יום חמישי, 11 ביוני 2009

במה אישית

ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?
העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.
הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.

אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.

במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.

הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.

כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.
הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.
הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?

בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.

כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.

במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.

בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק

5 תגובות:

Unknown אמר/ה...

ד"ר אייל,

שמחתי לראות שהעלית את הנושא אותו החלטת להשמיע לנו מעל במת "במה אישית" במסגרת הקליניקה לגישור. אני סבור כי בחרת בנושא מרתק.

אני מסוגל להבין את דעתך, ויותר מכך- אני מעריך את הכנות האישית שלך בתור מרצה למשפטים- בפני כולם ובמיוחד- בפני עצמך, להודות בהיסוס ובחשש שבהכשרת עורכי דין בישראל. אין טוב מחשבון נפש מדי פעם, כדי לתהות ביננו לבין עצמנו האם אנחנו פועלים נכון או לא, ואם לא- למצוא את האומץ לעצור את עצמנו ולפנות לאפיק טוב יותר וראוי יותר.

מכל מקום, אני חושש שעמדה הגורסת כי עדיף שלא להכשיר עו"ד היא עמדה פטרנליסטית ועל כן לא ראויה. לא נכון לומר שהחברה הופכת להיות פחות אנושית, פחות אישית, ויותר קרה ומנוכרת, מתייחסת לשיח זכויות וחובות באופן מנותק מרגשות וממחשבות, רק בגלל קיומם של עו"ד. עורכי דין הם חלק מהחברה כולה, ומעבר לזה שהם משפיעים- הם מושפעים. לא הם אלה שיהפכו חברה שלמה לשונה ממה שהיתה לפניהם. מעבר לזה שהאמירה היתה פטרנליסטית- היא גם היתה קצת יומרנית.

מעבר לכך, אני סבור שדווקא אנחנו, בתור אנשים שלומדים ומלמדים באוניברסיטה מיוחדת כמו בר אילן, שחרטה על דגלה עיסוק בערכים (קורסי החובה במשפט עביר הם הוכחה לכך) ואף משתדלת לקיים את ההבטחה הזו, מבינים את קיומה של האפשרות האחרת- אפשרות של שיח ערכים.

זה מבחינת החברה עצמה. ומבחינתך- אתה מרצה. לכך הוכשרת. אתה לא מחוייב לעסוק בהוראה הזו, אבל אתה יכול. חשוב, לדעתי, שתנצל את היכולת שניתנה לך, דווקא בתור אדם בעל עומק פנימי עצום כשלך- שתנתב את כוחותיך, לא על מנת לייאש ולפרוש, אלא על מנת להעצים ולהאדיר.

ישנו משפט בגמרא שאומר: "כל הגדול מחברו- יצרו גדול ממנו". על משפט זה דורש ר' צדוק הכהן מלובלין: היצר הרע והיצר הטוב באדם הוא אותו יצר, אותה אש יוקדת בתוך האדם. השאלה היא לאן הוא מנתב את כוחותיו. על כן- מי שגדול יותר, שהצליח יותר- הוא מי שיש לו יצר רב יותר- אותו יצר שהוא ניתב למקומות הטובים- אישית וחברתית.

דווקא בתור אדם שיצא לו להתעסק ולדון בשנה האחרונה בכל הקשור לגישור ולחברה, אני חושב שעדיף עשרות מונים לנתב את הכשרתנו למקום טוב של שיח זהות, ולא לפרוש ולהפסיק להכשיר עו"ד רק מחשש שיגבירו את שיח הזכויות תחתיו.

אני מניח שנמשיך את הדיון ביום רביעי ובתוספת דעות והגיגים מצד הסטודנטים שיגיעו למפגש ב"במה האישית".

Tamir אמר/ה...

