יום רביעי, 5 בנובמבר 2008

תקשורת ופסיכולוגיה בבית המשפט

שלום לכולם,
ראשית, תודה על ההשתתפות והמעורבות בשיעור. התחלה טובה.
שנית - מטלות:
1. נהלו שיחה עם מישהו, אותה תמשכו להעמקה ולפתיחות מעבר למקובל בסיטואציה, במערכת היחסים, או אצלכם באופן אישי. המטרה היא להגיע לשיתוף או פתיחות, ואני מבקש שתשימו לב לא רק להשגת המטרה, אלא גם לטקטיקות בהן אתם עושים שימוש בדרך. עשו זאת מספר פעמים השבוע, וכיתבו דיווח או שיתוף על אחת או שתיים מהן. בעיקר שתפו בדברים שהפתיעו אתכם, משהו שעשיתם שאתם לא מורגלים אליו, או תוצאה מעבר לציפיות.
2. כנסו לאתר https://implicit.harvard.edu/implicit ועשו 3-4 מהמבחנים המצויים שם (אפשר בעברית או שפה אחרת).
3. כנסו לאתר http://www.prisonexp.org - תיאור ניסוי בכליאה שהתבצע באוניברסיטה אמריקאית, כאשר האסירים והסוהרים כולם סטודנטים צעירים. קראו וחישבו על קלות ההשפעה על תפישת העצמי אצל הנבדקים, ובעיקר כיצד נראה לכם שאתם הייתם מגיבים למקרה דומה.

שתפו בבלוג (כתגובה על רשומה זו) מהתנסויותכם. כיתבו בפירוט וכנסו לפרטים עד כמה שניתן. שימו לב לא לשתף בפרטי אנשים אחרים, לא לפגוע בפרטיותם. אתם כן מוזמנים לכתוב על חוויותיכם איתם, ומה למדתם מהם או מהחוויה, רק לא את פרטיהם האישיים. אם יש דברים שממש לא מתאימים לבלוג לדעתכם, כיתבו ושילחו אלי במייל נפרד.

תיהנו!!

22 תגובות:

Unknown אמר/ה...

1. השיחה שלי התפתחה במקום לא צפוי, עם אדם לא צפוי. מלכתחילה, לא התכוונתי לבצע את המשימה הזו באותו יום. השמות להלן בדויים.
מעשה שהיה, כך היה: יצאתי מביתי בראשל"צ על מנת להגיע לירושלים באמצעות אוטובוס. התישבתי בתחנה המרכזית. פתאום ראיתי בחור מוכר. "היי", אמרתי. "אתה יוסי, נכון?"
"כן", אמר, וחייך אליי מופתע. "מאיפה את יודעת?"
"מהפייסבוק", חייכתי. "אתה בעלה של שני. ראיתי תמונות שלכם יחד".
"הא", הוא אמר. "כמה פעמים ביקשתי מהחברות שלה שלא יעלו תמונות שלי לפייסבוק! מעצבנות." אמר והשתתק.
"כן, אני מבינה..." אמרתי גם אני. זהו. שקט מוחלט.
באותו רגע, עלו בי 2 תחושות מנוגדות. התחושה הראשונית היתה, 'כמה טוב שהוא משתתק ולא איש שיחה פורה במיוחד. אני אוכל לבלות את השעה וחצי הזו בשמיעת מצוזיקה, ולא בפטפוט משעמם על הבוקר. מצד שני, נזכרתי, יש לי משימה לבצע. אולי זה הזמן? אוליכדאי להקריב את השקט והמוזיקה שלי, בשביל לערוך את הניסוי הזה כרגע?'. בחרתי באפשרות השניה.
הסתכלתי עליו, ושאלתי את השאלה הראשונה שעלתה במוחי: "אתה מודע לזה שאתה מסתובב עם תיק של בנות, נכון? הוא סגול, אתה יודע..." הוא הסתכל עליי, צחק בקול רם, ופצח בהסבר ארוך ומפורט על השתלשלות האירועים שהביאו אותו לשאת תיק 'של בנות'.
המשכנו לדבר. האוטובוס לירושלים הגיע בינתיים. עליתי ראשונה, התיישבתי ליד החלון. הוא התישב לידי, כשלאורך כל הדרך מהנהג ועד אליי הוא לא מפסיק לדבר. כך היה עד ירושלים. על מה לא דיברנו. על הרמה הדתית שלנו. על ההבדלים בין תפיסת הדת שלו לתפיסת הדת של אשתו. על רמת הצניעות הנשית המתבקשת, לדעתו. על הגותו של הרב קוק. על ספירות בקבלה. על הומואים דתיים, התמודדותיותיהם, אם בכלל, והיחס אליהם. על העבודה שלנו. על קיבעון מחשבתי של אנשים, וראיית העולם על פי תבניות. לא הייתה שום הפסקה של שקט.
הגענו למצב, שבסוף השיחה ניתחנו בפתיחות מוחלטת את הדומה והשונה בתפיסתנו, מול תפיסתה של אשתו, שאני אמנם מכירה, אך באותו רגע- מכירה אותו הרבה יותר טוב מאשר אותה, ידידה משכבר הימים.

הופתעתי, כן. הופתעתי מפתיחות המחשבה והדיבור שלו. הופתעתי מיכולתי לנהל שיחה שריתקה אותי באמת, ואינה סתם לשם הנימוס בלבד. לרגע לא הצטערתי על שהחלפתי את המוזיקה והבהייה בחלון האוטובוס, לשיחה הזו עם יוסי. היא ליוותה אותי לאורך כל היום, וגם לימים שאחריו.

2. כעת אכתוב על הניסויים שעשיתי לגבי העדפות קבוצות מסוימות על החברה.
א. אשכנזים- ספרדים: מתברר, שיש לי 'העדפה אוטומטית קלה של אשכנזים על פני ספרדים'. אאם להיות כנה, הופתעתי שהא 'קלה', כי חשתי שהיא כבדה יותר, למרות היותי ספרדיה כשרה למהדרין. בעצם, לא ממש כשרה. אני נורא לבנה, ויש הטוענים שאני בכלל מאומצת. כן, התאמצתי קצת. לא היה קל מאוד לשייך מילים שליליות לאשכנזים, ולהפך. אך מה טוב- הצלחתי, בערך. ההעדפה שלי קלה בלבד.

ב. שמנים-רזים: מסתבר, שיש לי העדפה בינונית לשמנים על פני רזים. את האמת יש לומר, אין לי שום הסבר הגיוני לתוצאה הזו. אם היו שואלים אותי מראש, ושאלו, טענתי ההפך הגמור.

מקווה שלא הלאתי אתכם,
ביי בינתיים.

Unknown אמר/ה...

1.ברצוני להתחיל בזה שאציין כי אני לא אדם אשר מתקשה לדבר עם אנשים. כשהייתי יוצאת לדייטים לא הייתה לי בעיה של דממה מכיוון שאני "יכולה לדבר גם לקיר" אך מכיוון שהתבקשנו לערוך ניסוי זה החלטתי לנסות לא רק לדבר בעצמי רוב השיחה אלא לגרום גם לצד השני לנהל איתי ממש שיחה ערה. לאחר ה"סמול טוק" הרגיל עברתי לנושא שחשבתי שיעניין גם אותו- ספורט. ואכן דיברנו על מצבה של מכבי ועל הNBA. מה שמצאתי את עצמי עושה כדי לפתח את השיחה היה לספר סיפורים שקשורים שעלו לי במשך השיחה שסתם ככה הייתי מסננת. דבר זה הוביל להמשך דיון ולתגובות או אפילו סיפורים מהצד השני. הגעתי למסקנה שאם אתה פתוח יש סיכוי טוב שיש עם מי לדבר. הרי לא הגיוני שהאדם (גם אם אתה לא מתחבר אליו)לא מתעניין בשום דבר אשר מעניין גם אותך. תמיד ניתן למצוא משהו שמעניין את שניכם, גם אם אתם חולקים עליו (פוליטיקה, דת וכו')
2. אני אגיד את האמת: את הניסויים עשיתי חצויה. מצד אחד ידעתי את העדפותי (למרות שהם היו "קלות")ומצד שני אני נלחמת בהם זה זמן רב. אני חושבת שבכלליות כיום לכולנו יש העדפות כלשהם. דברים בחיים שגורמים לנו לחשוב שא עדיף על ב. בין אם זה חינוך, ניסיון סתם העדפה או כל דבר אחר. לכולנו יש העדפות. אולי בעולם אחר לא היינו רואים מסביבנו שא יותר טוב מב ואז לא היינו חשובים ככה. (גם אם כל אחד רואה משהו אחר...) אך אני חושבת שאנו כחברה צרכים לנסות ולשנות זאת משום שאין בזה הצדקה. אנו צרכים להלחם בזה בתוכינו ולהקרין את זה החוצה כדי שלא יצטרכו לעשות זאת גם אחרינו.
3. זעזוע קשה. זה מה שהרגשתי ישר על ההתחלה. ההרגשה התעצמה ככל שקראתי את המאמר. זה ישר הזכיר לי את השואה ולאחר מכן ראיתי שיש אכן השוואות לשם. אני חושבת שזה נורא שהם בתנאים שהם קבעו את הכללים הגיעו למצב הזה. כל פעם ששואלים איך אנשים בשואה הלכו ככה כמו צאן או איך הנאצים היו כאלה- אז הנה התשובה. זה נראה ממש משהו טבעי שיוצא מאיתנו אם אנחנו נמצאים במצב הנתון הזה. פשוט מזעזע. אם אומרים שיש יותר מדי עו"ד- אם יש עדיין דברים כאלה- אז כנראה שלא. מישהו צריך להוציא אנשים מהאקט הזה, מהחיתיות והרוע הזה, מהדפוס הזה שהם נכנסו אליו ולדאוג באמת לזכויות האדם. לא הגיוני שאדם שגנב או רצח יעבור דברים כאלו. נכון הוא צריך לשלם- אבל אם אנחנו עושים את הדברים האלו כחברה- איך אנחנו מענישים אותו שאנחנו מתנהגים גרוע גם כן. שוב- זעזוע.

shani אמר/ה...

