יום שבת, 6 בדצמבר 2008

שו"ת אתא נ. שוורץ

פס"ד שמעלה שאלות וכעסים גם יחד...
אני מקבל הרבה שאלות על אתא נ. שוורץ. מצורפת תגובה עם תכתובת בעניין - שאלות מתלמיד חושב, וניסיונותי לתת קצת הגיון בהבנת המקרה.
אתם מוזמנים לקרוא וגם להגיב ולהקשות. הנושאים העולים כאן רחבים בהרבה מהמקרה הספציפי.

2 תגובות:

עדי אייל אמר/ה...

גיא:
עדי שלום רב
אשמח אם תוכל לענות לי על שאלה שמסקרנת אותי באופן כללי

1. מתוך עיון בתרותו של קוז , אני מבין שלפני קוז , פיגו טען כי יש לגרום למחצין להפנים את הנזק על ידי שימוש במס על המזיק , בעוד שקוז טען כי לשם יעילות מצרפית אין זה משנה מי המזיק , וכן כאשר אין עלויות עסקה , היעילות תושג על ידי משא ומתן בין הצדדים ולדוגמא הוא מציג את הבקר והחוואי .

שאלתי הן
א בכל מצב של החצנה , ואפילו בסיפור של הבקר והחוואי , נראה שהצדדים בסיפור היו חברים טובים , אחרת בגלל שאנו מבינים את האגוצנטריות המפעילה את הפרטים , המחצין היה ממשיך להחצין מבלי להתחשב בניזוק , אלא אם כן קיים גורם מרתיע כמו בית המשפט / החוקים = עלויות עסקה עקיפות (מוכנות למקרה שהצדדים לא יגעו לפשרה בינהם ובעלות מצרפית צריך לראות בבית המשפט לדעתי כעלות עסקה גם כשהיא משמשת להרתעה בלבד (כי לא מקימים בית משפט רק כאשר יש בעיה , אלא ex-ante לעתיד לבוא)
.
באתא מול שוורץ , בגלל יחסי הכוחות שאתא בכלל לא התייחסו לשוורץ כמפריע , ומתוך ההבנה שכל צד רוצה למקסם את הרווחים שלו , הרי שללא בית משפט , המחצין(אתא) לא היה בכלל מפנים את הנזק , כי לשוורץ אין שום דבר שהוא יכול לעשות כנגד שוורץ , ולכן שוורץ פנה לבית המשפט (עלויות עסקה ) בית המשפט הכריע לצוו מניעה .

לכן אינני מבין
א. מהיכן מניח קוז שיש עסקאות שאין להן עלויות עסקה ?? , זו תיאוריה יותר מידי רחוקה מהמציאות נראה לי
ב. האם צוו המניעה שקבל שוורץ נגד אתא , תופס כל עוד שוורץ גר באזור וניזוק מהרעש , או בגלל שאתא חורג מהתקן והוראות החוק (ללא קשר לשוורץ) מחייבות צוו מניעה למפעל שחורג מהתקן?

עדי:
שלום גיא,
ביחס לקאוס, אין כוונתו שיש עיסקאות בלי עלויות עיסקה, אלא רק להבין יותר לעומק את השפעתן. לכן מכינים מודל בלי, רואים מה קורה, ומשווים למצב עם.
מטרתו העיקרית היתה למקד את תשומת ליבם של הכלכלנים אל עלויות העיסקה, שלדעתו אלו הבעיות הכלכליות החשובות ביותר.

לגבי היות הצדדים 'חברים', אין בכך צורך. די בכך שכל אחד דואג לעצמו.
באתא נ. שוורץ, אם אין בימ"ש, אתא לא חייבת להקטין את הרעש, אבל אם אפשר להקטינו בעלות סבירה, שוורץ (ושכניו) יהיו מוכנים לממן קיר אקוסטי או אמצעי דרוש אחר. הרעיון הוא שאם יש אמצעי להפחתת הנזק שעלותו קטנה מהנזק עצמו, כדאי לניזוק לשלם על האמצעי.
אם המשפט קובע זכויות, בעצם מדובר בקביעה מי ישלם על הקיר האקוסטי (או אמצעי אחר), אך אין בכך השפעה על אם ייבנה הקיר או לא, אלא רק מי ישלם עליו.

