבים), אמא שלי ניסתה להשמיע את דעתה ואבא שלי ואחי הגדול קטעו אותה והיא נאלמה דום. אני אמרתי להם - "בבקשה, אני רוצה לשמוע מה לאמא יש להגיד, תנו לה רגע", ואז הם אכן אפשרו לה לדבר והיא יכלה להיות חלק אינהרנטי יותר בשיחה.

Unknown אמר/ה...

שתי תובנות שלי לאור הסיווג לטיפוסים:
הראשונה - המשימתיות שלי גורמת לי לקחת על עצמי הרבה יותר מדי, כך מאז ומעולם. כאשר מוטלת עלי משימה, בעיקר בעבודה אבל גם בכל תחום אחר, אני לא משתפת בדבר הקשיים שלי, או העומס שיש לי. מכיוון שאני יודעת איך לבצע את המשימה, או מצפה מעצמי לדעת איך לבצע את המשימה, אני לוקחת אותה על עצמי מבלי להרחיב במילים. והאמת היא שאם התחייבתי, אני תמיד גם מבצעת... עם הזמן למדתי שאלה המתלוננים יותר ומתבכיינים יותר, הרבה פעמים זוכים ליותר הערכה, אבל אין מה לעשות... זו ממש לא אני.
תובנה שנייה - שמתי לב שכאשר אני מדברת עם אנשים המסווגים כאנושיים אני נוטה לסייג את דברי ואת דעותיי, סוג של "להצטדק". אומרת הרבה "זה לא שאני בעד..." "זה לא שיש לי אינטרס.." ממש מנטרלת כל חשד לאינטרס או מטרה כלשהי מצידי ע"מ שיקשיבו לי ויהיו פתוחים יותר, לא ירגישו מאוימים. אני מרגישה שכדי לגרום להם לשתף פעולה או סתם להיות מוכנים להקשיב לדעתי אני צריכה לבוא מהכיוון המאוד אמפתי, ואחרת יאטמו בפני.


Unknown אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
שירן לופו אמר/ה...

באחד הקורסים באוניברסיטה השבוע התקיים דיון בנושא זכותם של אסירים להיות הורים. מספר שעות לאחר השיעור שוחחתי עם ידיד שהוא טיפוס משימתי מובהק, עקשן וקשה מאוד לשכנוע. החלטתי לשכנע אותו בעמדתי שהגבלת זכות ההורות לאסירים היא לא מידתית ולא הוגנת. הידיד (שאיננו סטודנט למשפטים) ואני ניהלנו שיחות דומות בעבר ולכן היה ידוע לי מראש שהוא מחזיק בדעה שעל כל עבירה, פשוטה כחמורה, העונש צריך להיות חמור ביותר ו"ששוטפים לי את המוח בפקולטה" כי אני מאמינה שפגמים פרוצדוראליים עשויים להצדיק זיכוי במקרים מסוימים. כמו כן מאחר ואנו מכירים מספר לא מועט של שנים ידעתי שצפויה לי משימה לא פשוטה היות והוא נוטה לווכחנות מרובה ולא ממש נותן הזדמנות לדבר. בכל הוויכוחים הקודמים שהיו לנו בנושא לקחתי חלק בוויכוח אך מהר מאוד נשברתי מפני שהייתה לי הרגשה ש"אין עם מי לדבר". הפעם החלטתי שלפני השיחה אני עושה "עבודת הכנה" ומדברת בשפה "משימתית". חשבתי על מספר טיעונים ממוקדים, קצרים וקולעים (בניגוד לנטייתי הרגילה להתפזר קצת בטיעוניי). בנוסף החלטתי שאני לא נותנת לחדות ולקולניות שלו למנוע ממני להציג כל אחד מהטיעונים שלי ובכל פעם שהוא נכנס לדבריי קטעתי אותו בטענה שאני הקשבתי לו ושעליו להקשיב לי גם (שיטה שהתבררה כיעילה ביותר). התוצאות- הצלחתי לגרום לו להקשיב לדבריי והוא אף הסכים עם חלק מהטיעונים שהעלתי (בהסתייגות מסוימת). אמנם לא הרגשתי שהצלחתי לשכנע אותו עד הסוף אבל אני מאמינה שכן הצלחתי להעלות בראשו מספר נקודות למחשבה ולערער מעט את הנחת המוצא שלו.
בנוסף הגעתי למסקנה כי סגנון האישיות שלי רחוק מלהיות משימתי ועל כן ה"קצרים בתקשורת" העיקריים שלי באים לידי ביטוי בעיקר בשיחות עם טיפוסים משימתיים.