1. אתחיל בניסוי עם האסירים- כשקראתי את תחילת הניסוי, חשבתי שזהו רעיון טוב לניסוי שניתן ללמוד ממנו המון, אך ככל שהתקדם הניסוי הופתעתי לגלות עד כמה מזעזע הניסוי ועד כמה הוא התפתח לרבדים לא צפויים. הודהמתי לגלות כי האסירים כמעט ושכחו את זהותם כבני אדם, וכאילו שכחו כלל מהניסוי והאמינו במציאות בה הם נמצאים, עד כי חשבתי שטעיתי כשקראתי שהאסירים עצמם יודעים שזהו ניסוי. הסוהרים קיבלו כוח לידיהם וניצלו אותו במלוא העוצמה, זו דוגמא הממחישה כמה קטלני לתת כח כה רב בידי בני אדם. לא היה זה משנה כי הסוהרים והאסירים היו בני אותו גיל ומאותה חברה, הסוהרים התייחסו אליהם בצורה נוראית, כאילו לא היו בני אדם..
דבר מדהים נוסף הוא ההבדלים כביכול שנוצרו בגבהים ובגדלי הגוף של האסירים והסוהרים, שתי הקבוצות היו בעלות נתונים זהים, אך בגלל שכל קבוצה נכנסה לתפקידה כל כך בחוזקה, הדבר גרם לשינוי בגבהים, כך שהאסירים האמינו שהסוהרים גדולים מהם בנתוניהם, ולכן נבחרו לתפקיד זה.
הסוהרים היו עצובים כשהניסוי נגמר, דבר המוכיח כמה אנשים נהנים כאשר מאפשרים להם להיות בעמדת כוח, וכמה קשה לעזוב עמדה זו. מעובדה זו ניתן להסיק שאחרי שמבטיחים למישהו כוח ועוצמה, יהיה קשה להניאו חזרה..
לסיכום, הייתי המומה מתוצאות הניסוי, אך יחד עם זאת גם עצובה לדעת שדברים כאלה מתרחשים במציאות, והם מתרחשים ברגעים אלה, בכל העולם..
2. מבחני הקבוצות-
המבחן הראשון שעשיתי היה מבחן המגדר. התוצאות היו שאין לי העדפה בין המגדרים, אני חושבת שהתוצאה משקפת את המציאות.
המבחן השני היה מבחן שמן-רזה. התוצאה הייתה שיש לי העדפה בינונית בחוזקה לשמנים בהשוואה לרזים. מתוצאה זו הופתעתי מאוד, שכן ציפיתי במקרה הקיצוני ביותר לקבל תוצאה שאין העדפה, ובמקרה הפחות קיצוני לקבל תוצאה של העדפה לרזים. אין לי שום הסבר הגיוני לתוצאה שקיבלתי.
מבחן שלישי היה מבחן גיל.
התוצאה הייתה שיש העדפה אוטומטית חזקה לצעירים על פני זקנים. אני מסכימה עם התוצאה, עם כי לא בעוצמה בה היא נוסחה. אני אולי מעדיפה צעירים, אך מכבדת, מעריכה ומוקירה מאוד זקנים.
3. השיחה שלי לא הייתה מתוכננת. ורק באמצע השיחה, החלטתי שזו תהיה השיחה עליה אכתוב, עד שלב זה כלל לא זכרתי שיש לי שיעורי בית בנושא.
השיחה התחילה בשירותי הבנות באוניברסיטה. יצאתי מהשירותים ונשמע מהם רעש נורא. בחורה שבדיוק שטפה ידיים, חייכה אלי ואמרה משהו על הרעש. חייכתי חזרה ואמרתי שאכן השירותים האלה הם מכה. בשלב זה, השיחה הייתה אמורה להיעצר. לי לא נשאר מה להוסיף, וכנראה שגם לה לא. אך בשלב זה החלטתי שזה הרגע, ועליי להמשיך את השיחה. שאלתי אותה אם היא שנה ראשונה בפקולטה, ואז הסתבר לי שהיא שנה שנייה וכלל לא מהפקולטה. סיפרתי לה ששמתי לב שהשנה יש בלבול רב מאוד עם הכיתות והפקולטות, כל אחד לומד בפקולטה אחרת. התחלנו לדבר על האוניברסיטה, הלימודים שלה, על כך שהשנה החלה בזמן, וקצת על החופש. יצאנו מהשירותים יחד (דבר שנראה לי מאוד לא טריוויאלי, שכן כאמור היא סיימה לפני ולכן בעצם חיכתה לי), היא פתחה לי את הדלת (מאוד ג'נטלמני).. והתקדמנו לעבר הכיתה. לפני שהתפצלו דרכינו חייכתי שוב ואיחלתי לה בהצלחה. היא הופתעה לשמוע זאת וכמובן איחלה גם לי בהצלחה.
השיחה הזו אמנם לא הגיעה לרבדים מאוד עמוקים, או יוצאים דופן ברמת הפתיחות, אך בשבילי זו הייתה התקדמות. אני אדם שבדרך כלל לא פותח שיחה עם זרים, וגם לא תמיד ממשיך אותה, שכן הרבה פעמים אני נתקעת בשלב ה"small talk". תחום זה חלש אצלי, ואשמח מאוד לחזק אותו ולשפר אותו!

Unknown אמר/ה...

1. שיחה עם אדם זר
חיכיתי בתחנת אוטובוס לאוטובוס שיגיע, לידי ישבה אישה שחיכתה גם היא לאוטובוס. היא שאלה אותי מה השעה, עניתי לה ולאחר מכן שאלה אותי אם יש לי דף. אמרתי לה שאין לי, ובאמת לא היה לי. היא הסתכלה על התיק הגדול שלי ואמרה בנימה רגזנית: "את סטודנטית, סוחבת את כל התיק הגדול הזה, איך יכול להיות שאין לך דף לתת לי?!" עניתי: "באמת שאין לי, אני כותבת עם מחשב בשיעורים ואין שום צורך שאקח איתי דפים". חשבתי לעצמי, איזה אישה רגזנית, באיזה זכות היא מתלוננת על גודל התיק שלי וחוסר הדפים...? אולם לפתע בנימה הרבה יותר נעימה, היא התחילה לתחקר אותי מה אני לומדת, איפה, באיזה שנה אני, אם אני נהנית מהלימודים ועוד, ועניתי לה- אולם שמתי לב שאני עונה לה תשובות יחסית קצרות ותמציתיות, במחשבה שתכף יגיע האוטובוס וגם ככה השיחה תיגמר. אבל נזכרתי שקיבלנו משימה- החלטתי שהיא האדם בשבילי, אולם כשניסיתי להחזיר לה את השאלות בנוגע למעשיה שלה בחיים, היא ענתה מן תשובות סתומות חסרות תוכן. חשבתי לעצמי שכנראה היא לא האדם שאפשר לפתח איתו שיחה מעמיקה, אולם לאחר דקה של שתיקה עלתה בה נימה עצובה כשאמרה: "אני...כלום...מורה...אבל רציתי..." ולפתע התחילה לספר על כמה רצתה ללכת ללמוד להיות פסיכולוגית, אולם הוריה לא הרשו לה כיוון שחשבו שזה לא מקצוע טוב עבורה. במקום זה, רצו שתלך ללמוד הוראה. ואז התחילה לספר על המציאות הכלכלית הקשה שהייתה למשפחתה, שהייתה חייבת ללכת ללמוד מה שהוריה רצו כיוון שאחרת לא הסכימו לממן לה את הלימודים, ושעד היום היא מצטערת על זה שלא למדה פסיכולוגיה, בעוד היום היא כבר מבוגרת מדי. ראיתי את העצב בעיניה, לא השחלתי מילה והיא פשוט דיברה ובכתה והוציאה את מה שהיה לה על הלב. ניסיתי לעודד אותה שעוד לא מאוחר מדי להתפתח ואולי היא לא תהיה פסיכולוגית אולם ישנם הרבה קורסי הכשרה שהיא יכולה ללמוד, שיעשירו אותה וימלאו לה את החלל הריק שהיא מרגישה. העניין המוזר היה, שהגיע האוטובוס שהייתי צריכה, ואני משערת שגם האוטובוס שהיא הייתה צריכה, אולם לא היה לי נעים לקום וללכת ולהשאיר אותה ככה שבורה. אחרי בערך חצי שעה, הגיע אוטובוס. היא אמרה שהיא חייבת ללכת אבל היא מאוד מודה לי על ההקשבה ומאחלת לי המון הצלחה בהמשך הדרך...כנראה שהייתי עבורה האדם הנכון בזמן הנכון...אפילו למדתי ממנה דבר או שניים: הראשון הוא, שצריך להגשים את החלומות שלך ברגע שהם קוראים ולא לדחות דברים ולא לתת לחיים לסחוב אותך אלא לשלוט בעצמך בחיים שלך. והשני, צריך וכדאי להיות קשוב לאחרים, יש הרבה אנשים בדרך שמחפשים שיקשיבו להם...
2. מחקר על ערבים/יהודים: לא הופעתי לגלות שלפי התוצאות שלי, יש לי העדפה אוטומטית חזקה לתרבות מערב על פני תרבות ערבית והעדפה אוטומטית חזקה ליהודים על פני ערבים. אולם שיטת המחקר מעניין ומעט מבלבלת, מאוד מאמצת חשיבה.
שמנים מול רזים: יש לי העדפה בינונית בחוזקה לרזים בהשוואה לשמנים. אני חייבת לציין שהשאלונים די ברורים, לא מצאתי תחכום או גיליתי על עצמי דברים שלא ידעתי.
3. מחקר אסירים: המחקר היה מאוד מעניין ודי מפתיע בעיני, האסירים ממש שיחקו את התפקיד במלואו, ולעיתים איבדו את השפיות והתודעה שהכל זה רק משחק. נדהמתי לראות את המלחמה העיקשת בחיים ובחופש, גם כשכולם ידעו שיש לזה סוף מוגדר, ושהכל בעצם התנסות קלינית. כנראה שהכוח לשרוד להיות עצמך חזק יותר מהרבה דברים אחרים. השאלות למחשבה עוררו מחשבות נוספות, הינחו אותי בקריאה והיו לי לעזר.

Unknown אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
Unknown אמר/ה...

לפני כמה ימים הייתי במלון באזור המרכז בכינוס מטעם העבודה. מאחר ולא קרה שום דבר מעניין באולם של ההרצאות – יצאתי ללובי כדי להתרענן (טוב, הייתי בדרך לאזור של הכיבוד...)
התיישבתי בלובי עם כוס שתייה ובהיתי באורחים שנכנסו ויצאו.
אחרי כמה דק' התיישב לידי גבר זר בערך באמצע שנות ה-30 לחייו. הייתה לו חזות מאוד מרשימה. הוא היה נראה לי די משועמם והשקט התחיל קצת להעיק. פתאום נזכרתי ב"משימה" שקיבלתי והחלטתי שיש מצב שהאדון הזה יהיה הקורבן. מבט בוחן קצר העלה שהוא לא אחד מהאורחים של החברה (לא עיניים מלוכסנות = אני לא אתקל בו יותר בימים הקרובים) – מה שאפשר לי להתקדם לשלב הבא.
"nice suite" פניתי אליו באנגלית, בטון די רשמי. זה היה נדמה כאילו הערתי אותו משינה או שהוא הרגע צנח חזרה למטה מהמחשבות בהן הוא היה שקוע. "תודה", הוא ענה והחמיא לי על החולצה. הוא ציין שהחליפה הזאת מאוד מיוחדת עבורו כי היא נקנתה בירח הדבש שלו ושל גרושתו לפני שנתיים בפריז. עשיתי פרצוף קצת מופתע, אמרתי שאני מצטער לשמוע שהוא גרוש (תוך שהוא מבטל את דברי והיה נראה דווקא די מבסוט מהעניין). בנק' הזאת הייתה לי דילמה האם לעשות לעצמי עבודה קלה, לנצל את העובדה שזיהיתי שיש לו "מטען חורג" לפרוק, ולגרור אותו לשיחה על גרושתו שתיחנק - שכן אז אני אוכל להציג שיחה בה אדם זר בהחלט "נפתח" אלי וסיפר לי פרטים אישיים למדי על חייו (חיי גרושתו למעשה). האפשרות השנייה הייתה להתאמץ קצת ולנסות לפתח איזושהי שיחה בה אוכל ללמוד קצת על הבנאדם. בחרתי בשנייה (תודו שאני טמבל). סתם, האמת היא שהחלטתי לשלב.
אמרתי לו שזה מפתיע לשמוע שהיא מיוחדת בשבילו אם הזיכרונות מתקשרים לגרושה. הוא חייך והסביר: "אני ממש אהבתי את החליפה והיא פשוט תיעבה אותה - זו למעשה הייתה המריבה הראשונה שלנו". מאז לדבריו, הם לא הפסיקו לריב.
דנו בעניינים ברומו של עולם – כמו למשל: איך חולצות ורודות לגברים משתלבות מצוין עם חליפות שחורות וכמה זה היה נחשב עד לפני כמה שנים
"completely gay…". השיחה התגלגלה (אחרי שנשמע המשפט: "so, what are you doing in Israel, if I may ask…?) ומסתבר שהוא הגיע מגרמניה, בן 37 עובד באיזו חברת תקשורת. השיחה לא התארכה הרבה אבל הספקתי לשמוע ממנו על העבודה שלו, כמה שהוא אוהב את האחיינים שלו ואיזה מקומות יפים הוא הספיק לראות בישראל. הוא רצה לשמוע קצת עלי. אמנם זה לא כלול במשימה אבל צריך לשמור על רמה מסוימת של נימוס. סיימנו את השיחה תוך שאני מציג את עצמי בקצרה.
אני אסכם שבסה"כ היה מעניין, ושאם אתם רוצים לקנות חליפה נחמדה בפריז, רצוי להכין באזור ה-2000 יורו ולהגיע לבד.
התובנות שלי: כשפותחים שיחה עם אדם זר – המשפט הראשון קובע הכל. אם המשפט הראשון שלכם יהיה משהו בסגנון שאתם מגששים האם אפשר לפתח איתו שיחה – אם הוא לא ירצה בזה, זה יגמר כאן. חוץ מהתוכן חשוב גם הטון בו הדברים נאמרים והבעות הפנים. חשוב לשדר ביטחון עצמי ולהתאים את כל הנ"ל לסביבה ולאדם שנמצא מולכם (אדם בחליפה במלון יוקרתי = חליפות מעניינות אותו ברמה כזו או אחרת, בטח ובטח החליפה שלו).
עד כאן עם המשימה ה-I.