בפועל, אולי שוורץ לא יהיה מוכן לשלם לבניית הקיר, גם אם אין לו זכות משפטית, אך בדיוק למקרים אלו כיוון קאוס - בחינה מהן עלויות העיסקה המונעות את העיסקה היעילה שיכולה היתה להתרחש.

לגבי צו המניעה, הוא בתוקף כל עוד לא בוטל. אם שוורץ עזב את האיזור, אתא יכולה לחזור לבימ"ש ולטעון לשינוי נסיבות, אך עד אז היא מחוייבת בו. אם תפנה, יבוא שכן אחר, או הרשות המקומית, ויתנגדו לביטול, או יבקשו צו דומה בשמם.

עדי אייל אמר/ה...

גיא:
עדי תודה על תשובתך
אם זאת אני קצת חולק על דעתך אם אתה כמובן מרשה לי

אני מסכים שלפי גישת קאוס על אתא ועל שוורץ לסגור את הדברים בינהם
אולם כפי שהדברים היו במצב האמיתי אתא לא ראתה בשוורץ שום סיבה לחשש ממנו , בהיותו קטן וחסר משמעותי , ההוכחה לכך היא הריצות של שוורץ במשך שנים , כל זאת בזמן שאתא לא עשו מאמץ כלשהו .

אנני מסכים איתך שהשכנים ושוורץ כדי למזער את הנזק היו מקימים קיר אקוסטי אצל כל אחד , הייתי מסכים אם הגישה הכלכלית מצרפית היתה מוכיחה שסך העלות שישקיע שוורץ וכל השכנים שלו ביחד תהה
א. נמוכה מההשקעה שאתא תשקיע - אז נגיע ליעילות מצרפית , אחרת לא נשיג יעילות מצרפית אופטמלית .
ב.במידה ושוורץ היה מקים ביחד עם השכנים לכל דירה קיר אקוסטי מה היה מונע מאתא להגיע לנזק גבוהה יותר כדי להגדיל את התפוקה

דברנו בשיעורים על מאזן הנוחות , אני חושב שעל בית המשפט היה לראות גם את העובדים של אתא כחשופים לנזק שאתא בעצמה גורמת (דומה לחוקי הרעש בדיסקונטים ,ותקליטנים שמפעילים באירועי שמחות) .

בנוסף מפתיע אותי משהו שלא דנו בו בפן המשפטי והוא , התקינה עצמה , אתא חרגה מתקינה שנקבעה , על סמך הידוע לי תקינה היא כמעט חקיקה
כשאתא עוברת על מגבלות התקינה , בעני זה סוג של עבירה פלילית של חברה ,(ואולי זו הסיבה גם לצוו מניעה יותר מכל) ,

מה שאפשר ללמוד בפס"ד הזה שמותר ואפשר לחרוג מתקינה וחוק , כל עוד מגיעים ליעילות מצרפית אופטמלית , אם כך מה לגבי כל החוקים שנקבעו
האם למשל אפשר לחסל את ראש המאפיה שמייצר הרבה נזק והחצנה כלפי אחרים , ללא משפט , סך הכל זה תורם ליעילות המצרפית האופטמלית וכו..

אני חושב שהתמקדות בשוורץ בפסד הזה חורגת מהנושא העקרי שבעני הוא דווקא החריגה של אתא מהתקינה , מהחוק , ובהבט הספרותי של המשפט אני חושף כאן מצב שהוראות החוק מופרות על ידי החוק בעצמו (השר) שנותן לגיטציה ועידוד למפעלים לא להתייחס לתקינה כפי שנקבעה.

לגבי תשובתך שכל אזרח ימגן את ביתו נגד הרעש שאתא עושים בכך נגיע ליעילות מצרפית , גישה זו אינה לפי הבנתי מגיעה מתורתו של קאוס שאומרת דווקא על דו שיח / משא ומתן , בעוד שאתה מציע פעילוית חד צדדיות של האזרח הפשוט להגן על עצמו , נגד מפרע הפוגע באופן בולט בחוק שקבעה המדינה .

