יום רביעי, 24 בדצמבר 2008

תקשורת ופסיכולוגיה - סגנונות

שלום לכולם,
ראשית, תודה על ההשתתפות בשירה היום. קשה לעשות דברים 'לא מתאימים' לסיטואציה, ושירה בזמן שיעור בפקולטה למשפטים בהחלט מעלה קשיים של תדמית ו'לא נעים'. היכולת שלנו להתגבר על קשיים מסוג זה היא שמאפשרת חופש – האפשרות לעשות כרצוננו ללא תלות במגבלות 'חיצוניות'. יכולת כזו היא דבר שצריך לתרגל אותו – להכריח את עצמנו להתאמץ בתחילת הדרך, כדי שהמשכה יהיה קל יותר. דוגמא טובה נתן לנו רועי כאשר שיתף לגבי הקשיים שהיו לו להשטות כחלק מהמצגת.
לגבי הסגנונות, העמקנו קצת יותר, אך יש עוד הרבה עבודה. שיעורי הבית שלכם לשבוע זה כפולים. ראשית, שימו לב למקומות בהם אתם רואים אי-הבנות כתוצאה מסגנון תקשורת שונה, בין אם אי-הבנות שאתם מעורבים בהם ובין אם כאלה שהייתם עדים להם. מה שאנו מחפשים הוא קצרים בתקשורת, מקומות בהם א' אמר משהו שב' פירש אותו בצורה אחרת. הרבה פעמים עולה כעס או עלבון, אבל לא רק. הרחיבו מבט ודווחו בבלוג על מקרים שנכחתם בהם (תגובה לרשומה זו).
שנית, נסו להתאים את עצמכם לסגנון התקשורת של מי שאתם באינטראקציה איתו. אל תנסו לשנות את עורכם לגמרי, אלא רק להתאמץ קצת לכיוון שלו. ניתן לראות זאת כ'זרימה' עם האדם האחר. הגיבו כפי שנראה לכם שהוא מעדיף, נסו לדבר את השפה שלו. נסו לקרוא את הכוונה מאחרי המילים, לפרש את האחר לאור הסגנון שלו ולא שלכם. גם כאן, ספרו בבלוג על התנסויותיכם. אל תגבילו את עצמכם רק לשיחות 'רציניות'. הרשו לעצמכם להתחבר גם לנהג האוטובוס, למוכר בחנות – השתמשו ביכולת שלכם לפתח שיחה ולהמשיכה מעבר למקובל (שיעורי הבית הראשונים), ועשו זאת בדרך שנראית לכם תואמת לסגנון שלו. הקשיבו בשפה שלו, בקיצור – שחקו קצת עם נושא הסגנונות, זיהוי אנשים אחרים, ודיבור בשפתם.

בשיעור הבא נדבר סוף סוף על המאמר העוסק במשפט מטפל ומונע. בנוסף, קיראו את המאמר: Better Legal Counseling Through Empirical Research: Identifying Psychological Soft Spots and Strategies המתקשר למאמר הראשון ומנסה ליישמו הלכה למעשה. נדבר על שניהם.

14 תגובות:

Sarit אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
Sarit אמר/ה...

חנוכה שמח לכולם!
אני (ושאר התלמידים בקורס של חבקין) ממש מצטערים שפיספסנו את השיעור המיוחד לחנוכה. אבל לא על זה רציתי לדבר.
זוכרים שדיברנו על המילה "כאילו" שאני משתמשת בה בלי סוף?
אז הבוקר שמעתי גלי צה"ל, ורזי ברקאי דיבר עם כתב מהשטח שבאמצע הדיווח נשמע "צבע אדום" והוא היה צריך לתפוס מחסה.
הכתב מהשטח לא התבלבל והמשיך לדווח מה קורה באשקלון מהמחסה שתפס, אך כבר שמעו שהוא מתוח ומעט מפוזר-דעת, וניתן היה לזהות זאת בעיקר ממס' הפעמים שהשתמש במילה:
"כאמור"
וזאת בלי הפירוש הנכון שלה.

אני מביאה את זה כדי להראות, שאנשים שונים מתחומים שונים משתמשים במילה כללית כלשהי כדי למשוך זמן דיבור בזמן שהם חושבים על הדברים הבאים שהם רוצים להגיד, בעיקר כאשר המחשבות שלהם מפוזרות. אלא שאנשים משכילים יותר משתמשים במילים גבוהות יותר.
המסקנה שלי מכל זה היא, שזה לא הרגל כ"כ מגונה, מפני שהוא הכרחי. הדרך להפוך אותו ליותר אלגנטי הוא בכמה דרכים מקבילות:
(א) לנסות להפחית *מעט* את השימוש במילה האמורה.
(ב)לנסות, כמה שניתן, לסדר את המחשבות מראש.
(ג) לבחור מילה יותר אינטלגנטית מ"כאילו".