לגבי המבחנים: לתדהמתי הרבה, מסתבר שיש לי העדפה בינונית לאשכנזים והעדפה קלה לרזים.
מה זה אומר? לא יודע. מקווה שזה לא דבר רע כ"כ...

קרצ'מר אמר/ה...

1. חצי גולדסטאר, ועוד חצי, וצ'ייסר של ג'יימסון..
ועל המסך, רוקדים ולס, מנגנים סימפוניה, שחקניה המופלאים של יובנטוס האיטלקית, והחבר שלצידי אומר שלא לחינם דל-פיירו מכונה "הנסיך", ואני משליך אליו חיוך נבוך, של אחד שצופה בסוגי השחקנים שעליהם אבות מספרים לבנים.

ובזמן הזה מתיישב על ידי בחור, והוא הסושי-מן של המקום. וכמו נפל עליי משמיים אמרתי לעצמי - "בוא נגמור עם שיעורי הבית האלה - כי יש עוד רבים נוספים"..

כסות של אלכוהול היא תמיד מצויינת. כך ניתן להשתטות מול נשים מחד, ומאידך לשוחח עם גברים מבלי לגרום להם לחשוב שאתה מביע עניין בהם (ובמאמר מוסגר אינני שופט איש על העדפותיו המיניות).

אז אני מפטיר אליו - כמה זמן אתה עובד כאן? - "כמעט שנה". - "וואלה"..

ואז אמרתי, בוא ניכנס ישר לביזנס, היה לי קשה בסיטואציה.
אז אני צולל - מה החלום שלך ידידי?
הבחור מופתע מאוד ואומר, תמיד אהבתי לבשל.

אני מרגיש שלא נוח לו בסיטואציה, הוא מנסה לגלגל את השיחה אלי, שואל מה אני עושה, ולמה התחלתי ללמוד משפטים.. אני עונה בקלות - בשביל הכסף (כן אני תמים)..
אני לא מוותר לו ומשיב פייט - מה היית עושה אם לא היית מבשל? הוא גם עונה בקלות - "הייתי גנב"..

1-0 לו.. הימם אותי קצת. הוא רואה שאני המום אז הוא מודיע לי שהוא צוחק, ואומר שהוא אוהב לבשל, גם כי זה מה שהוא יודע וגם כי תמיד אהב.
אח"כ המשיך ואמר שחלומו לפתוח מסעדה.

"ומה אם לא יילך?" הקשיתי, "הרי צריך לפרנס אישה, ילדים, ואתה כבר נושק ל-30"..

"אם לא יילך אצטרך לעשות חושבים על החיים שלי.. וזה יהיה ממש עצוב".

ברגע שנאמר המשפט הזה, הרמתי את סוף הגולדסטאר שלי. הרמתי אותה להצלחתו, והרגשתי שסיימתי את המשימה.

2.הטיות קוגניטיביות.
אשכנזים - ספרדים:
אקדים תרופה למכה. כל מערכות היחסים שלי היו עם בחורות ממוצא ספרדי, וכמה מחברי הטובים וכו' וכו' וכו'..

נקבע במחקר כי יש לי העדפה חזקה של אשכנזים על פני ספרדים. למה? ככה! לא יודע, אך בהכירי את המציאות אני בספק אם זה רלוונטי להעדפתי בנות זוג או חברים.

המחקר גם קבע כי יש לי העדפה קלה מאוד לתרבות האמריקאית על פני זו הישראלית. שוב טעות.
אומר ולא אבוש שאני חושב שהאמריקאים הם עם רדוד שתרבותו מתחילה בסטארבאקס ומסתיימת במקדונלדס.מצד שני אולי אני חושב את זה גם על ישראל.. לכו תדעו.

Dor אמר/ה...

1. ראשית, ככל שקראתי לעומק את הניסוי ומצגת השקופיות התקדמה לה לאיטה, הייתי בטוח שאין סיכוי שאני צופה במחקר אמיתי שאכן התרחש. זאת מכיוון, שלדוגמה, ע"מ להשיג תוצאות מהירות וטובות יותר הם הפריזו בתנאי הכליאה כמו כליאתם עם שרשרת על רגליהם, דבר שאינו קיים לרוב בבתי סוהר אחרים וזאת ע"מ שהשרשרת תמיד תזכיר להם שהם אסירים (היא אף תעיר אותם מחלומותיהם האופטימיים למציאות הכואבת וזאת כל פעם שהם הסתובבו תוך כדי שינה). שנית, הזדעזעתי מאוד מתוצאות המחקר והמסקנות העוקבות. לסוהרים לא נאמר כיצד עליהם להשתית את החוק ולשמור על "סדר" (לא הוגדר מהו "סדר" או מהם חוקי המקום)- וכפי שהמצגת ממחישה, הם אכן ניצלו את כוחם וסמכותם. ע"פ התוצאות, אצל הסוהרים הופיעו אלמנטים כמו יצר רוע, חוסר אנושיות וניצול וזאת כתוצאה מהכוח והריבונות שהם קיבלו על חיי האסירים. יתרה מכך, לאחר קיום המרד, הסוהרים אף שכחו שהמדובר בסימולציה ויצר התוקפות והאגרסיביות התחזקו עד כדי איבוד צלם אנוש של האסירים. לצערי, אלמנטים אלו והתנהגות כזו יכולה להופיע אצל כל אדם וזאת כאשר הוא מקבל סמכות, כוח וריבונות על חיי אחרים.
כאשר קראתי את המחקר, נזכרתי בשתי כתבות מחקר שסוקרו בשידורי התוכנית "עובדה" של אילנה דיין. האחת, הזכירה לי התנהגות חיילי יחידה מובחרת (אם אינני טועה, סיירת מטכ"ל) וזאת כאשר חייל משטרה צבאית עצר את אחד מהם לבדיקת לבושו ונתן לו דו"ח. התנהגות השוטר הצבאי (אשר בסה"כ מילא את תפקידו) גרמה לכך שחיילי היחידה חזרו למקום בו חבריהם קיבל את הדו"ח ובו באותו הזמן עדיין שהה השוטר הצבאי. החיילים חטפו את השוטר לאזור פרדסים בקרבת מקום, הרביצו לו, הפשיטו אותו וקשרו אותו עירום לעץ דבר שגרם לשוטר לטראומה רצינית שעימו עד היום. המקרה בהחלט מראה את אלמנט הסולידאריות של החיילים (כפי שנראה בזמן המרד אצל הסוהרים) וכן שימוש בכוח ובסמכות על חיי אדם אחר.
הכתבה השנייה הייתה אודות יחסם של חיילי צה"ל לתושבים הפלסטינאיים וזאת בזמן ביצוע מעצרים מנהליים של חשודים. כאשר באותה הכתבה החיילים מוצגים כפראי אדם, מענים את החשודים, פוגעים לעיתים במשפחותיהם וכל זאת ללא כל צורך- אלא סתם מתוך הקשר של כוח וסמכות שאוזכר לעיל.
מקרים כגון אלו מעידים, למצער, שתופעות כמו שהוצגו במחקר אכן נמצאות גם מחוץ לעולם הסימולציה והבחינה הפסיכולוגית.

2. המבחן הראשון בו נבחנתי היה לגבי העדפה לשמנים או רזים. תוצאתו הייתה שיש לי העדפה בינונית בחוזקה לרזים. התוצאה הייתה קצת מפתיעה בהתחשב בעובדה שבעבר נבחנתי באותו המבחן והתוצאה הייתה שונה.. ההסבר לכך אולי טמון בי שכן יתכן והסיבה לכך היא שירדתי המון במשקל בשנה וחצי האחרונות..
המבחן השני בו נבחנתי היה לגבי מגדר ובו נבדקה ההעדפה בין נשים וגברים לבין מדעים מדויקים ומדעי הרוח והאומנויות. התוצאה הייתה שאין לי העדפה אוטומטית ואסוציאציה בין נשים וגברים לבין מדעים מדויקים ומדעי הרוח. אני מסכים מאוד עם התוצאה והיא הייתה ברורה לי שכן מחד הנני נגן ומנגד אני אוהב מאוד מדעים מדויקים ולכן תוצאה אחרת מזו הייתה תמוהה עבורי.
המבחן השלישי בו נבחנתי היה לגבי העדפות לעניין גיל- זקנים אל מול צעירים ותוצאתו הייתה שיש לי העדפה אוטומטית קלה לצעירים על פני זקנים. אני לא בטוח שאני מסכים כ"כ עם התוצאה הזו וכן היא לא הייתה ידועה לי זאת מכיוון שדעתי היא שאני ניטרלי כלפי 2 הקבוצות. אך אולי אפשר בכל זאת להסביר את תוצאת המבחן בכך שאעדיף באופן אוטומטי את הקבוצה אליה אני שייך..