עדי:
שלום גיא,
נקודות יפות.

אתא דחתה את שוורץ בלך ושוב. מה המשמעות?

אתא חשבה שאין לה סיבה להיענות לטענותיו של שוורץ. לא חששה ממנו.

מכאן שחשבה שבבתי המשפט תזכה, שהזכות לצידה, או לפחות היא חזקה במגרש הזה ולכן תוכל לנצח.

שוורץ לא בנה קיר (או פתרון אחר). מה המשמעות?

שהקיר יקר מדי, הוא חשב שיש פתרון אחר זול יותר (לתבוע את אתא), או שגם אם הוא נכשל בבתי המשפט, הקיר עדיין יקר מדי - קרי מחיר הקיר גבוה מנזקו. עדיף לסבול מאשר לשלם על קיר.

אופציה נוספת, כמובן, הוא מאוד כעס, ובשום מקרה לא ישלם על קיר שאתא אמורה לבנות בשבילו (או למנוע את הנזק בדרך אחרת).

עכשיו, מה לומדים מהעובדות?

ראשית, אתא ושוורץ נחלקו ביחס לזכות המשפטית, או לפחות ביחס לזכות המשפטית בפועל - זו שניתנת לאכיפה. ביחס לנקודה זו אומר קאוס, שתפקיד הדין להקצות זכויות ראשוניות (שיידעו של מי הן), ולאכפן בצורה ניתנת לצפייה מראש, קרי לא לבזבז עלויות עיסקה בניסיון לבררן או לאוכפן.

שנית, איננו יודעים עדיין מה הפתרון היעיל מצרפית במקרה זה. ייתכן שמחיר הקטנת הרעש (דרך קיר או דרך אחרת) גבוה ממחיר הסבל ממנו, וייתכן שלהיפך. אם מחיר ההקטנה קטן יותר, צריך (מבחינת היעילות המצרפית) לעשות זאת. אז סיפור אתא ושוורץ הוא סיפור של ויכוח על "מי אמור לשלם?", כשכל אחד אומר שהבעייה היא אחריותו של הצד השני.

אם מחיר הסבל קטן יותר, צריך לסבול. ועדיין אפשר לתמוך בחובת פיצוי של אתא, כדי שהיא תישא בנזק ולא שוורץ (ושכניו). זה חלק מהדיון על הקצאת הזכות - מי רשאי לדרוש מהשני לפתור את הבעיה.

טענתו של קאוס היא, שאם אין עלויות עיסקה, ואפשרי מו"מ, את הפתרון היעיל יעשו, והשאלה היא רק שאלת חלוקה. בהחלט ניתן לתמוך במשפט ככלי לחלוקה, להחליט מי ישלם על שינוי המצב.

זה שהיו עלויות עיסקה, אומר שהסתכלות במציאות - מה הפתרון כרגע - אינה עונה על השאלה מה יעיל. לכן איני יודע מה היה יעיל יותר באותו מקרה. אולי אין ברירה, ומפעלים צריכים לגדול. כמו שאמרת, גם העובדים נחשבים, גם ברעש שהם סובלים וגם במחייה שהמפעל מספק להם.

כנראה שאלו שהחליטו בסוגיה (שר האוצר, ובג"צ אחריו) האמינו שהפתרון היעיל הוא שהמפעל יעבוד. חוץ מזה הם גם פיצו את שוורץ, אך לא על נזקו, אלא הרבה פחות. לו היו מחליטים אותה החלטה בתביעה הנזיקית, היו מקצים לו פיצויים ראויים ומתנצלים בפניו שאין ברירה, ואיתרע מזלו לשלם את מחיר הקידמה החברתית. פיצויים היו מחפים קצת על הסבל, למרות שאני לא ממש מאמין במנטרה הנזיקית של "להשיב את המצב לקדמותו". רעיון יפה, אך לא ממש אפשרי.