כאמור, חנוכה שמח! :)
iiii|iiii

הדס אמר/ה...

אני בן אדם מאוד משימתי, מאוד פרקטי. אף פעם אין לי זמן, ותמיד אני עושה כמה דברים בו זמנית. כשאני מגיעה לדינמיקה עם הורים/חברים (תלוי בסיטואציה) קורא לי שאני אומרת שצריך לעשות משהו תוך ככה וככה זמן, אח"כ צריך ללכת לשמה, לדבר עם ההוא- רשימת משימות שלי מאוד עוזרת להתארגן על עצמי ולדעת מה יש לי לעשות בזמן שנתון לרשותי. לעומת זאת, אני נתקלת בתגובות מאחרים של "אני לא המשרת שלך, את לא תגידי לי מה לעשות, תירגעי..."- שבמפתיע גם אני נעלבת מהן (ולא רק הם) בגלל שבסך הכל לא רציתי לעשות שום דבר רע, זו הדרך שבה אני פועלת. אני חושבת שמאוד חשוב להכיר את סגנונות התקשורת לעומק כדי להגיד לעצמי במצב כזה "מול אני עומדת עכשיו, צריך להתאים את האופן בו אני מסבירה את המשימות לאותו אדם שעומד מולי". וכמובן: "אתה לא המשרת שלי, זה ממש לא הכוונה שלי, אני צריכה לעשות אחת שתיים שלוש ארבע, באיזה דרך אתה רוצה שאני אעביר לך את זה אם לא בדרך שעשיתי עד עכשיו"? אני לא אגיד שאין טאקלים, אבל אני משתדלת שיהיו פחות...
אני רוצה לשתף קצת בנוגע להסתכלויות זוויות שונות. נכון, כולנו אבטיפוסים מעורבים אבל אני חושבת שבלהט הרגע מאוד קשה לאתר בדיוק מי אלו שעומדים מולך, ולפעמים אפילו לתאר מי זה אתה שעומד מול אותה "אלו". היום עמדנו בפקק, במחלף אלוף שדה לכיוון צפון, בדרך להרצליה. ברדיו אמרו שיש עומס תנועה כבד מאוד מבר אילן עד צומת רעננה צפון. אמרתי: "איזה יופי, זה לא הכיוון שלנו". חברה שלי אמרה "אוי ואבוי, עד מורשה זה פקוק". חשבתי על דרך ההסתכלות שלה, וחשבתי שזה חבל כי גם ככה היא עומדת בפקק ואין מה לעשות כנגד זה. זה היה מוזר, פתאום לא הייתי המשימתית שממהרת לכל מקום ואין לה שנייה זמן לנשום, פתאום הבנתי שאין מה לעשות והיה חבל לי לבזבז את הזמן על להיות פסימית. מהתקשורת הכללית שלי אני חושבת שאני נתקלת הכי הרבה בטיפוסים המוגדרים כנכנסים לפרטים, כיוון שאני תופשת את ההתנהגות שלהם כפסיביות וחוסר אכפתיות, שיכולה לפעמים לחרפן אותי, בעיקר שיש איזה משימה לבצע. בסופו של דבר המשימה תבוצע בצורה מושלמת על ידם, אבל עד שזה יקרה- יש סיכוי שכבר לא יהיה לה טעם. מעניין אותי אם אפשר לעבוד על תכונות כאלו ולנסות לשנות את סגנון התקשורת כשיש מודעות אליו, או שאולי זה הטבע שלנו? אשמח לתגובותכם.

karin אמר/ה...

מוצאי חנוכה שמח לכולם.