אני מוכרח להגיד שאני מבין לחלוטין למה אתה מתכוון גם אם נקודת המבט שלי מעט שונה. אני משפטן קטן ואתה מגדל משפטנים. אני מניח שהתחושה של אחריות למצב קצת גדולה יותר מכיוונך. למרות זאת (וציינתי זאת בפניך בעבר) אני באופן אישי חושב שסטודנטים (שרוצים בכך) יוצאים מהשיעורים שלך עם הרבה יותר "משיעורי משפט" ואם שאר המרצים בפקולטה היו מלמדים חצי מהדברים שאתה מלמד המצב היה טוב יותר.

אתה כותב על מה שאני חש ורואה סביבי יום יום. למרות שכבר בשנה הראשונה מלמדים אותנו שהמשפט הוא כלי לשינוי חברתי - החברה משתנה מעצמה מעצם היותה מכילה יותר ויותר משפטנים ולא בטוח שלטובה. הדבר מזכיר לי מאוד באופן אישי את השנים הרבות שעסקתי באימוני קארטה. בלי משים אתה מפתח אינסטינקטים של תנועה ותגובה שנחשפים במפתיע במקרים של מצבי קיצון. הדבר מאוד דומה ללימודי המשפט, השינוי באישיות איטי אבל מאוד משמעותי. בסופו של דבר ברובד הבסיסי ביותר לימודי המשפטים הם כלי להתקפה והגנה עצמית - זוהי נקודת מבט של סטודנטים רבים וחבל !

אחת המילים שהכי תפסה אותי בקריאת הבלוג היא המילה "ויתור" באחד המשפטים. המילה הקטנה הזו, סותרת בעוצמה כל כך גדולה את מהות המקצוע ומנגד חשובה כל כך לחיים בעולם הזה - לא ברור לי איך מיישבים את הסתירה. זוהי אולי אחת הסיבות לפופולריות של לימודי המשפטים בארץ. החברה בישראל כל כך אגרסיבית מטבעה - ההיגד "לא תהיה פריאר" חרוט על לוחות הברית מעל לא תגנוב - עד שנדיר לראות אנשים שמוותרים. פשוט נדיר. בתור מורה למשפטים לך תחנך עורך דין לעתיד לוותר.

בעיני (וכמה מפתיע - או לא, בעיני עורכי דין בשירות הציבורי) עורכי דין בשוק הפרטי הם אנשים קטנוניים שאת השפעת לחץ העבודה עליהם אי אפשר בכלל למדוד. ומי מקנא בהם ? להיות סגור מהבוקר ועד זריחת הירח במשרד.

הייתי עד לאחרונה לשיחת מטבחון בין כמה מהמתמחות הותיקות פה (מחזור ספט'). היה עצוב לשמוע שלכל אחת יש איזה חלום נשכח - אחת רצתה ללמוד עיצוב פנים ("אבל מה היא תעשה עם זה") השנייה רצתה ללמוד ספרות ("שטויות" אמר אבא). דומה שאם תשאל כמעט כל סטודנט למשפטים בארץ הזו - כמעט לכל אחד יש איזה חלום שנשכח בקרן זוית לטובת לימודי המשפטים. זה עצוב ! אולי זה תרגיל טוב בקורס מבוא למשפטים - מעניין לשמוע על מה אנשים מוותרים.

בכל מקרה אנקדוטה אישית (לא יכול להתאפק - אתה כבר מכיר את זה). אחד מהדברים החשובים ביותר שהפקולטה לימדה אותי (ספק בהומור ספק ברצינות) הוא שאסור לבחור בעורכת דין (לעתיד..) כבת זוג. אם יש תחום שהמילה ויתור היא אולי החשובה בו ביותר - זה כמובן תחום הזוגיות. איכשהו למדתי שרבות (ורבים) מהסטודנטיות (והסטודנטים) למשפטים לוקחים את העבודה ב"מפעל הזכויות" הביתה. ומודה (למי שצריך להודות) שחברתי לבחורה שעוסקת באמנות ופילוסופיה...