לגבי התקינה, זו בעיה חוקית, ואני מקווה שהאחראי על אכיפתה אכן קנס את אתא כפי שהוא אמור. כמובן, שאם הפתרון היעיל הוא שהמפעל יעבוד, אפשר לשנות את התקן, או להמשיך ולקנוס (ואז אתא משלמת לחברה את מחיר הנזק שהיא גורמת, מבלי שתימנע אפשרותה להמשיך בו), או להקטין את הרעש ולהיות מודעים לכך שבחרנו פתרון שיש לו מחיר כלכלי. כנראה אם זה מה שמוסדות החברה בוחרים, המחיר החברתי שהן מעריכות את הרעש בו, גבוה משחשבנו, ובעצם הן אומרות שהפתרון היעיל הוא הקטנת הרעש. לגיטימי בהחלט, לכן יש מוסדות חברתיים - להחליט בסוגיות כגון אלה.

כמובן שאסור לסגור את נושא אתא מבלי להצביע על בעיית התיאום בין השכנים. בהחלט ייתכן שהמחיר שהם משלמים באופן מצטבר גבוה ממחיר הקטנת הנזק, ורק קשיי התיאום ובעיית הטפיל בין השכנים מונעים התאגדותם כדי להקים את אותו קיר, לשלם לאתא כדי להזיז את מתקן הקירור, או לפחות להצטרף ולחלוק בהוצאות המשפט.

בעיות תיאום מסוג זה הן מרכזיות בניתוח הכלכלי היום, אך קאוס (שכתב לפני 1960) היה פחות מודע אליהן, ולכן לא הדגישן. הן עדיין נכללות בתיאורמה, תחת השם הכללי - עלויות עיסקה. כאן, עלויות קשירת עיסקה בין השכנים בהינתן קשיי תיאום.

חשוב להבין את נושא החזק מול החלש, והקשר לקאוס. יחסי חזק מול חלש יקבעו מי ישלם על ביצוע הפתרון שייבחר, לא מה הפתרון דווקא. נניח שהקיר האקוסטי יקר מדי, אם אתא חזקה ושוורץ (והשכנים) חלשים, הם עדיין יכולים לאסוף כסף ולשלם את עלויות העברת מתקן הקירור, או חוזה עם אתא שיגביל שעות עבודה, או כל פתרון אחר שאתא יכולה לנקוט בו חד-צדדית (ותעשה זאת אם תחוייב בידי בית משפט).

כך שאם חושבים על המו"מ האפשרי, עדיין כל תוצאה שאפשר להגיע אליה דרך בימ"ש בכפייה, אפשרי עוד קודם בהסכמה. אילו הצדדים היו יודעים בדיוק מה יפסוק בימ"ש, ואילו האכיפה היתה מיידית ונחרצת, הם היו עושים מראש מה שבימ"ש יקבע. מי חזק ומי חלש תלוי גם במי יכול להפעיל את ביה"מ, או את רשויות המדינה. קאוס בעצם אומר לנו, בואו נתמקד בעלויות העיסקה כדי שהצדדים יוכלו להגיע לפתרון היעיל בעצמם, ואם צריך התערבות משפטית כדי לשנות את יחסי הכוחות, רצוי לעשות זאת בבהירות בהקצאת הזכות הראשונית - אך בל נשלה את עצמנו שאנו משנים את המציאות הסופית בתוצאה הפיזית, מה שאנו משנים הוא מי ישלם. מטרה ראויה בהחלט. אם היו מתמקדים בה מראש כאן, היו חוסכים הרבה דיונים וסבל ממושך לצדדים.

כשממקדים את הדיון כך, הרבה יותר קל להצדיק סעד לשוורץ מראש, כזה שלוקח בחשבון גם את שאר השכנים וגורם למפעל להפנים את הנזק. הניסיון ללכת לפי קטגוריות מוחלטות (צו מניעה) גרם לתוצאה מאוד בעייתית (הפקעה). רחוק מאוד מלפתור את הבעייה, אך נשמע מאוד יפה בשלב הערעור האזרחי.