אופיר אבירן אמר/ה...

ערב טוב ,
טוב את המשימה של ההתאמה לסגנון שונה ממני היה לי מאוד קל לעשות, כי לדעתי זה דבר שכולנו עושים באופן טבעי, זה נקרא סובלנות לאחר. בדרך כלל ההתאמה נדרשת יותר לאנשים המשימתיים שאותם אני מכנה פוצים(בלי להעליב) . עם הניסיון שלי בחיים שמתי לב שאני צריך לשנות את הסגנון הילדותי משהו לסגנון יותר רציני ענייני. אם לא אני נתפס כלא רציני. השבוע ביצעתי שיחה עם ידידה שלי, שהיא משימתית מובהקת, כרגיל היא לא אוהבת לשמוע דעות שונות משלה, דרך אחת מצויינת להשחיל מילה היא להרים את הקול ולהגיד לה "יש צד שני לסיפור שלך, שמעתי אותך עכשי תקשיבי לי " ובדרך כלל משפט המשך מזלזל עושה את העבודה משהו בסגנון " אני אדבר לאט שתביני מהר "וקניתי את תשומת ליבה.
מסקנה נוספת הינה שאין לי סבלנות רבה לסגנונות האנושיים ואני בדרך כלל ממהר לסגור את השיחה איתם. השבוע החלטתי לנסות טקטיקה חדשה כדי לקצר בשיחה והיא פשוט להקשיב לענות במשפטים קצרים מאוד (כן/לא) , הצד השני שאלה אם אני עסוק , וכך בלי שאני צריך לזרז את השיחה היא סיימה את השיחה ואמרה שנדבר כבר. ככה לא פגעתי בה.
בנוגע למשימה של לגרום לאדם האחר לדבר בסגנון שלי: ברמת העיקרון אני אדם של תאכלס, מה צריך לעשות. השבוע הייתי בכנס מידע על משרות במגזר הציבורי והייתה מרצה מסוג החופר בפרטים. שואלים אותה שאלה והיא מתחילה לספר את כל ההיסטוריה. רציתי שהיא תענה תשובה לעניין(גם בגללל המשימה ובעיקר כי איחרתי לשיעור אחר). אז כיוונתי את השאלה שלי למשהו מאוד ממוקד. הנושא היה קורות חיים ורציתי לדעת תאכלס אז שאלתי משהו בסגנון "מה רף הציונים שאתם מזמנים לראיון עבודה" . כל ניסוח אחר של שאלה היה מביא להתפלספות בתשובה כמו " ציונים זה לא חזות הכל".
כמה הערות לסיום.האמת הדרך הכי טובה כדי למנוע קצר בתקשורת , היא קודם כל לדעת את האדם שעומד מולך, והדבר הכי חשוב, בלי להתפלסף יותר מדי, כל אדם הוא עולם ומלואו, וקשה מאוד להכליל ולהגיד שהעולם כל כך צר מבחינת הסגנונות של האנשים שלו.
ומה הקטע של " הוכח שאינך רובוט"?? קודם כל למה שרובוט יכתוב בלוג ודבר שני, רק אני מצליח להוכיח שאיני רובוט בניסיון השלישי???
זהו , מצטער על השעה..
מקווה שמישהו ייקרא את זה..
לילה טוב..