Unknown אמר/ה...

היי עדי,

הנושא בו בחרת כה חשוב ומרכזי בעיני, עד שראוי שהשאלה שאתה מעלה תעמוד תמיד לנגד עיננו ותנחה את דרכנו הן כמורים והן כסטודנטים,כעמוד הענן וכעמוד האש.

לשם הדיוק, איני בטוחה שהאקדמיה רואה עצמה כמי שמגדלת עורכי דין, אלא יותר כמי שמגדלת משפטנים. המשפט, כענף של מדעי הפילוסופיה והרוח, הינו ללא ספק נושא מרתק למחקר ולניתוח דרכי חשיבה ולפיתוח יכולות קוגניטיביות ואינטלקטואליות,כך שברובד הזה איני רואה כל בעיה בתפקידנו.

אולם, הואיל ורובא דרובא של הסטודנטים הופכים בסופו של יום לעורכי דין, התיאור שלך את תפקידנו כמכשירים עורכי דין נכון.

יחד עם זאת, הואיל ואם לא נלמד אנו, יעשו זאת אחרים, ודווקא משום כך, ראוי שאדם שמטריד את עצמו בשאלה מוסרית נעלה זו ומהרהר בה כבדרך חיים, הוא ודווקא הוא, ילמד ויכשיר את עורכי הדין של העתיד.למרצים כמוך, השליחות שבתפקידם גדולה שבעתיים.

לגופו של עניין, אכן נכון, למקצוע עריכת הדין פוטנציאל גדול להשחתת המידות. אך המקצוע לכשעצמו אינו בהכרח כזה. בבסיסו אני רואה במקצוע שליחות של מתן עזרה לאדם הזקוק לכך, לסדר את טענותיו ולמנוע או לתקן עיוות ועוול שנגרם לו. לשון החוק היא שפה זרה, ואנו משמשים כמתורגמנים לאנשים ששפת החוק אינה שפתם וכשומרי הסף של כבודם וחירותם.

אלא, שבעיסוק במקצוע טמונה סכנה גדולה של הפיכתו את העוסק בו לוכחני, לעומתי, איש ריב ומדון, מלבה סכסוכים ומעצים אותם, אדם הגורם לקרע עמוק בין אחרים והמוציא את הרוע ואת הרגשות ההרסניים מעצמו וכפועל יוצא גם מהסובבים אותו והנה כי כן, אחרי הפעולות נמשכים הלבבות וההרגל נעשה לטבע.

לצערי אנו עדים לכך כי עורכי הדין השחיתו את המקצוע.

אבל, דווקא משום כך, כאנשים שמכשירים עורכי דין, שליחותנו גדולה ועצומה לאין ערוך.

ראשית, עצם העלאת הנושא לדיון יגרום לאנשים להרהר במה שהם עושים ועתידים לעשות, ובפוטנציאל ההרס שטמון במקצוע. לטעמי, די בכך שאדם יהרהר כל העת במעשיו, על מנת למנוע מעצמו לסור מדרך הישר והטוב.

ולכן ראוי שבמסגרת תוכנית הלימודים ינתן מקום של כבוד לשאלות כאלה ודומותיהן.

שנית, בל נשכח שתחומים וענפים שלמים במקצוע חפים ממריבות, ודווקא מסייעים לאנשים לכלכל צעדיהם בתבונה, כגון: עריכת חוזים, ייעוץ וחווי דעת משפטיים, תכנוני מס, גישור ועוד.