לפני שעה חזרתי הביתה מסיור בבימ"ש למשפחה ברמת גן מטעם הקליניקה. נכחנו בדיון בנושא קיום צוואה, כשעורכת דין חקרה את עוה"ד מכין הצוואה (שהכין אותה לפני כ-7 שנים.) על כל שאלה ששאלה החוקרת, ענה העד ב"אני לא זוכר... באמת לא זוכר." זה קרה כל כך הרבה פעמים, שזה הפך להיות באמת מביך. בנוסף, עורכת הדין הזו נראתה די מפוזרת, לא ידעה איזה מסמך הוא הרלוונטי וכו'.
כל אותה העת לא גרעתי עין מהשופטת. לאט לאט, היא פיתחה בתוכה התקוממות וחוסר סבלנות כלפי עורכת הדין. בתחילה היא עצרה אותה בחיוך והתחילה לתחקר את העד בעצמה, כדי לעזור לה. אח"כ היא פשוט עצרה אותה באמצע. אח"כ היא כבר התעצבנה באמת, ובאמצע השאלות שלה קראה: "לפרוטקול: החלטה. לא יוקראו יותר קטעים מהמסמך כי זה חסר טעם", סיננה לנחקר להיות סבלני, ועשתה תנועות של ניד ראש מתוסכל עקב שאלות עוה"ד.
אם עוה"ד הייתה מתפנה לשניה לשים לב לתגובות השופטת, אני מניחה שהיא הייתה מתנהגת אחרת, ולא ממשיכה בדיוק באותו קו חקירה שכ"כ שנוא עליה. אני חושבת שהשופת היא "משימתית"- יאללה, הוא לא זוכר, עזבי את זה, בואי נתקדם ונעוף מכאן. עוה"ד היא יותר "ספונטנית"- בסדר, הוא לא זוכר. חבל. אז אני אמשיך לירות לכל הכיוונים, אולי הוא יזכר במשהו בסוף, אולי זה גם ישתרבב לפרוטקול. השופטת עצבנית? לא בטוח שהיא שמה לב לכך, וגם אם כן- אז מה, יעבור לה. העיקר החקירה שלי עכשיו.
באמת שזה היה מביך. חשתי צורך לקום, לנער אותה, ולסובב את ראשה לעבר השופטת- להפנות את תשומת ליבה לאנטיגוניזם שהיא מייצרת באולם ביהמ"ש.

באשר אליי, אני מנסה, לא מהשבוע אלא עוד מתחילת הנושא, להתאים את עצמי לסגנונות תקשורת אחרים. אין לי חוויה מעניינת במיוחד, אבל יש לי שאלה: היכן עובר הגבול? עד איפה אני צריכה ללכת לקראת השני? ואם הבדל הסגנונות ממש פוגע בי? אני אמורה לומר- 'טוב, הוא פשוט כזה, הוא לא מתכוון לפגוע, זה הסגנון שלו?' הכין המקומותה האלה שהם קונצנזוס אצל כל הטיפוסים- שאלה דברים פוגעים, ואותם לא עושים? מקווה ששאלתי הובנה.

נתראה מחר!

Marina אמר/ה...

מאז שהתחלנו לדבר על סגנונות תקשורת שונים התחלתי לשים לב לדברים שלא הייתי שמה לב אליהם בעבר, גם בהתנהגות שלי וגם בהתנהגות של האנשים הקרובים אלי.. פתאום אני מוצאת את עצמי אומרת בלב- טוב, אני עושה כך וכך כי אני ספונטנית. אבל, כמו שאמרנו, "ספונטני" הוא רק אב טיפוס, ואני חושבת שהדרך היותר נכונה להגדיר אותי היא ספונטנית-משימתית.
אני חייבת להודות שבמהלך השבועיים-שלושה האחרונים לא כל כך יצא לי לנסות ולתרגל את התאמת סגנון התקשורת בהתאם לאדם שעומד מולי, אבל מה שכן שמתי לב למשהו מעניין בעצמי (ואולי זה נכון לכולם...): כשאני נמצאת במצב נפשי מעורער, הסגנון "השולט" שלי, כלומר ה"ספונטני" תופס פיקוד עוד יותר ופשוט דוחק את ה"משימתי" מחוץ לדלת. רמת ה"ספונטניות" שאני מסוגלת להגיע אליה הפתיעה (ואף מאד הפחידה) אותי בשבועות האחרונים. מעניין למה זה ככה... ועוד יותר מעניין- מה עושים עם זה? איך מחזירים את המשימתי חזרה? אני צריכה אותו! :)

anuta.b אמר/ה...

בוקר מוקדם, רגוע וטוב לכולם!
קצת לגבי סגנונות תקשורת..
בתור מאזינה קבועה של רדיו תל אביב בבקרים (התכנית של טל ברמן ואביעד קיסוס) הגעתי למסקנה שחצי ממה שהופך את התכנית לחביבה עלי כ"כ הוא ההבדלים בסגנונות תקשורת..
לטל ואביעד יש סגנון תקשורת וכימיה מובנים ומסוגננים שניתן לאפיין כספונטניים (לטעמי)..
כחלק מהתכנית הם עורכים חידונים שונים ומעלים מאזינים לשידור. מה שקורה בהתנגשות בין המנחים למאזין (לרוב מאזינה) הוא בדיוק התנגשות בסגנון התקשורת.
המאזינים מתחלקים חצי חצי - המשימתיים שבאו לענות על השאלות, לקבל את הפרס וללכת והספונטניים שבאו בעיקר להנות מ15 שניות התהילה בגלי האתר.
ההתנגשות בין הראשונים למנחים יוצרת שתיקה רועמת מצד המטלפנים. לי זה תמיד מרגיש כאילו הם חושבים "נו, תסיימו עם השטויות ובואו ניגש לשאלות, חלאס להריץ צחוקים". במקרה כזה המנחים אכן ממלאים את זמן האויר בתקשורת הדי משעשעת ביניהם.