3. השיחה אותה ניהלתי ממש לא הייתה מתוכננת אך בהחלט הייתה מרגשת והשפיעה עלי גם מעבר לדקות שהיא התרחשה. בשבוע שעבר ביקרתי במרכז "נא לגעת". למי שלא מכיר אסקור בקצרה- המרכז מאפשר לעיוורים, חירשים ואילמים להשתלב במעגל העבודה ואף יותר חשוב מכך לתרום לאחר ולא רק להיתרם מהאחר. במרכז ישנה מסעדת חושך, בה הסועדים מלווים ע"י מלצרים עיוורים לסעודת גורמה בחושך וזאת ע"מ להתחבר ולהבין את עולם העיוורים. כמו"כ, במרכז קיים בית קפה שנקרא "קפה קפיש" בו כל המלצרים חירשים (וחלקם אילמים) והמטרה היא לחוות את חוויות ההזמנה ממלצר חירש בשפת הסימנים. ובנוסף במרכז ישנו תיאטרון בו מועלות הצגות ע"י עיוורים וחירשים באותו הגוף. אישית, הייתי ממליץ לכל אחד ללכת למרכז ו"לטעום" חוויה שונה מאוד וזאת במיוחד לאור העובדה שהמרכז נמצא בגירעון חמור. (אצרף לינק למרכז ובו יבוא לקיצו מסע יחסי הציבור שלי- http://www.nalagaat.org.il/ ).
לעניינינו, הייתי במרכז בהצגה "לא על הלחם לבדו", במהלך ההצגה השחקנים העיוורים-חירשים ניסו להציג לנו את עולמם ועד כמה דברים שלנו נראים פשוטים ומובנים מאליהם אינם כך עבורם. בסוף ההצגה, הקהל מוזמן לעלות לבמה ולדבר עם העיוורים חירשים. פעולה שאינה פשוטה, לאור העובדה שחלקם לא יכולים לראות את תנועות הידיים בכלל. בחור אחד שלמרות שהוא עיוור וחירש לחלוטין הוא איננו אילם ואופן ההתקשרות איתו היא ע"י החזקת ידו והעברת אצבעותיו על גבי נייר בו מסומנות אותיות בכתב בריל. בתחילה, אמרתי לעצמי בלב שאולי זו משימה קצת מסובכת עבורי לנסות או להצליח לדבר איתו וכן כמובן שמחשבות כמו "מה אומר לו?" עברו בראשי. אך החלטתי שברצוני לדבר איתו. התיישבתי לידו, לקחתי את ידו והצגתי את עצמי ע"י העברת אצבעותיו ע"י כתב הברייל. הוא ענה לי "נעים מאוד דור" בקול. כך, השיחה המשיכה והתנהלה לה כאשר אני אוחז בידו ומעביר אצבעותיו על גבי כתב הבריל והוא עונה לי בקול. דיברנו על מחשבים, הוא סיפר על כך שהוא לוקח קורס במחשבים עכשיו, סיפרתי לו היכן אני גר, סיפרתי לו שההצגה שלהם חיממה לי את הלב מאוד והוא שמח, דיברנו על אנשים מחברות הייטק אחרות שהוא מכיר ושאל אם אני מכיר וכו'. אציין שהייתי יכול להמשיך לדבר איתו, אך אחד הבחורים שהיה המתורגמן שלו בזמן ההצגה ביקש ממני לסיים וכך הסתיימה לה השיחה ונפרדתי ממנו. החוויה היה משגעת, מחממת את הלב וגם הופתעתי מאוד מעצמי שהצלחתי לדבר ולפרוץ את המחסום התקשורתי (כמובן שלא הטכני) איתו.

Hilel אמר/ה...

בעודי יושב על המחשב בחדרי מרפרף שוב בדפי הפייסבוק הממכרים, והרגשת בזבוז הזמן הנוראית מכרסמת בי כתולעת בתפוח בשל החלטתי שכדאי שאנצל את כליון זמני מול המחשב בדברים יותר משמעותיים והתחלתי לקרוא את הניסוי.
ראשית אקדים, שיש בי צד של רצון מאד תמים לאמון מלא בטוב בני האדם, אך מסתבר לי שהוא מתכהה מעט ככל שעוברות השנים ואני נחשף לעוד מקרים בהם ההבנה כי רק פעולה כוחנית שעוברת את גבול האסרטיביות הסבירה תוכל לקדם אותי. בנערותי, לאחר שקראתי את בעל זבוב היה די ברור לי שהייתי מתנהג כגורג' בעל ההיגיון והרגש האנושי ולא כראלף צמא הכח והשליטה, בשלב מאוחר יותר כשקראתי את על העוורון ( ספר של סראמגו בו הוא מתאר מגפת עיוורן שפוקדת העולם, דבר שגורם להתגלמות טראגית של המושג אדם לאדם זאב והחזק שורד, פרט לאשה אחת-אשתו של רופא שלא נדבקת במגפה ועוזרת לקבוצת אנשים שלמה לשרוד) כבר לא לגמרי הייתי בטוח שאהיה כאשת הרופא כי במקרה הזה כבר יש מצב בו באמת לפעמים נדרשים גילויי כח על מנת להתקיים לעומת בעל זבוב בו הקיום היה אפשרי לכולם בכל מקרה אם רק היו נוהגים בצורה אנושית. תמיד התעניתי מה יקרה במודל של מציאות כזו והאם באמת ניסו לדמות מציאות שתדמה לבעל זבוב או על העוורון (אפשר להזכיר כאן גם את הדבר של קאמי וארץ הדברים האחרונים של אוסטר ועוד) , מסתבר שהניסוי די הוריד אותי מארץ האשליות שבה חייתי, מה שמעניין הוא שעד כמה ששמתי לב בקריאתי היה שיתוף פעולה די מלא בין הסוהרים ולא היה אף קול שיביע התנגדות- מה שקצת מעורר תמיהה לדעתי איך אין שום אנטיתזה לדעה האכזרית הרווחת, התשובה לכך לדעתי שלא כולם פעלו מתוך רצון לשליטה או ניצול כח שניתן להם ,אלא יש פה גם אפקט רציני מאד של הליכה אחרי העדר, כלומר אם היה קול חזק שהיה סוחף להתנהגות הומנית, ייתכן שזה היה הקול שיכריע, אך בנסוי הקול שנשמע היה קול הכח והשליטה וחסרי הדעה הלכו אחריו בלי חשיבה ולכן אני טוען שיש מקום לערער על תוצאות הנסוי, הנסוי היה מדויק יותר אם היינו לוקחים שנבחנו ונמצאו כדעתניים מנהגים ומובילי דעת קהל- מה היה קורה במקרה כזה?? האם גם אז כולם היו מתנהגים באותה צורה או שהיו נוצרות שתי אג'נדות שמובילות לדרכי פעולה שונות.
הובס טען שהשוויון בין בני האדם יכול גורם להם למלחמות- ודאי שחוסר שיוויון יגרום להם למצבים נוראיים, אבל זה נכון לפני הובס, כיום שהמוסר ומצפון כבר הוטמע בעולם (אגב ניטשה יטען שהמצפון הוטמע בעולם על ידי היהודים שהיו עם חלש והמציאו אותו על מנת להתמודד עם חזקים מהם...) אבל כיום שאנחנו כבר אחרי המהפכה הליברלית ואחרי שואה שהעולם הסיק ממנה תאוריה פוסטמודרנית שלמה, אני טוען אמנם בלי מחקר סוציולגי מעמיק בלי לשלול את התוצאות שנצפו שעדיין בתוכי אני רוצה להאמין באדם ולקוות שאני לא הייתי מתנהג ככה.

נסעתי ביום חמישי לאירוסין , של חבר בדרך חזור לקחתי טרמפ, ידיד שאני מכיר , בן אדם חכם מאד ואינטלגנט מאין כמוהו אך ידוע כאדם מופנם לגבי חייו, תמיד אהבתי לשוחח איתו בעניינים שברומו של עולם אבל מעולם לא ניסתי לדבר איתו על חייו האישיים – זה נראה לי לא רלוונטי כשזה מדובר בו. ואז כמובן נזכרתי בשיעורי הבית שלי ולקחתי על עצמי את האתגר.. הטכניקה שלי , שאני מאמין שהיא לא בלעדית אבל אין ספק שהיא עובדת והיא כמובן לספר על עצמך ותוך כדי כך לדובב את הצד השני בשאלות על מה הוא היה עושה במצב דומה והאם קרה לו כזה מצב. אקדים ואומר למי שלא יודע עולמו האישי והמורכב של רווק דתי בן 25+ כולל לא מעט ענייני דייטים וכד' מה שנקרא בעגה הישיבתית
"עניונים" במילאל. החלטתי כמובן לדבר על הנושא הזה שהוא די נגיש וקל אבל עדיין זר לי במקרה של ידידינו, התחלתי בטכניקה הרגילה שלי סיפרתי לו מה מצבי עם מי אני יוצא כמה זמן מה התחושות שלי וכו' כשבכל פעם אני שואל אותו ומנסה לדלות מידע על מצבו, אני לא אלאה אתכם בתיאורים הפרטים ומצד שני גם לא אומר שהבחור לא סתם, מאחר וזה רחוק מהמציאות, ואני שמחזיק מעצמי כאחד שיכול להוציא סודות מאיש שב"כ די נחלתי אכזבה , כן, הוא סיפר לי פרטים פיקנטיים אבל ציפיתי להרבה יותר מצד שני הרגשתי שמה שהוא מספר- עולה לו המאמץ רב, אז בכל זאת פירגנתי לעצמי בידיעה שלמישהו אחר הוא היה מספר פחות...

Unknown אמר/ה...

1. המקום הקלאסי לתרגיל כזה - שמירה במילואים עם חייל נוסף (פטרול, סיור וכד').עם חלק מהחיילים בפלוגה הקשר יותר עמוק, אבל הרבה פעמים יוצא לשמור עם מישהו שלא כ"כ מדברים איתו בשוטף.. ואכן במילואים האחרונים יצא לי לשמור עם אחד מהחבר'ה בפלוגה שאני פחות בקשר איתו - השיחה התפתחה מהמקום שהיה מכנה משותף לשנינו - שנינו לומדים משפטים. דברנו על קורסים שונים, ממה נהנים יותר וממה פחות.. משם השיחה התפתחה בצורה מאד מעניינת לענייני פוליטיקה, דתיים-חילונים, משפחתיות ועוד. השיחה היתה כ"כ קולחת, עד שגם בתום השמירה נשארנו ערים (היה מדובר בשעת לילה מאוחרת)עד לסיומה של השיחה.
2.עשיתי את המבחנים והם באמת הוכיחו את עצמם - הם לא גילו לי שום דבר חדש על עצמי, הם רק הציבו בפני מראה על הסטריאוטיפים שקיימים אצלי.
3.למעשה לפני שקראתי את המאמר בפנים, יעל סיפרה לי על מה המדובר. כאשר שמעתי ממנה בפירוט את כל הדברים הנוראיים שקרו שם, שאלתי אותה כמה זמן נערך הניסוי - לשמע הדברים ששמעתי הייתי משוכנע שמדובר בניסוי שנערך זמן רב, לכל הפחות חצי שנה.. כאשר נאמר לי שמדובר בסה"כ ב6 ימים, היה לי מאד קשה להאמין שהניסוי אמיתי ולא מפוברק, ושבאמת אנשים יכולים לאבד את שפיותם כ"כ מהר.
ירון

Unknown אמר/ה...

1. שיחה: במהלך אירוע ישבתי עם חבר. כיוון שגם ככה לא זכרתי הרבה על מה שקורה איתו לאחרונה (מה שהתברר בהמשך - כתוצאה של העדרות ממושכת שלו ממפגשים). בקיצור, התחלנו לדבר, וחשבתי לקחת את זה לקטע של הניסוי. החלטתי לנסות לדחוף אותו לספר לי על חייו האישיים בתקופת הצבא.