שלישית, כמי שמנהלת קליניקה לסיוע משפטי כחלק מהכשרת עורכי הדין של העתיד, אני חשה אופטימיות באשר לדור העתיד של עורכי הדין. במסגרת הקליניקה נחשפים הסטודנטים לראשונה לעולם המשפט מהצד של הנתינה והעזרה לזולת, היכולת לסייע לזקוקים לכך והעצמת החלש. הם חווים את המשפט דרך הצד שקרוב לודאי שלא יראו בהמשך חייהם המקצועיים. כך הם יזכרו לנצח איך זה נראה בצד השני, איך מרגיש הצד השני וכמה הם רצו שיאזינו ויקשיבו להם כשהיו דווקא באותו מקום. חוויה זו מעצבת בעיני נכונה את השקפתם של הסטודנטים על המקצוע כמשהו מאוזן יותר והוגן יותר. אני חושבת ומקווה שבכך אנו מכשירים דור של עורכי דין רגישים חברתית ואנושית ובודאי שיש בכך שליחות גדולה.

ולסיום כהמלצה אם יעמוד לנגד עיננו הצווי "ועשית הישר והטוב" מובטח לנו שנשאר בני אדם, וכן, הדבר בהחלט אפשרי, בכל מקצוע ובכל מקום "ובמקום שאין אנשים, השתדל להיות איש"

יעל אדורם.

עדי אייל אמר/ה...

שתי תגובות שהועברו אלי ישירות, והסכימו שאעלה לאתר:
---
מצד אחד - מאד נכון, ומאד מטריד. אבל אולי אפשר להסתכל על זה בצורה קצת אחרת:

עריכת דין, לדעתי לפחות, היא מקצוע, ולא בהכרח מקצוע אקדמי. בשביל לייצג, לכתוב חוזים, ליישב סכסוכים וכו' צריך בעיקר לצרוך הרבה מידע (חוקים ופסיקה) ולחשוב לעתים בצורה אסטרטגית. העובדה ש"משפטים" הוא תואר, ולא לימודי תעודה ל"עריכת דין", היא בעיני הערך המוסף.

מרצה טוב למשפטים, לצד העברת הידע ה"יבש" על זכויות וחובות, מלמד את התלמידים שלו לשאול שאלות, להקשות, לחשוב יצירתי, ובעיקר מאתגר אותם ללא הרף. הוא לא מכשיר עורכי דין, הוא מכשיר משפטנים, אקדמאים. כאלו שאל מול בעיה (משפטית או אחרת) אולי יחשבו על פיתרונות אחרים מהקלים, אולי לא ירוצו לסכסוך ולבית המשפט.

במקביל, אני רואה את חידוד החשיבה כדרך להעביר טוב לסביבה. התבונה היא גרעין התודעה שלנו, ועל כן חלק חיוני בהגדרה העצמית שלנו ובמה שהופך אותנו לבני אדם. ההשקעה בה, אם כך, היא ודאי מרכיב בעולם האידיאלי (אריסטוטלי משהו...).

כל אחד יכול להיות עו"ד, ולהתעסק ב"מגיע" ו"רוצה" ו"זכותי" (או "זכותך"), וגם אם לא היו לימודי משפטים כפי שהם היום עדיין היו בעולם אותם אנשים. מעבר לזה, כמו שהדגמת אתה בעצמך במקרים שהבאת - שיח הזכויות וה"מגיע" אינו רק נחלתם של עורכי הדין, אלא גם של שאר המקצועות ותחומי החיים. אולי, בזכות הלימודים לתואר, דווקא בוגרי משפטים הופכים לאנשים יותר טובים...