ההתנגשות בין השניים למנחים נדירה הרבה יותר, ואולם משעשעת פי כמה. המצב שנוצר הוא של שלושה אנשים שכל מה שמעניין אותם הוא ה"מסביב" לשאלות, ושלרוב נשארים בהרצת הצחוקים. החלק המעניין הוא שהשאלות נשאלות לבסוף (הרי צריך לפרסם, לא?) ואחד המנחים לוקח על עצמו את תפקיד המשימתי. פתאום נוצרת חלוקת תפקידים שונה לגמרי מתוך שינוי מצב (בזבוז זמן אויר).

נראה שבמקרה הזה הפער בסגנונות תקשורת עלול ליצור שני דברים:
במקרה הראשון הוא יוצר מעין תסכול לייט - כמו התחושה של המתנה בתור.
במקרה השני הוא יוצר תחלופת תפקידים בין אנשים - אחד האנשים לוקח תפקיד ש"לא מתאים" לסגנון התקשורת שלו מכורח הנסיבות.

מקרה שני הוא דווקא מעשה טוב (קלאסי) שיצא לי ולחברתי לעשות אתמול.
בזמן הליכתינו בר"ג חלפנו על פני קשישה חמודה עם שקים רבים. הקשישה ביקשה מאיתנו לעזור לה לקחת את השקים לאוטו (שחנה די קרוב) וכמובן שנענינו בחיוב.
שתינו מיהרנו מאוד ואילו הקשישה מאוד נהנתה מהחברה והחלה לספר לנו על תוכן השקים (כולל הדגמות פעילות). חברתי בהיותה טיפוס משימתי ביותר, תוך שמירה על כללי נימוס ניסתה להסביר לקשישה הנחמדה שאנחנו ממש ממהרות וכמעט לחלוב ממנה את מיקומו של הרכב, מה שלא הפריע לקשישה להתעלם לגמרי מהצורך שלנו ולהמשיך לספר לנו על השאל היפה כלכך ב10 שקלים בלבד שקנתה באחת החנויות.
בהתנגשות הסגנונות הזו היה בעיקר כעס, אך כעס של "לא נעים" כי עיממה אותו ההבנה כי בסה"כ מדובר באישה קשישה.
למעשה נראה כי כאשר ישנה מודעות לשוני בסגנונות התקשורת התחושות מתעממות ונכנסות לפרופורציה..

לגבי ההתאמה בסגנון - במקרה הקשישה דווקא הרשתי לעצמי להיות הטיפוס ה"אנושי". זרמתי איתה ועם הסיפורים, ותחושתי היתה תחושת תסכול. התאמת סגנון התקשורת שלי אליה גרם לכך שאיבדנו זמן (שבאותו הרגע היה לנו מאוד מאוד יקר) ללא העצת התהליך (העזרה בסחיבת השקים). אמנם היתה תחושה נעימה של עזרה בזולת, אך היא לא כיסתה על תחושה שלילית.

המסקנה היא שבסה"כ ייתכן והתאמת הסגנון יעילה בהשגת המטרה לתווך הארוך, אך דורשת המון זמן והמון תשומת לב ולא בטוח אם זה משתלם בזמן הקצר..

יומטוב ושקט
אנה

Dor אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
Dor אמר/ה...