דיברנו ודיברנו, וגיליתי שלא היה קל איתו, בניגוד לקלות היחסית שלי בשיחה עם אחרים, אבל גיליתי שאני עושה 'עיקוף' לשיחה בכל פעם שאני רוצה יותר פרטים, מוסר מעט על עצמי, וממשיך 'לחלוב' נתונים. בסופו של דבר, הצלחתי להוציא ממנו את רוב הפרטים שרציתי, אבל גיליתי שאילולא המיזוג – הייתי מזיע מהפעולה.

2. מבחני האישיות: המבחנים האלה אינם נראים לי באופן כללי. לאור מה שלמדנו בקורס 'ניתוח התנהגותי של המשפט' ציפיתי שלא אוהב את הרעיון, כפי שלמדנו שם על מכשירי FunctionalMRI שמתיימרים לומר לך מה אתה באמת.

אני חושב שסך הכל מדובר בטריקים, בייחוד כיוון שאם נותנים לך בהתחלה קבוצה של 'אשכנזים' או 'ספרדים' עם 'טוב' או עם 'רע', ואחר כך מחליפים ביניהם – השינוי בתוצאה נובע מבלבול בין הצדדים או השיבוצים, יותר מאשר תובנות פנימיות עמוקות שהתגלו בדרך נס. כשלעצמי, חשבתי שאם אציין פעם אחת שאני ספרדי ופעם אחת שאני אשכנזי – התוצאות ישתנו, וזה אכן מה שקרה...

3. הניסוי באסירים: מניסוי האסירים, שלטעמי מייצג ניסוי מחריד מאוד, עולה לדעתי התובנה עד כמה אסור לנסות ולתעתע בהכרה של בני אדם, המגיבים מיידית לשינויים סביבם וחווים עקב כך חוויות נפשיות קשות. כמו כן, לדעתי מדובר לא פחות בניסוי על הסוהרים.

dansha אמר/ה...

1) היום, יום שלישי אחר הצהריים, רעננה, יצאתי לעשן סיגריה אחרי יום ארוך של סידורים ועבודה. בעודי מתיישב על מעקה המרכז המסחרי ומשקיף לרחוב. מתיישבת לידי אחת מתלמידות ביה"ס שלי. אמנם היא לא זרה מוחלטת אך רמת ההיכרות בינינו היתה קלושה עד לא קיימת והסתכמה עד היום בחיוך מנומס או ברכת שלום סטנדרטית.
במהלך השבוע התחבטתי רבות במשימה שהוטלה עלינו, שכן אינני אדם פתוח מטבעי וידעתי שיהיה לי קשה ואף מביך לפתוח שיחה עם זר גמור, אך החלטתי לנצל את ההזדמנות הזו, בעיקר משום שהיתה לי סיבה שיכולתי להשתמש בה כנושא שיחה משותף, וגם כי באותו הרגע זה "הרגיש לי נכון". פתחתי את השיחה בהתעניינות כנה: "באיזה כלי את מנגנת?”, למרות שידעתי שהיא מנגנת בגיטרה מפעמים קודמות שראיתי אותה נכנסת לביה"ס, אך הייתי צריך לשבור את הקרח איך שהוא...
כמובן שהיא ענתה - “גיטרה", ואני בתגובה המשכתי בהתעניינות פסאודו-מקצועית, בכיוון הטבעי של השיחה לברר פרטים שונים כגון: מי המורה שמלמד אותך? האם את מרוצה מביה"ס? כיצד שמעת עלינו?... וכיוצא בזאת אי אילו שאלות מקצועיות, במסווה של "סקר שביעות רצון"...
ככל שהתקדמה השיחה בינינו הרגשתי שאני חייב לצאת מ"הבועה המקצועית" שיצרתי לעצמי, אשר הרגשתי שיוצרת ריחוק מצד בת שיחתי.
החלטתי לכוון את השיחה למעגלים החיצוניים יותר של תחום הנגינה, כאלו שלא עוסקים ישירות במקום העבודה שלי – מקום הלימודים שלה, אלא מתמקדים יותר בה. שאלתי אותה מדוע היא בחרה לנגן דווקא בגיטרה? באותו הרגע ידעתי שפגעתי בול!
באופן מיידי היא כאילו התכווננה עלי ונראתה קשובה בהרבה והתחילה בינינו שיחה זורמת הרבה יותר.
היא סיפרה לי שאצלה במשפחה כולם מנגנים: אחיה פסנתרן ואמא שלה מנגנת בויולה, אך סבתא היתה מנגנת בגיטרה. מאוד עניין אותי אם הם מנגנים ביחד מדי פעם, אז שאלתי אותה חצי בצחוק, "חשבתם לפתוח הרכב משפחתי?”... לא ציפיתי לשמוע שהם נוהגים לנגן ביחד באירועים משפחתיים, קטעים קלאסיים בעיקר. עוד היא סיפרה לי שהנגינה המשותפת של שלושת הדורות במשפחה, הוא דבר שמאחד אותם מאוד כמשפחה. בעודה מספרת לי ראיתי שמשהו מפריע לה, עוצר אותה וכאילו היא לא רוצה לדבר על כך יותר, השיחה בינינו התחילה "להיתקע", ורק הצלחתי לגרום לה להיפתח! הרגשתי שמדובר בנושא מאוד אישי עבורה ולא רציתי לגרום לה להיסגר בתוך עצמה, אז חיפשתי כיוון אחר לחקור... שאלתי אותה: “אפשר לראות את הגיטרה שלך?” כי ידעתי שהיא גיטרה מעניינת לפי הנרתיק הקשיח בצבע החום-עור המיוחד שראיתי שהיא הניחה בפנים כשנכנסה. לא רואים כאלו תיקים עם כל גיטרה, אלא רק על יקרות במיוחד. נכנסנו פנימה והתיישבנו בפינת ההמתנה לשיעורים, היא פתחה את הארגז. בפנים היתה גיטרה אקוסטית ישנה מאוד, אך במצב לא רע בכלל, תוצרת שוודיה, של חברה שלא שמעתי עליה מעולם: “GOYA”. בעודי מסתכל על הגיטרה, מנגן, מרחרח ובוחן אותה מכל הכיוונים. היא התחילה לדבר: “הגיטרה הזו היתה שייכת לסבתא שלי", באותו הרגע הבנתי מה גרם לה להירתע ולהשתתק בזמן החלק הראשון של השיחה בינינו, השימוש בלשון עבר במשפט האחרון אמר הכל. היא סיפרה לי שסבתא שלה נפטרה לפני שנתיים והורישה לה את הגיטרה שלה. מסתבר שהגיטרה הזו הלכה ברגל (!) עם הסבתא רבא שלה מרוסיה, עת פרצו פוגרומים בעיר שלהן, דרך כל אירופה, עד שבדרך כלשהיא, הן הגיעו לישראל.
אין צורך לציין כי באותו רגע נדהמתי הן מיופיו של הסיפור ששמעתי, והן מרמת הפתיחות שאינני מורגל בה עם זרים.

2) לגבי הטיות קוגניטיביות, מסתבר כי אני מגלה אי אילו נטיות לרזים על פני שמנים, לתרבות אמריקאית ולאשכנזים, חלקן חזקות יותר וחלקן פחות....
אין צורך לציין את מידת אכזבתי מתוצאות המבחן, ציפיתי מעצמי ליותר... אבל ברצינות עכשיו, אני חושב שבמידה כזו או אחרת כולנו מופשעים מהבניות חברתיות וערכים "נכונים" יותר מערכים אחרים.
אנו סופגים זאת דרך חשיפה תקשורתית בטלויזיה, באינטרנט, ברדיו, בפרסום חוצות וכו'...כמו כן, מבחינה חברתית אנו לומדים לספוג ערכים מסביבתנו האנושית אשר לרוב עולה בקנה אחד עם הטרנד התקשורתי, תקראו לזה מתקפה בכל החזיתות אם תרצו...
לכן, אינני מופתע לגלות כי אני ושותפי לכיתה, בסה"כ חולקים משקעים של הבניות תרבותיות כאלו ואחרות.

Unknown אמר/ה...

שלום שלום!
לאחר סוף השיעור הראשון, כאשר הבנתי כי אחת המטלות היא לפתח שיחה עם אדם זר , חייכתי מאוזן לאוזן.
מדוע? מכוון שחשבתי לתומי שמשימה זו תהיה פשוטה וקלה לביצוע. במהלך היום יום, וללא להתכוון, אני מנהל שיחות חולין עם אנשים שאני לא מכיר, על בסיס קבוע. אך דווקא עתה, כאשר התבקשתי לבצע זאת כחלק ממשימה, כמעט ונכשלתי.
מס' הפעמים שקיבלתי "עין עקומה" במהלך השבוע האחרון היה בלתי נסבל. מסתבר כי הצלחתי להבריח גדודים של אזרחים תמימים, שרק ביקשו להמשיך בשיגרת חייהם, על ידי שאילת שאלות ושליחת מבטי תוכחה מאיימים.
לקראת סוף יום שלישי, כבר חשבתי שאכשל כישלון חרוץ, אך אז פגשתי את דניאל! חייל קרבי שעלה מצרפת על מנת לעשות צבא. לא היה לו שום סיכוי... אספתי אותו טרמפ לכיוון הרכבת ובמהלך כ 20 דקות, ניהלנו שיחה מרתקת. הוא עלה לארץ והשאיר מאחוריו משפחה שלמה, על מנת לשרת כחייל קרבי בצה"ל. דיברנו על המשפחה שלו, על החברים, על הצבא ועל תוכניותיו לעתיד. לאחר שירד מהרכב הבנתי כי השיחה שירתה את שני הצדדים-- אני הייתי צריך לדבר על מנת לעמוד במשימה, והוא - הוא פשוט היה צריך לדבר...
לירון.

Unknown אמר/ה...

בחרתי במבחנים על שמנים - רזים וצעירים - זקנים.

יש לי שתי בעיות קשות עם המבחנים האלה, שלטעמי הם עצמם מוטים ומכוונים מסקנה:

א. בדוגמת השמנים, מופיעות תמונות מאוד קשות של אנשים נורא שמנים עד דחיה, אבל
במציאות הרבה שמנים יפים, או שמנים בצורה לא כזו מוגזמת, ולהגיע למסקנות על
בסיס מקרי קיצון בלבד נראה לי לא אמין.
ובדומה לכך גם הדרך בה מוצגים הזקנים.
הזכיר לי את "סיפורי צדיקים" מאויירים שמוכרים בבני ברק;
מגדלים את הילדים על אגדות חז"ל שם תמיד היהודי טוב הגון תמים וישר ומצוייר
מאוד יפה ; רזה, ומעורר סימפטיה, והגוי תמיד עריץ, אכזר ורשע, ולכן מצוייר שמן,
מכוער כשרוע על פניו, כך מאוד קל להעביר את המסר שיהודי זה טוב וגוי זה רע.

ברור שכולנו מעדיפים יותר אסתטי, נטייה אנושית טבעית, לא? אבל עדיין לא אומר שאני פחות מעריכה אנשים כאלה, מי אמר שאופי זו המצאה של מכוערות?
ומן הסתם אפשר לנחש מה יצא לי במבחנים:
נטיה חזקה לאנשים רזים
נטיה אוטומטית חזקה לאנשים צעירים.