משואה גרין
---

אכן "אפקט הבעלות" חל גם על זכויות ערטילאיות וגם על זכויות שקיומם לא נודע לי אלא דקה לפני הדיון/הגשת כתב התביעה/הגנה...
אין ספק כי המקום להעלות תובנות אלו היא בקלינקה לגישור.
בית המשפט וגישור לא ילכו יחדיו. אולי כמרצה, יש ביכולתך לחנך כי מי שמגיע לביהמ"ש צריך לחוש אות קין על מצחו - על שנכשל לסיים סכסוך בדרכי שלום ובכוחות עצמו.
לעניין ההוראה של המקצוע והצפתו:
א. באיזה מקצוע אין הצפה?
ב. לא כל מי שלומד תואר ראשון במשפטים אכן חייב לעסוק בעריכת דין. זהו תואר כללי וקליל שנועד לכל אדם שחי במסגרת חברתית.
לעניין הדיסוננס שבעצם ההוראה:
רציתי לשתף בציור שראיתי ומשקפת היטב את הדיסוננס שמלווה את תהליך ההוראה -
בציור רואים אדם ספק מכניס ספק מוציא מסכה לתוך כלוב. הפנים שלו נוגות ומהורהרות - ציור אקספרסיבי ביותר.
הפרשנות שלי לציור היתה, בין אם מדובר בלהוציא את המסכה של עצמו ובין אם מדובר בלהוציא אנשים אחרים לאותו כלוב/מסגרת חשיבתית, ובין אם מדובר בלהכניס לתוך תבניות חשיבה מוצקות, לתוך כללים ומסגרות קיימות (את עצמו או זולתו), כל שינוי תודעתי יש בו אלמנט של כאב על הניפוץ והחבלה במצב הקיים. אם מדובר במורה שמרביץ תורה בתלמידיו, הרי שלא פעם מחיר הידיעות החדשות הוא אובדן התום. אם מדובר בשבירת מיתוסים או דפוסי חשיבה, הרי שמדובר בהכנסת חוסר ודאות לחייו של מי ששברו לו את המיתוס/דרכי החשיבה המקובלות והרגילות עליו. והכל, כאשר אתה יודע, שאין ביכולתך להגיע (כל שכן ללמד) את האמת הברורה והמוחלטת. לשם הוראה (בכיתה הטרוגנית) אתה חייב לעגל פינות.
אך שיתוק מוחלט גרוע מאשר לנסות לשכלל ולשכלל עוד ועוד את המצב הקיים.
יאיר בקר, עו"ד ומגשר ומורה לבגרות.

עדי אייל אמר/ה...

לאחר פגישתנו (למי שהיה), כמה רשמים.

ראשית, נהניתי מאוד, תודה.
אהבתי את הפתיחות והשיחה, וגם את ההזדמנות להיפגש שוב.

מתוך השאלות נראה לי ששווה להדגיש: אין לי עמדה שלילית כלפי לימוד המשפטים, או העיסוק בתחום - רק אזהרה חברית לשים לב לסכנות ולקשיים שבמקצוע, ובחיים בכלל.
אם נשכיל להעמיק את תשומת ליבנו למתרחש אצלנו פנימה, אפשר להתגונן חלקית, ולהיות ערים לדברים כאשר הם מתחילים.

במובן מסוים החיים הם כמו גלים בים - בדרך כלל אנו מתייחסים לקצף שעל פני הדברים, בעוד שאם נשקיט עצמנו נוכל לשים לב לגל בעת עלותו, הרבה לפני השתנות פני השטח הנראים ממעל.

האגו האישי שלנו הוא חלק ממי שאנחנו, ויש בו גם שימושים טובים. כשמקטינים עצמנו, אפשר להקשיב יותר לאחרים. עוזר כדי למצוא נקודות השקה, הסכמות אפשריות - וגם כדי להילחם טוב יותר, אם ממש חייבים.

אני מאחל לכולנו חשבון נפש מתמיד, זמן שקט להתבוננות, ושימור השמחה.
הכל משחק, הבה נוודא שאנו משחקים אותו נכון, וזוכרים מה שחשוב באמת.

כלל קטן שיכול לסייע - נסו להביט בדברים ממרחק של 40 שנה. כשנהייה זקנים ונשב בכיסא הנדנדה, במה נתגאה ונרצה לשתף את נכדינו? הכסף כבר לא רלוונטי, הכבוד כבר עלה וירד, האגו יתמודד עם הקושי לטפל בעצמנו. מה ימלא את ליבנו אושר?
פעלו כך שבזיקנתכם תיהנו שוב ממה שעשיתם עכשיו.