השבוע במסגרת עבודתי עברתי קורס ניהול מו"מ מתקדם, בו ביצענו סימולציות רבות. באחת הסימולציות, הייתי צריך לבצע מו"מ על עסקה מאוד מאוד מפורטת מבחינת פרטים, תמהילי רכש שונים ותמחור שונה עבור כל רכיב- אולם המטרה הייתה שבשורה התחתונה נגיע ליעד מספרי כלשהו כולל עבור העסקה אשר כוללת חבילות עבודה רבות ובהן תתי-רכיבים. בד"כ, שאני מבצע מו"מ אני לרוב נכנס לפרטים, זאת מכיוון שדעתי היא שמשנה לבחון כל רכיב, במיוחד בעסקאות בהם כל רכיב קטן יכול לשנות את התמונה לגמרי ולכן כך גם ניסיתי להתנהל בסימולציה הזו. אולם, מי שהייתה מולי במו"מ, הייתה בחורה משימתית מאוד שאוהבת "תכלס", אוהבת לראות את התמונה בכללותה ורוצה להגיע ליעד שלה וזהו! ולכן, כאשר התחלתי לפרט עבור כל תת-רכיב את מחיר היעד שאני יכול לתת עבורו, היא פשוט ענתה, "עזוב, אנחנו נישאר פה יום שלם אם לא נתחיל לדבר תכלס". שהיא ענתה לי כך, חשבתי לעצמי בלב "גם אני מדבר תכלס :-).. אבל שנינו פשוט טיפוסים שונים, היא לא אוהבת להיכנס לפרטים (דבר שנכון לגבי גם באופן כללי), ואולם אני במו"מ שמתבסס על כ"כ הרבה פרטים אוהב להיכנס לפרטים".
בשלבים שקרו לאחר מכן, אני עונה על המשימה השנייה שלנו שכן בה ניסיתי לעבור מטיפוס נכנס לפרטים לטיפוס משימתי, שאוהב לראות את התמונה מלמעלה, את מחירי היעד וזהו. ניסיתי לעשות זאת, ולדוגמה במקום לבצע מו"מ על מחיר של יום עבודה ספציפי כרכיב, התחלתי לדבר בחבילות עבודה. אולם, הצד שמנגד שכפי שציינתי היה משימתי מאוד, לא רצה לדבר על חבילות עבודה שכן עבורה זה גם נחשב היה כניסה לפרטים ולכן היא רצתה לנהל מו"מ על מחירים כוללים של סך כל העסקה שכללה חבילות עבודה רבות..
ולכן, אמנם ניסיתי לעבור מטיפוס נכנס לפרטים בסיטואציה זו לטיפוס משימתי, אך לא הצלחתי לעשות כן באופן מוחלט ובמחשבה לאחור, אני לא חושב שהייתי צריך גם.. את המושכות לאחר מכן במו"מ, לקחה מי שהייתה איתי במו"מ, שתפסה צד משימתי אבסולוטי כמו הבחורה שהייתה מולי ולכן, שתי הבחורות הסתדרו ביניהן..
מקווה שהצלחתי להעביר את הדוגמה ואת המסר אליו התכוונתי... אולם אני יודע שבלי יותר מדי פרטים (על מה היה המו"מ וכו')- קשה להבין את הנאמר.

Vadim אמר/ה...

מקומות בהם נחשפתי לקצרים בתקשורת:
אי הבנות כתוצאה מסגנון תקשורת שונה: (אני משימתי) : במילואים עם המ"פ החדש : יש לי דעות די מוצקות לגבי אופן התנהלותם של דברים בצבא, ובהתאם לכך באופן טבעי התגובות שלי קצרות ונחרצות. במיוחד כאשר אני צריך להעביר את המסר לאחד הקצינים במשפט וחצי. הקצר בתקשורת עם המ"פ הביא לכך, שהוא פירש בטעות את התגובות שלי כנובעות משיקולים לא עניינים, כמו ניסיון להפחית את כמות המשימות. דבר שאף הכעיס אותו מעט. מנגד, אני חשתי עלבון מסוים מעצם מחשבתו שאלה השיקולים שלי. כך שרק לקראת סוף תקופת התעסוקה האחרונה, הרגשתי שמצאנו שפה משותפת. אני מניח כי הוא רגיל לשמוע טענות והשגות על החלטותיו, ובאופן אוטומטי סיווג גם את דברי הקצרים כדברי ביקורת לא ענייניים. כנראה שהיה עלי להדגיש מלכתחילה כי השיקולים שלי הם עניינים, אולם זה משהו שנראה לי כמובן מאליו באשר לכל אחד שמביע את דעתו. כל עוד לא הוכח אחרת. התרשמתי שמשום מה הוא לא סיווג אותי כמשימתי, ולכן כאשר שמע את דברי הקצרים החליט שאין מאחוריהם הרבה.