ב. הטיה נוספת של המבחן היא שהסיווג הראשון גם הוא מונחה מסקנה:
בתחילה שמו רזים עם טוב ושמנים עם רע וכך גם שמו בתחילה צעירים עם טוב וזקנים עם רע,
לשנות את הסיווג אחר כך, זה גורם מבלבל, כי כבר הורגלת לסיווג הראשון, וברור לי
למה הם לא סיווגו בתחילה להיפך, כי זה משרת את מסקנת המחקר.


לגבי בית הסוהר - מזעזע, לא יכולתי להמשיך עד הסוף לדעתי מי שהגה את המחקר
והניסוי יש לו מוח מעוות וציני,
בשם המחקר האקדמי הוא מוכן לגרום להשפלה איומה כזו, בלי לבחול בשום אמצעי, הרי
בדיוק את מה שהתרחש הוא צפה ולכך ייחל, אכן מראות קשים, היה קשה לי להרדם.
מעורר מחשבות קשות על טבע האדם.

moran אמר/ה...

עליי להודות כי כששמעתי את מטלותינו לשבוע הרמתי גבה בספקנות- "לדבר עם זרים על נושאים עמוקים ואז לומר להתראות כאילו היינו עוברי אורח" נדמה לי שגם החשש מלהתפס כ"הזויה" נכנס לו אי שם. אבל מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שזה היה השבוע האידאלי לביצוע המטלה.

זה התחיל כשישבתי בספרית משפטים ואחד הסטודנטים התלונן בקול רם על המערכת "הנוראית" שלו וכמעט בלי לשים לב- עניתי לו שהוא "מוזמן להצטרף למועדון", מובן שבימים כתיקונם זו הייתה נקודת הסיום של השיחה, אבל חשבתי שאולי כדאי לנסות את ענין ה"שיחה המזדמנת".
פיתחתי איתו שיחה על הקורסים שלו ואף ביקשתי המלצות לקורסים משלי והשיחה הייתה קולחת ביותר, כשיצאנו שנינו מהספריה – עמדתי להפרד לשלום אבל אז הבנתי שאני בעצם די רמאית.
המשימה הייתה לפתח שיחה על נושאים מעמיקים ושונים ואני נשארתי ב-"Safe Zone" שלי, הרי אין דבר קל יותר מאשר לפתח שיחה עם חבר לספסל הלימודים על הקורסים שאנחנו לוקחים.
אז ניסיתי לחקור למה הוא מעמיס על עצמו קורסים כל כך קשים והתחלנו לדבר על ציפיות מעצמנו
ועל מסלול החיים שלנו. מצאתי מולי בחור מאוד מעניין עם השקפת חיים הפוכה משלי שלא הפריעה כלל לכך שאני והוא מצאנו בערב קריר של יום ב' שפה משותפת.
ישאל הקורא הנבון- "למה זה כל כך מפתיע אותה?", התשובה היא זו- אותו בחורצ'יק היה איתי בקורס
בשנה ב' ובמשך כל אותו סמסטר, גם בפעמים שמצאנו עצמנו יושבים במרחק של כסא אחד בלבד, לא החלפנו מילה, אפילו לא בעניין הלימודים, משהו בתוכי רומז לי שהמצב השתנה (או אולי זו העובדה שיום למחרת מצאנו עצמנו מחליפים ברכות ומנהלים שיחה על הא ועל דא ).

החלטתי שלאור ההצלחה המסחררת של הנסיון הראשון- אני אנסה שוב והפעם אני לא אקל על עצמי.
היה לי קצת זמן פנוי ביום ג' וקפצתי לשתות קפה- בעודי מחכה לקפה, שאל אותי הבחור מאחורי המכונה איזה חלב אני ארצה.. הבחנתי שלבחור יש מבטא צרפתי קל ולאחר שעניתי לשאלה , ציינתי בנונשלנטיות שתמיד רציתי ללמוד צרפתית. הבחור חייך אלי וענה בצרפתית ש"יהיה בסדר" ו"שיש עוד זמן ללמוד"
מפה לשם התפתחה שיחה על מתי עלה לארץ והסיבות שהגיע לכאן. כששם לב שאני לובשת חצאית שאל במבוכה אם אני דתיה- הפעם הגיע תורי לחייך ועניתי שהוא קלע בול. גם הפעם ניסיתי להמנע מלהכנס לדיון על הדת שלי- פעמים רבות מצאתי את עצמי דתיה יחידה ומאחר ואני שלמה עם הפן הזה בחיי, אין לי שום בעיה לענות על שאלות בענין ולהסביר את עצמי. לכן, ניסיתי דווקא לבדוק מדוע הוא שאל ומהיכן ידוע לו על "קוד הלבוש" הדתי, להפתעתי התחלנו שיחה על אחותו הדתיה והמשפחה המסורתית שלו.

מאז ניהלתי כמה שיחות עם חברים לכיתה שהכרתי על בסיס שם פרטי בלבד, עם קופאית בחנות ועם סטודנט שחשקתי בדגם מחשב דומה לשלו. אין ספק שהמילה "להפתעתי" הייתה מונח מנחה במסקנות שהעלתי ביני לבין עצמי לאחר השיחות השונות שניהלתי השבוע, בכל שיחה ניסיתי לדחוף את "חומת המבוכה" שלי סנטימטר או שניים קדימה. גיליתי שאני משתמשת בהומור קל על מנת להקל על האווירה אבל כמעט ונמנעת לחלוטין מסרקזם מתוך חשש זה יסיט את השיחה מלהגיע למקום רציני ומעמיק.
באופן כללי אני כן מגדירה את עצמי כבחורה שקל "לזרום" איתה בשיחות, בתור בחורה שהמשפחה שלה היא מיקס של דתיים וחילוניים, אשכנזים וספרדים וכיוצ"ב, כבר כילדה למדתי שיעור חשוב שאסור לנו למהר לשפוט את האחר ושלקטלג אדם יהיה צעד לא נבון , לא רק כלפי האדם שניצב מולי אלא גם כלפי עצמי. למרות שכל זה נשמע מאוד יפה והומאני, אני לא אעמיד פנים שקל לי ליצור שיחה סתמית באמצע הרכבת או בתור לבנק, המשימה הזו לימדה אותי שממש כמו שלקח יותר ממכה אחת כדי להפיל את חומת ברלין, גם "חומת המבוכה" שלי לא קלה לשבירה ועל אף זאת -אסור לי לזלזל ביכולות שלי. זכיתי לפגוש אנשים חדשים, מי מהם מעניינים יותר ומי מהם פחות, ולפעמים שווה לעשות את הצעד המביך הראשון- גם אם זה אומר שמסתכנים בכך שהאדם מולך יענה לך שממש כמו שכיפה אדומה הבטיחה לאמה, גם הוא "לא מדבר עם זרים".

2. בנוגע לניסוי גיליתי שיש לי העדפה לה של אשכנזים על פני ספרדים ושל רזים על פני שמנים,
אין לי תרוץ ממשי לענין אבל אולי כשאמא מבלה איתך את רוב שעות היום והיא ממוצא פולני אז אלו התוצאות..

3. בנוגע לניסוי- אני מצטרפת לכל חברי שהזדעזעו מהענין, אנשים מתעוורים מהכוח ומאבדים צלם אנוש. באופו כללי, זו אינה תובנה שחדשה לי, גם כשמשחקים משחק קלפים חברותי בין ידידים לפעמים יהיו התחרותיים יותר שיכנסו למשחק באופן טוטאלי, ישכחו את החברות ויעשו כמיטב יכולתם כדי "לקרוע" את היריב. אבל כשראיתי א תוצאות המחקר זה עדיין עשה לי משהו.

Unknown אמר/ה...

שיחת הנפש שלי עם המוסכניק

אבי היקר החליט לפנק אותי בשנה שעברה ולתת לי במתנה רכב. אבל לא סתם רכב, דיהטסו אפלאוז שנת 94'. פינוק אמיתי. האמת, קשה לדמיין את החיים בלי גלגלים, אבל אם המצב היה אחרת- אין לי ספק שהבנקאי שלי היה מרוצה. ידוע לכל שרכב ישן דורש תחזוק בלתי פוסק, הוצאות בלתי צפויות (בייחוד כשאין "שגריר" ואין ביטוח מקיף) והרבה כאב ראש. אבל המכונית הזו היא ה"בייבי" שלי. היא קצת מקרטעת, לא יפהפיית עולם, אבל יש לה המון קסם. והכי חשוב- היא שלי!
אתם בטח שואלים את עצמם מה הקשר בין הצורך העז שלי לספר לכם על האוטו שלי לבין המשימה שהוטלה עליי. והתשובה: בואו של הטסט השנתי. יותר כמו "יום הדין" כשמדובר ברכב שלי. וכמו שציפיתי (ובהערת אגב- אולי היתה זו נבואה שמגשימה את עצמה) הרכב שלי אכזב ולא קיבל את המדבקה הנכספת של מכון הרישוי לשנת 2009.
אז כן, הייתי מתוסכלת, הפלגתי בדמיוני באשר לסכומי העתק שיהיה עליי להוציא על מנת לתקן את שלל התקלות שנתגלו ברכב. במקום לשקוע ברחמים העצמיים שלי (ולא חסר), החלטתי לעשות מעשה (כאילו היתה לי ברירה אחרת..) ולתקן את הרכב. אחי הגדול, שברשותו גם רכב ישן, הפנה אותי למוסכניק שאותו הכיר דרך הבוס שלו בעבודה. היה יכול להיות זה עוד מפגש שגרתי עם מוסכניק, אך הייתה לי משימה! החלטתי להסתכל על חצי הכוס המלאה, ובמקום לבכות על חלב שנשפך, להוציא מעז מתוק.
הגעתי למוסך, יצאתי מהרכב והתקדמתי אל עבר סמי על מנת לברכו לשלום. כשראיתיו, ישר ידעתי שהוא האיש שלי למשימה. היה לו מבט טוב בעיניים, הוא הישיר מבט וחייך חיוך רחב. באותו רגע היה לי ברור שאם רק אראה עניין מצידי, תהיה זו שיחה בלתי שגרתית. סמי הציע לי קפה שחור, ומכאן- התגלגל הסיפור למחוזות בלתי צפויים.
מי היה מאמין שסמי יספר לי את סיפור חייו. על אביו שעבד גם הוא בתור מוסכניק אשר לימד אותו את המקצוע כי סמי החליט לפרוש מהלימודים בגיל 16, על נישואיו וארבעת ילדיו, בעיקר התמקד סמי בבנו הבכור בן ה-28 שכבר סיים תואר שני במשפטים וכיום הוא עו"ד מצליח ובבתו הקטנה, שהיא ה"פינוק" שלו והסיבה בשלה הוא קם בבוקר מאושר. על הקורס שזה עתה סיים ב"עמל מקס פיין" לטכנולוגיה מתקדמת, דעתו על שאר חבריו למקצוע שעל פי רוב אינם ישרים ומעוניינים "לעשות קופה" תוך כמה שפחות עבודה פיזית מאומצת, ואפילו דיברנו קצת על אקטואליה, סמי חלק עמי את דעתו לפיה יש להחמיר את הענישה בישראל בשל אינוס ורצח על מנת שלא ישנו המקרים. סמי, שלא עוסק בתיקון אגזוזים, יצא מגדרו על-מנת למצוא לי אדם ישר שיבצע את התיקון עבורי בזול. לא זו אף זו, סמי נסע איתי למוסכניק השני, דיבר עבורי עם המוסכניק, המתין איתי עד לתום התיקון, ואח"כ אפילו הציע לי ללכת לאכול איתו צהריים. הבוסית שלי ידעה שאני אגיע מאוחר יותר לעבודה כי אני צריכה לתקן את האוטו, אז אמרתי לעצמי- why not? סמי כזה איש נחמד. הלכנו לאכול באבו-חסן והמשכנו לקשקש על החיים.
אני יכולה להעיד על עצמו שאני אדם די נוח, אין לי בעיה אמיתית לנהל מה שקרוי small talk עם אנשים, או סתם לקשקש עם אנשים זרים ברחוב (אל תספרו את זה לאמא שלי- היא עדיין מזהירה אותי לא לדבר עם זרים). עם זאת, כשהוטלה עלי משימה לעשות זאת ביודעין, היה לי קשה לעשות זאת. הרגשתי שהשיחה לא תגיע ממקום כנה ואמיתי אלא כדי לסמן V. יותר מזה, אני יכולה לדבר על עצמי מפה ועד הודעה חדשה אבל כשאין לי עניין אמיתי לשמוע סיפור של אדם אחר, אני הופכת לאדישה.אז מה עשיתי? כל השבוע חיכיתי וחיכיתי שמישהו יפנה אליי ואז אוכל אני לנצל את השיחה למילוי המטרה שלי. והמשכתי לחכות. וכלום לא קרה. עד למפגש עם סמי. אזרתי אומץ ועשיתי את המוטל עליי. לא יכלתי לבחור אדם טוב יותר למשימה מאשר סמי. איש מקסים, ישר, אדיב ובעל רצון עז לעזור לזולת. חשוב לציין שאני אדם די חשדן מטבעי וקשה לי להאמין שאנשים נחמדים אלי for no reason at all. אני תמיד מחפשת את הsecret agenda שלהם, בטוחה שהם רוצים ממני משהו בתמורה. אבל לא כך היה עם סמי. סמי באמת ובתמים נהנה מהשיחה שלנו (לפחות כך נראה), שיתף פעולה, שפת הגוף שלו לא הראתה אי-נחת והפעמים המעטות בהם היתה שתיקה, היו בתחילת המפגש. בהמשך, לא יכלנו להפסיק לדבר.
סמי עזר לי מאד והיום בבוקר עברתי טסט (בזכותו) וזכיתי להדביק את מדבקת מכון הרישוי לשנת 2009 על שמשת הרכב שלי. אז נכון, השבוע התחיל קצת מתסכל, אבל זכיתי בהכרות עם אדם טוב-לב. כנראה שזה היה כתוב בכוכבים...