ניסיון להתאים עצמי לסגנון תקשורת אחר:

אפתח בווידוי כי זה די קשה עבורי, ולכן ישנם אנשים איתם אני משדר על גלים שונים. אביא דוגמא מהעבודה: באחת העבודות בהן עבדתי, היה אדם אחד איתו חשתי קושי אמיתי לתקשר. לא עזר כלום, לא בדיחות כדי לשבור את הקרח ולא שיחות על נושאים שלכאורה מעניינים אותו. לכן כדי איכשהו לתקשר באופן שנדרש לצרכי עבודה, נאלצתי להתאים את עצמי לסגנון שלו(לא יודע אם אפשר לקרוא לזה סגנון). קודם כל, הבנתי שאסור לי להניח שום דבר לגבי אופן הבנתו את הדברים. בשיחות איתו נאלצתי למחוק מהלקסיקון את המילים: "מובן מאליו" ו"ברור". כי כל פעם שהנחתי שהוא מבין את ה"מובן מאליו" או את ה"ברור", אז נוצר קצר בתקשורת בינינו. זו הייתה משימה לא פשוטה בכלל. כי בעוד שאם בדרך כלל אני רוצה להוביל מישהו מנ' A לנק' E מבחינה לוגית, אז אני יודע שאין צורך להתעכב על נ' B ו-C למשל כי זה ברור, אז בשיחות איתו נדרשתי ממש להתאמץ כדי לוודא שאני לא משאיר לו פתח ללכת לאיבוד. הדבר בלט מאוד מאחר ולא מדובר היה רק בשיחות על נושאים שברומו של עולם, וגם לא בניתוח ביקורתי של ההשגות על תורת הקוואנטים, אלא טכניקה שהיה עלי לאמץ בכל שיחת עבודה שוטפת. מנגד, השתדלתי לעשות זאת בעדינות כדי שלא יקבל את הרושם שאני עושה ממנו טיפש. אך הניסיון הוכיח שכל פעם שנזהרתי יתר על המידה, בסוף נפגעתי בדרך זו או אחרת מקצר בתקשורת. לסיכום, נאלצתי לסטות מהסגנון המשימתי שלי, ולשדר כל שלב במחשבותיי (מה שהוביל לבזבוז זמן ותסכול מסויים).

מריאטה אמר/ה...

עקב המשימות השבוע, כל פעם שנשמע ויכוח או הגבהת קול, ניסיתי לחפש מהם סוגי הסגנונות המעורבים, איפה היה הקצר ומדוע. אך במהרה התגלה לי כי נורא קשה לי לסווג לאיזה סגנון תקשורת שייך כל אחד. לא ידעתי כיצד מוגדר כל טיפוס והאם יש בו גם משהו מסגנון תקשורת אחר ולכן היה לי קשה לומר איך א' פירש את דברי ב' בהתאם לסגנון התקשורת שלו.
הדבר היחיד שהצלחתי לעשות הוא לשים לב מתי נוצר ויכוח ביני למישהו אחר ורק שם ידעתי כי יש קצר בתקשורת כי התכוונתי להגיד משהו אחד שהתפרש למשהו אחר.
המקרה:
אמא שלי הזמינה אותי ואת יונתן לארוחת שבת שהתארחו בה גם בן דוד שלי עם משפחתו. לצערי הרב אותו יום הרכב החליט שלא בא לו ולכן גם לא הניע. התעכבנו על סידור הרכב ולכן גם לא הגענו לארוחה. כשהגענו בסופו של דבר בדיוק בתום הארוחה, החלטתי לשטוף את הכלים. אז ראיתי את צלחת האוכל הגדולה ריקה ואמרתי לאמא: "אני רואה שהאוכל היה טעים, לא נשאר כלום". בשלב זה אמי התפרצה עלי והחלה לומר כי נשאר הרבה אך היא זרקה הכל ושהייתי צריכה לומר קודם שאני רוצה שהיא תשאיר לי וכו'. כל שהתכוונתי לעשות הוא לדבר איתה קצת ולשבח את זה שכולם אכלו את הכל אך ממשפט אחד שלי היא הבינה כי התלוננתי על כך שהיא לא השאירה לי אוכל.כמובן שישר ניסיתי להתאים את עצמי אליה ולתת לה להרגיש שאני מבינה למה היא עצבנית, ניסיתי להסביר באריכות למה התכוונתי למרות שבדרך כלל הייתי אומרת לה שזה לא מה שאמרתי והייתי הולכת.
בסופו של דבר הרוחות נרגעו, לשמחתי :)
הייתי מגדירה את אמא שלי כסגנון המשימתי ולמרות שגם אני מוגדרת כך, יש ביננו קצרים בתקשורת.

מה שאני בעצם מנסה לומר הוא שלא דווקא סגנון התקשורת של האדם הוא זה שחשוב אלא המצב הרגשי שבו הוא נמצא ולפעמים על מנת לשדר על אותו גל יש להבין גם את המצב הרגשי של הצד השני בנוסף לסגנון התקשורת.

עדי אייל אמר/ה...

שלום לכולם,
תודה על השיתופים, שימו לב שמספר המגיבים נמוך יחסית - אני מחכה לעוד.
כמה התייחסויות למה שנכתב עד כה.
שרית, דיברת על 'ההרגל המגונה' ושאינו מגונה כי הוא הכרחי. לא בטוח שהוא מגונה כלל, אך אם מדובר במנגנון המאפשר לסדר את המחשבות בראש, כדברייך, אולי יש טובים ממנו. או לפחות שווה לשים לב מה אנו עושים, וגם מתי. למלא זמן אוויר בזמן שאנחנו חושבים, זה נחוץ רק אם יש כלל סמוי ששקט הוא פחות לגיטימי, או שיש מי שיתפרץ ויתחיל לדבר אם רק נהסס לרגע ולא נשמור על 'תורנו' בדיבור. שווה לבדוק איך מתמודדים עם זה אחרת.
הדס, מאוד אהבתי את התובנה על הפסימיות. שימי לב שגם היא בשפה משימתית - "חבל לי לבזבז את הזמן על להיות פסימית". שוב, הזמן מוביל...
קארין, הרצון לנער את עוה"ד מובן, והחשיבות של להיות קשובים לתגובות הקהל שלנו (גם הקהל העקיף - השופטת), אכן גדולה. יפה ששמת לב, ובתקווה שגם בעיתות לחץ, כשאת עוה"ד העסוקה בחקירה, תשמרי על הקשבה כזו.
מרינה, התובנה לגבי דחיקת המשימתי החוצה מראה מה הסגנון השליט - וגם מה חסרונותיו. מאפשר להתכונן למקרים בעייתיים, ולקבל החלטות אסטרטגיות (דוגמת הספירה עד 10) בזמנים הרגועים יותר, וגם תזכורת לנזק שאנו עלולים לגרום כשאנו פועלים 'טבעי'. מעלה גם שאלות לגבי 'טבעיות' הפעולה והתגובות האוטומטיות שלנו, על זה נדבר בהמשך.
דור, סיום דבריך ממחיש את סגנונך יותר מאשר התוכן. בעיניך, בלי הפרטים קשה להבין את הדוגמא, אצל ספונטני למשל, דווקא להיפך, אולי אפילו כבר כללת פרטים רבים.
ודים, שווה לעבוד על מציאת דרך לשמור את האחר ברור ומחובר, מבלי לבזבז זמן רב ולחוות תסכול (אצלך). התחלת בתהליך ההתאמה לסגנון התקשורת, עוד קצת עבודה ותראה שהדברים הולכים יותר קל. דבר דומה עלה אצל anutu.b (?), לגבי ההפרדה בין טווח קצר לארוך.
מריאטה, שמת לב לויכוח המראה שהיה קצר בתקשורת (קודם). כאן המקום לעבוד על תשומת לב מוקדמת, בשלב שהויכוח עוד לא נוצר, אך ניצניו כבר מבצבצים. ככל שנקדים לזהות, כך נוכל להקדים לתקן - ובשאיפה שנמנע את הויכוח טרם התפרצותו.

Shira אמר/ה...
תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.
Shira אמר/ה...