Unknown אמר/ה...

1. לגבי השיחה: אני לא מרגישה נוח לעשות על אנשים ניסויים. גם אם זה מישהו קרוב וגם אם זה סתם אדם שעובר ברחוב או מחכה איתי בתור. אני לא הייתי רוצה שיעשו את זה עלי ולכן זה לא נראה לי פייר. אני מרגישה שזה ניצול של אנשים.
אני יכולה לספר שבמסגרת העבודה שלי ברדיו אני מדברת המון עם אנשים. אתמול היה יום בחירות ומה שעשיתי במהלך היום (והלילה) היה לברר עם אנשים לגבי מידע באופן אינטנסיבי... שמתי לב שכאשר אני פונה לאנשים עם 'בוקר טוב' או 'מה שלומך'- זה עוזר למהלך השיחה. בנוסף, כשאני אומרת לאנשים 'תודה על הסיוע' הם עוזרים יותר (גם אם לא נתתי להם קרדיט בשידור). המסקנה שלי היא שעצם ההתעניינות באחר והכרת תודה מצדך- פותחת את הצד השני לסייע לך בהמשך.
2. עשיתי את המבחנים והאמת היא שאני לא באמת מאמינה שהם משקפים משהו. בעיקר בתחום של העדפת אשכנזים/ מזרחים כבת למשפחה שיש בה פרסים והונגרים- חונכתי כל הזמן לכך שכולנו יהודים, וכולנו בני אדם וזה לא משנה מאיפה אדם הגיע ומה צבע עורו. אני לא מאמינה שיש הבדל ובכל הכנות, אני לא מאמינה שקיימות אצלי סטיגמות. לפי המבחן יצא שיש לי העדפה קלה למזרחים... לדעתי זה ממש במקרה- ובאותה מידה יכולתי להקליד מהר יותר בכיוון ההפוך...
3. אני מניחה שכול מי שרואה את הניסוי לא נשאר אדיש לו. זה מזעזע לראות איך במהלך ניסוי אנשים 'לוקחים את הסיטואציה רחוק מדי'. מן הסתם הסוהרים גילו בעצמם תכונות שלא ידעו שקיימות בהם- לדעתי אחרי הניסוי הם יצטרכו טיפול- לא פחות מהעצירים. השאלה שלי היא איך לא עצרו את זה באמצע בשלב מוקדם?

Unknown אמר/ה...

לגבי הניסוי על לפתח שיחה.
זה לא היה מאתגר, אפילו לא קצת. ראשית אני אקדים שאני טיפוס שממש לא ניפתח לאנשים זרים וגם לא משתף ולכן אני יודעת איך "להרגיש אנשים" ולגרום לזה שהם הצד הנפתח ואני הצד שמקשיב. המומחיות שלי היא להשיב על שאלות בלי באמת לענות עליהם.
בקיצור, אתמול בדרך הבייתה מהעבודה נזכרתי שעוד לא עשיתי את הניסוי והחלטתי שכשארד מהאוטובוס אני ישר אמצא מישהו ויעשה את זה. משום שידעתי שזה לא יהיה יותר מדי בעייתי החלטתי שעל ההתחלה אני אכין לי גם את התשתית לסיום השיחה.
טוב, ירדתי מהאוטובוס וראיתי ליד התחנה כל מני קיוסקים. עברתי ליד והעפתי מבט על האוכל שם. ישר שתי העובדים שואלים אותי "בא לך לאכול?" אמרתי "לא יודעת אם יש לי זמן לזה..." לא יצרתי איתם קשר עיין שלא יראה שאני יותר מדי מעוניינת בהם, והם לא אמרו עוד כלום.
או-קיי אמרתי לעצמי, מתחילים.
אז בדרך אגב הוספתי, "רגע, אתם פתוחים היום למרות הבחירות המקומיות?" וזהו. ישר שניהם התעלקו עלי והתחילו לדבר על הנושא. בינתיים הגיעו עוד אנשים אז אחד חזר לקופה והשני נשאר לידי. דיבר ודיבר. "את מפה?" "כן, ומאיפה אתה?" "יהוד". אמרתי "אחי היה גר שם" והמשכתי לשאול אותו על יהוד, מה הוא אוהב שם, מה חשוב לו, ערכים, לפי מה הוא בחר ראש עיר וכו' ואז הוא התחיל לשאול אותי עלי. עניתי שאני סטודנטית וכרגיל השתדלתי שהוא יהיה זה שנפתח ומשתף ולא אני, אז לא נידבתי פרטים. הוא שאל "מה את לומדת" ועניתי "תאמין לי זה לא משנה מה לומדים, אחרי שיושבים בכיתה רק רוצים הבייתה" וצחקתי. ידעתי שזה הסגנון שלו כי הוא עובד בקיוסק, והוא מיהוד והיה ברור שלשבת במוסד להשכלה גבוהה זה לא בראש שלו. לא טעיתי. "כן הוא אמר, אני אף פעם לא ישבתי בכיתה, זה לא בשבילי" ואז הוא סיפר על אחותו שלמדה משהו, וגם מה אח שלו למד, וכך הוא פירט לי את כל המשפחה ואז חזר לעצמו. שהוא היחיד שלא למד כלום אבל שטוב לו והוא שלם עם עצמו, ועוד ועוד ועוד. ואני כמובן מסכימה שכסף ותארים זה לא הכל בחיים, ויש דברים חשובים יותר. והוא כמובן הרחיב את הנקודה הזאת.
מה אני אגיד, לא היה לי הזדמנות לשים לב איפה נתקעת השיחה ולחשוב על טכניקות להמשיך אותה. הוא פשוט דיבר ברצף. התחלתי לחשוב על דרך לנצל את התשתית שהכנתי ולהגיד משהו כמו "וואי, לא היה לי זמן לאכול מה אני עומדת כאן ומדברת" אבל הוא בקושי נתן לי להשחיל מילה אז לא היה לי הזדמנות. ואז הראשון (זה שחזר לקופה) הציל את המצב. אולי מקנאה ואולי כי נמאס לו שהוא עובד והשני מפטפט אמר "היא אמרה שהיא לא בטוחה שיש לה זמן לאכול ואתה מעכב אותה עם דיבורים" ואני קפצתי על המציאה ואמרתי "וואי נכון, אני כבר חייבת לזוז..." וכך זה נגמר.
זה היה חוויה לא נעימה עבורי כי מעבר לביצוע המטלה שהוטלה עלי לא היה לי שום אינטרס לדבר איתו. חוץ מזה, זה גם הרגיש יותר כאילו הוא מתחיל איתי מאשר סתם נפתח אלי. ("יפה לך הכובע..."). מה שכן, אני לא מרגישה רעה כי הוא בסה"כ נהנה מכל השיחה.


קראתי את הניסוי עם הסטודנטים האסירים.
ראשית כל, לדעתי הניסוי אינו מוסרי. אני מבינה שזה בשם המדע ולטובת המחקר ועם זאת אני פשוט מתנגדת לדברים כאלה.
לגבי תוצאות המחקר.
מצד אחד המחקר אינו משקף את המציאות משום שהמציאות קשה הרבה יותר מבחינת ההשפעה על האסירים. נזכור שהסטודנטים המשתתפים הגיעו בידיעה שזה לא אמיתי. למרות שהם שכחו זאת במהלך הזמן, הם עדיין נכנסו ל"חוויה" בנקודה גבוהה יותר מאשר אסירים אמיתיים שיודעים שזה אמיתי מההתחלה. תחילת הניסוי הייתה קלה יותר עבור סטודנטים משום שמבחינתם הם עוד לא נכנסו ממש לתפקיד ולא לקחו את המציאות ברצינות רבה.
מצד שני הידיעה המוקדמת אולי דווקא החלישה אותם ואת יכולתם להתמודד עם המצב. דוקא בגלל שהם ידעו בהתחלה שזה רק ניסוי וייגמר תוך זמן קצוב הם לא הגיעו מוכנים במובן הזה שלא בנו לעצמם אמצעי הגנה כנגד המצב הקשה אליה נקלעו. הם אולי זלזלו קצת בעוצמת הניסוי כי זה בסה"כ ניסוי. ייתכן שכשמדובר באנשים שיודעים שהמאסר הוא אמיתי ולתווך ארוך אז הם מחליטים מראש על איזה שהוא דרך התמודדות עם זה, לאומת האסירים שבהתחלה לא התייחסו לזה ברצינות ואז כשהם פתאום הרגישו שזה מציאות ולא דמיון זה תפס אותם לא מוכנים ושבר אותם במהירה.