יום ראשון אני מגיעה לקליניקה לתת סיוע משפטי. בחדר שבו אני יושבת יש שולחן אחד עם מחשב שבו יושבת עובדת סוציאלית ושולחן עם מחשב נוסף שבו אני יושבת. הגעתי היום ובמקום שלי יושב איזה איש אחד ועובד על המחשב. אמרתי בוקר טוב וחיכיתי שהעבודת הסוציאלית תגיד לי מה לעשות.
האיש שאל אם הוא יושב במקום שלי ואמרתי לו שכן. עד כאן הכל בסדר ומנומס. ואז העו"ס אומרת לי "אז לכי מפה". פשוט ככה. שאלתי "מה?" ושוב היא סילקה אותי "לכי מפה" והיא אפילו לא מסתכלת עלי. מה יש לה נגדי? תהייתי לעצמי. האיש המשיך לשבת. אני עמדתי שם. לא רציתי להתווכח אז עברתי לתקשורת לא מילולית והפנתי לו מבט עוין. הוא קלט וישר אמר "אני מסיים תוך עשר דקות". והעו"ס אומרת "איך עשר דקות? זה לא יקח לך חצי שעה לפחות?" התעלמתי ממנה ואמרתי לאיש ההוא "אין שום בעיה, עשר דקות אני יכולה לחכות"
חיכיתי. כשהוא קם ללכת הוא התנצל ואני חייכתי שזה בסדר. אבל בפנים ממש היה לי רע, לא ממנו אלא מהעו"ס. מה היא מסלקת אותי? למה היא לא דיברה אלי כמו בן אדם? למה היא לא טורחת אפילו להסביר לי מי זה ומה קורה? שתסביר כמו בן אדם ואני אבין, זה לא שיש לי בעיה לחכות עד שיתפנה. באופן כללי בשלב זה המנגנון הקבוע שפועל אצלי הולך משהו כזה: עזבי אותה, היא לא שווה את זה. וכך היא מחוקה מבחינתי וזהו.
אחרי כמה דקות פתאום חשבתי אולי זה תקלה של סגנון תקשורת? הייתכן?
ניסיתי לחשוב.
• אנושי – זה בטח לא היא.
• נכנס לפרטים – בטח שלא, זה אני. לא היא.
• משימתי – גם לא, אחרת הייתה מנסה למצוא לי מקום אחר בשבילי או בשבילו. היא סתם סילקה אותי.
• נשאר הספונטני – ספונטני? תמיד הם מעלים לי אסוציאציה של אנשים נחמדים וזורמים כאלה. והיא בכלל לא נחמדה. אבל לא נשאר אב טיפוס אחר. חשבתי אולי בגלל שאני סגנון נכנס לפרטים כבד ולא זורם אז אני לוקחת אותה ברצינות מדי.
החלטתי לנסות לתקשר איתה בכל זאת למרות שלולא הסמנריון הזה בחיים לא הייתי אומרת לה יותר אף לא מילה אחת.
פניתי אליה במה שקיוויתי שנראה זורם וספונטני ושאלתי "מי זה האיש שישב פה? המנכ"ל או משהו? " היא ענתה בקצרה שלא, (לא הכי זורמת בעולם). לא התייאשתי וניסיתי לזרום הלאה, "חשבתי שהוא כנראה ממש חשוב אם ככה מיהרת לסלק אותי לכבודו" זה היה כאילו בצחוק, אבל לא ממש. היא אמרה, מה פתאום סילקתי אותך, זה היה בצחוק וניסתה להעלות חיוך קלוש. ממש בצחוק, אז למה כשהיא אמרה לכי מפה היא לה הסתכלה עלי ולא חייכה ולא כלום? השתדלתי לחייך בחזרה אבל לא הצלחתי. וזהו, שתקתי. לא הצלחתי להיות זורמת וספונטנית יותר. כל פעם שהיא אמרה לי משהו, התקלתי אותה בחזרה (אבל בנימוס).
אח"כ ניסיתי לנתח את מה שקרה וללמוד מזה.
מה למדתי? שיש אנשים שפשוט לא יודעים לתקשר בשום סגנון. היא לא אנושית ולא נכנסת לפרטים לא משימתית וגם לא ספונטנית. אולי היא באמת התכוונה לזה בצחוק אז בסדר, היא בעלת חוש הומור עלוב בעיניי אבל מלבד זאת היא גם לא יודעת לשדר אווירה של התבדחות, היא לא עושה את זה עם חיוך לא מרגישים שזה בצחוק, רק שליליות.. ואולי גם זה חשוב לדעת שיש אנשים שלא מתכוונים בהכרח לפגוע או למשהו רע, הם פשוט לא יודעים לתקשר, אין להם את זה. כמו שלומדים לזהות סגנון תקשורת אחר משלך וזה עוזר להתמודד עם הבן אדם כך אפשר ללמוד לזהות אנשים שפשוט אין להם את זה וברגע שמבינים וקולטים שהם מהסוג הזה, אז גם איתם יותר קל להתמודד.

shani אמר/ה...

הי שירה!

קראתי את מה שכתבת ורציתי להביע את דעתי...

לדעתי העובדת הסוציאלית היא מסוג הטיפוס המשימתי.

אסביר דבריי. טיפוס משימתי הינו כזה שרוצה "לתקתק" עבודה

הוא משתדל להצחיק, אבל זה לא כ"כ מעניין אותו אם הצליח. לרוב העבודה בראש עיסוקיו, גם אם זה יכול לפגוע ביחסי אנוש.

לכן, כשהעובדת הסוציאלית ראתה שהמקום שלך תפוס, ההיגיון אמר לה שאין בך צורך, וחבל לבזבז את הזמן, ולכן- תלכי.

הרעיון הוא מקסום משאבים וזמן, והיא כנראה לא מצאה לך מקום אחר כיוון שלא חשבה שיש צורך בכך.