ברור לי מדוע הסטודנטים איבדו את זהותם, משום שלזהותם לא הייתה כל משמעות עבור הסובבים אותם. נכון שהיה מוטב שיזכרו מי הם, ולו רק בשביל עצמם אבל כנראה שזה באמת קשה כשבתכלס' אין לכך כל חשיבות עבור אחרים. במחזה "פיגמליון" של ג'ורג' ברנרד שאו מתערב פרופ' הנרי היגינס, חוקר פונטיקה באוניברסיטה, עם חברו, שיצליח להפוך את אלייזה דוליטל, מוכרת פרחים ממעמד נמוך ובעלת חיתוך דיבור המוני, ל"ליידי" - אשה בעלת הגייה נכונה וגינונים חברתיים מושלמים. לאחר שהוא מנצח בהתערבות - כשהוא לוקח אותה לנשף וכל האורחים משוכנעים שהיא בת אצולה אמיתית - הוא מתאהב במוכרת הפרחים ומנסה לייעץ לה לגבי אורח חייה, אך היא דוחה את התערבותו ונישאת לאריסטוקרט צעיר. להלן חלק מדבריה:

You see, Mrs. Higgins, apart from the things one can pick up the difference between a lady and a flower girl isn't how she behaves but how she is treated.
I'll always be a flower girl to Professor Higgins because he always treats me as a flower girl and always will. I'll always be a lady to Colonel Pickering because he always treats me
as a lady and always will.

כלומר, הסטודטים הרגישו שהם אסירים או שוטרים משום שבמהלך הניסוי כך התייחסו אליהם כפי שאליזה בזמן שהיא במחיצתו של הפרופ' הרגישה שהיא מוכרת פרחים משום שכך התייחס אליה.
באופן אישי, אני חושבת שאולי הייתי מתמודדת עם הניסוי בצורה טובה יותר מהסיבה שהבאתי בראשית דברי. אני מתחילה ממקום חזק יותר ומודע יותר בגלל היותי יהודיה שגדלה במדינת ישראל. גדלתי והתחנכתי עם מודעות לשואה ומוכרים לי המון סיפורים על אנשים שעברו את השואה ואיך הם הצליחו לשמור על אנושיות ושפיות. כך שבהשוואה לסטודנט אמריקאי שלא כ"כ הקדיש מחשבה בחייו לסיטואציה הזו ופתאום מוצא את עצמו במקום הזה – זה תופס אותו הרבה פחות מוכן ממה שזה היה תופס אותי. אבל שוב, אי אפשר באמת לדעת.


לגבי המבחנים:

מבחן אשכנזי ספרדי: העדפה אוטומטית חזקה של אשכנזים על פני ספרדים.
לדעתי: זה לא נכון.

מדינות: העדפה אוטומטית לארה"ב אך חלשה מדי להיות משמעותית
לדעתי: הגיוני. נולדתי בארץ אבל משפחתי אמריקאית. עלו לארץ כמה חודשים לפני לידתי.

זקן מול צעיר: העדפה אוטומטית קלה לצעירים על פני זקנים.
לדעתי: יש לי העדפה חזקה מאד לצעירים (ולא קלה). תמיד נרתעתי מזקנים שאינם בני משפחתי

שמנים מול רזים: העדפה בינונית בחוזקה לרזים בהשוואה לשמנים
לדעתי: אולי בתת מודע יש בזה משהו.

עדי אייל אמר/ה...

יפה מאוד! אהבתי את הפתיחות ואת השיתוף שלכם כאן. מעניין לראות מה אתם יוצרים. כמה מילים על התגובות עד כה: ראשית, פתיחת השיחה. הפרובוקציה הראשונית בדרך כלל שאלה, התייחסות למשהו של האחר (תיק, סיגריות, חליפה). לאחר מכן, ההליכה צעד ועוד צעד עם מה שקיבלנו בפתיחה, כל פעם ממשיכים שיחה שיכולה הייתה גם להסתיים, 'עוד קיסם למדורה'.
מעניין גם לראות איזו פתיחות נוצרת בשיחה אקראית ('פתיחות מפתיעה' אומרת קארין), עד כמה יש רצון לדבר ולחוש קירבה לאדם אחר, ועד כמה בדרך כלל הנסיבות החברתיות אינן נותנות לגיטימציה לשיחה כזו. הדוגמא של הדס בולטת במיוחד, וניתן לומר שלהיות שם בשביל מישהו אחר, לתת אוזן קשבת או תמיכה רגעית, זו מצווה גדולה. לא מובן מאליו שיש לנו את ההזדמנות לעשות דברים כאלה, ולגלות שזה אפשרי לנו פותח דלתות למתן עזרה לאחרים. הדוגמא של דור לגבי שיחה עם עוורים וחרשים ממחישה זו כאשר ההבדל בין האנשים בולט (רואים/עוורים), אבל הרעיון הבסיסי נכון גם אצל אחרים. נשאלת השאלה עד כמה אנחנו באמת שמים לב למה קורה אצל אחרים, עד כמה אנו מקשיבים להם, אם ניסיון לפתוח את צפונות ליבם מראה שהיה מאגר רגשי גדול שרק חיכה שמישהו יקשיב באמת.

עדי אייל אמר/ה...

שיעורי הבית לשבוע הבא:
1. יצירת ויכוח - והתנצלות: שימו לב להשתמש בהתנגדויות הקיימות אצלכם בדרך כלל, ליצור באותו רגע משהו שבמקרים אחרים נוצר 'לבד', תגובות שאחרים היו אומרים שאופייניות לכם, אלא שכאן העלתם אותן בכוונה. שימו לב לתגובות הצד השני, לקשיים בהם אתם נתקלים, וגם לניסיונות שלהם לצאת מהעימות. בסוף לא די בהתנצלות סתם, אלא אתם אמורים לקחת את העימות שנוצר ולהפוך אותו לשיתוף פעולה, תחושת ביחד.

2. המאמר: המטרה היא הצגה בסימולציה של התובנה שלקחתם על עצמכם מתוך המאמר. דקה או שתיים לכל תובנה - דוגמא לשימוש 'נכון' ולשימוש 'מוטעה'.
המאמר הוא: Increasing Attorney Persuasiveness in the Courtroom
עידו + מרינה: II.A (עמ' 3-7)
אנה: II.B עמ' 7-8
רועי+ודים: D עמ' 8-11
שני + דור: E עמ' 11-12
מריאטה: F עמ' 12-14
מורן+לירון: G עמ' 15-16
הלל+נדב: H עמ' 17-23
ירון + יעל: I עמ' 23-25
שירה + שרית: V.3 עמ' 40
קארין+ ישראל: V.4 עמ' 41
בן + שירה: VI עמ' 43
חסרים עדיין (נא להתנדב לאחד מאלה):
III
IV
V
V.A
V.B

Vadim אמר/ה...

מעט בעיכוב, אבל בכל זאת :)
1. בעניין השיחה - כפי שבוודאי חלקכם מכירים אותי, אני לא נוהג לפתח שיחות חולין עם אנשים זרים. כך שלצורך המשימה דבר ראשון היה עלי להתגבר על הביישנות/אי הנעימות שחשתי. השיחה אותה אתאר התרחשה במהלך ההמתנה בתור לדוכן האגודה שברחבה, ללא תכנון מוקדם(כדי לקבל את התיק, אלא מה?). השיחה התחילה מכך שסטודנט שעמד לצידי שאל אותי האם אני עוקף אותו. בתגובה(עם חיוך קל) עניתי שאם הוא חושב שהיה לפני אז הוא מוזמן להתקדם, אך גם אם לא אני מוכן לוותר רק אם יבקש. זה היה הרגע בו השיחה עמדה להסתיים כאשר הוא פלט משהו סתמי בסגנון "סבבה אחי", והחל להתעסק בארנק שלו. אך משהקרח כבר נשבר, החלטתי שזאת הזדמנות מצויינת להכין את שיעורי הבית. לכן החלטתי שאני חייב במהירות "לזרוק קיסם למדורה", כדי שהשיחה לא תדעך. לפיכך החלטתי להתייחס לכך שהוא מסתכל תכופות בשעון ומתנענע בעצבנות במקום. אמרתי שאני מבין שהוא די ממהר לשיעור, כתגובה הוא ענה בקצרה שכן, ושהשיעור מתחיל עוד כמה דקות. מכאן שאלתי מה הוא לומד, ובהמשך איזו שנה. בהתחלה הוא ירה בקצרה שלומד כלכלה, וכששאלתי איך הולך, ענה בקצרה שבסדר. רק אחרי שמעט הקשתי בכך שאמרתי כי לפי הידוע לי כלכלה בב"א לא נחשבת לפשוטה, הוא הסכים לחשוף שהוא בעצם עושה שנה א+ב, כלומר חוזר על חלק מהקורסים משנה א', כי הלימודים באמת לא פשוטים כלל. לאחר מכן הוא הרגיש שדיבר יותר מדי, ואז שאל אותי שאלה דומה, עליה עניתי ממש בקצרה גם כי תורו הגיע, וגם כי המשימה הייתה לגרום לצד השני לדבר. בסופו של התהליך(קבלת התיק), לאחר כ-5 דקות שלא דיברנו, לפני שרץ לשיעור הוא לחץ את ידי ואיחל לי הצלחה. מהתרגיל הקצר למדתי שאם רק נתגבר על הביישנות/אי הנעימות הטבועה בנו(בכל אחד במידה שונה), בכך שנשחק "דמות/תפקיד", נתפלא עד כמה ניתן להתקרב לאדם זר לחלוטין ולגרום לו להיפתח בשיחה קצרה יחסית. אפילו כשהשיחה הראשונית נסבה סביב נושאים "יבשים" ולא מרתקים.

2. בעניין המבחנים - לפני שאגש לגופו של עניין, אני חייב להודות שבאמצע המבחן השני כמעט נשברתי. פשוט היה לי ממש קשה לקשר בין ציור של חמור למפלגה כלשהי(דמוקרטים בארה"ב). קשה לא פחות היה להתחבר לשאר סמלי המפלגות. רק לאחר מבחן זה נחשפתי לאפשרות לעשות את המבחנים בעברית. לגופו של עניין, הפריע לי שבכל המבחנים שעשיתי הרגשתי שסדר הצגת האובייקטים והחלוקה לקבוצות מובילים לתוצאה מסוימת. למשל הסידורים הראשונים לקבוצות בכל שלושת המבחנים היו: מערב+טוב, fair+good ו European_Americans+good. מכאן שכבר במהלך המבחן עצמו התרגלתי לחלוקה זו, ללא שום קשר למה שחשבתי לפני. לכן קיבלתי בערבון מוגבל את התוצאות לפיהן יש לי הטיה במידה בינונית-חזקה לקבוצות הראשונות.

3. בעניין הניסוי עם האסירים – הרבה אפשר להגיד על הניסוי המרתק. אבל בעייני מה שבלט יותר מכל, זה ההשפעה החזקה של התפיסה העצמית של המשתתפים על אישיותם והתנהגותם. במיוחד לאור העובדה שהתפיסה העצמית "התגבשה" אצלהם במהלך זמן קצר מאוד.

Unknown אמר/ה...

בתאל + אריאל: III (עמ' 25-26).