סוער בקורס שלנו. רגיש ופגיע. המרצים והמשתתפים גם יחד עוסקים במוות, ובסבל שקודם לו, וזה מעלה אצל כל אחד את הכאבים הרדומים והלא כל כך רדומים של פרידות כואבות, של אהובים שאינם, ושל דברים שלא נאמרו. גם הפעם היו שני מרצים, יניב בן-שושן ושלומית קרן-עוזיאל. שניהם מטפלים ושניהם מביאים איתם עומק שבא מניסיון אישי כואב ושנים של התמודדות עם מצבים קשים. חשבתי הפעם לשתף בדרך אחרת, טלגרפית משהו. מטרתי כאן לחשוף את הנעשה בקורס כדי לאפשר למי שצריך, לדעת שיש איך להיעזר – וגם לאפשר למי שקורא להתמודד קצת עם עצמו בפנים. אם אנו עוסקים במוות, ובאמת מרשים לעצמנו להעמיק בו, אני מכינים עצמנו לקראתו. ואנו הופכים את עצמנו לקצת יותר מסוגלים להכיל אותו ולהיות שם בשביל מי שסופו קרב.
המשפחה הייתה מרכז הדיון בפגישה האחרונה. המשפחה כמי שסביב לחולה, וחברי המשפחה שצריכים עזרה, ליווי, וחיזוק לא פחות מהחולה עצמו. והמשפחה גם כיחידה שלמה אחת, לא רק אוסף של פרטים אלא גם מערכת אורגנית הנפרדת והגדולה מסך מרכיביה. במשפחה יש לא רק חברים, אלא גם תפקידים. וכשמישהו חולה, התפקידים מתערערים. הכל מתערער, השמיים נופלים, השיגרה מופרת – מי שהיה רגיל להיות חזק ומטפל הופך חלש, ומי שהיה רגיל להישען חייב לתמוך. ילדים שהיו רגילים להסעיר מקטינים עצמם כדי לפנות מקום לדבר החדש שנכנס הביתה – המחלה. ולא תמיד כל אחד מתאים לתפקיד החדש שלו, ולא תמיד מסתדר. ורבים. וכועסים. בזמן הכי קשה.
והחברים, שכנים, משפחה מורחבת – אלה רוצים לעזור ובעיקר מעודדים: "אל תדאגו, יהיה בסדר". "תהיו חזקים". ומה לגבי הצורך של המשפחה להיות חלשים, להישבר? מה כשבן או בת הזוג מדוכאים ומתוסכלים, ומה שהם שומעים מסביב זה "תהיה חזק בשבילו"? כולם רוצים לעזור ולא שמים לב שבעידודם הם מונעים את ביטוי הקושי והתסכול. וגם כך קשה לשתף בחולשה.
ברמה רחבה יותר, אותה תופעה מתרחשת במשפחה הקהילתית. בבית אחד יש חולה, ולידו בת זוג כואבת, שממש לא מתלהבת לשתף בחולשתה ולבקש עזרה, וחברים בישוב אפילו לא יודעים. ואם יודעים, לא יודעים מה לעשות. מה להגיד? איך לגשת?
והצורך שלנו לדבוק בחיים מקשה עלינו להיות במחיצתו של זה שמזכיר לנו שהם סופיים. קל אצלנו לארגן אוכל לשכנים, נתברכנו והתמזל מזלנו – לא בכל עיר יש תמיכה שכזו. אבל פתיחות רגשית, יכולת רק להיות-עם ולהקשיב, הכלה של הקושי והייאוש – זה קשה להשגה גם בישוב הקהילתי. ואלה שצריכים את העזרה הרבה פעמים לא מסוגלים לבקש ולא רוצים להגדיר עצמם כנזקקים.
היכולת לבקש עזרה דורשת גמישות וגדוּלה מצד הנעזר, ובעת ההלם וההתמודדות עם המחלה והשינויים המשפחתיים שסביב לה, גמישות זה מצרך יקר. בשורה התחתונה והפשוטה ביותר, מחלה מסכנת חיים היא מחלה משפחתית. ואצלנו הקהילה מסביב היא סביבה משפחתית, כך שהציפייה מעצמנו גבוהה.
וחשוב כל כך לזכור שלפעמים הפרה רוצה להיניק הרבה יותר מאשר רוצה העגל לינוק. לא כל אדם רוצה לשתף ברגשותיו, לא כולם רוצים להיחשף, ויש מי שמעדיף לכאוב בפרטיות. וכולנו הרוצים לעזור חודרים ומפירים ברגל גסה את המתחם העדין של מי שרק התחיל להתמודד עם הגבולות המשתנים.
כמו אשה בהריון שכל אחד פתאום מרגיש נוח להושיט יד לבטנה, כך המשפחה החולה מוצאת עצמה מתמודדת עם נתינה ושאלות שלאו דווקא מתאימות לה. וכל כך קשה לדעת איך לעזור נכון.
אז כמה טיפים/תובנות שקיבלנו: דיכאון הוא לגיטימי. מותר להתמוטט. הגיוני שהחיים מתפוצצים לרסיסים כשאהוב יקר בסכנה וכל מה שהיכרנו מתמוטט. והרצון של החברים מסביב לעזור קשור גם לצורך שלהם להיצמד לחיים. ואז מנסים לעודד קצת יותר מדי. ומצפים מהאחרים להתגבר קצת מהר מדי.
ויש חיים אחרי. והמשבר מוליד זהויות חדשות. כמו שהמחלה משנה תפקידים ומותחת גבולות, כך גם המוות מייצר הכרח בזהות חדשה. אחרי חיים שלמים ביחד, כחלק מזוג, צריך אדם פתאום למצוא את עצמו כיחיד. וזה לא קל.
ואין מילים לתאר את הכאב. אף פעם. והוא לא בהכרח עובר. ולא כל המשפחות מסתדרות. והחיים מורכבים.
ורבים חווים מסר כפול: תתגבר, אבל לא מהר מדי. אנשים מסביב לא רוצים לראות אדם מתאבל ללא סוף, אבל גם לא ממש מפרגנים כשהוא מנסה להוציא את עצמו מהכאב והבדידיות. ותמיד יש הרגשה שמסתכלים "כבר מסיבה? כבר בילויים? עוד לא עברה שנה...". שלא לדבר על מצב שאדם מנסה לבנות את עצמו וזוגיותו מחדש. וגם אם האחרים לא אומרים, זה לא מפריע לאדם לדמיין שאומרים...
ואין תשובות ברורות או פתרונות קלים. אבל יש מורכבות ועושר אנושיים, יש הזדמנות לבחינה מחדש, ויש פתח לרוחניות עמוקה. השאלה "למה זה קרה לי?" פורצת מבפנים ללא כל קשר לסטטיסטיקה ולהיגיון, והיא מושכת לשאול על אלוהים ולכעוס עליו, לפקפק בו, ולמצוא לו חליפים ושמות אחרים. אך הצורך להבין הוא בסיסי ועמוק כמו ההבנה שלא תמיד אפשר. והאדם נשאר תלוי בין לבין..
תגובה 1:
כבר הרבה זמן מקוננת בליבי המחשבה שמצוות ה"שבעה" ו"ניחום האבלים" הן המצוות האהובות עליי ביותר (אני יודע שזה נשמע מורבידי טיפה, אבל יש מאחורי זה הסבר): ההלכה מצווה עליך לא לעזוב את מי שצריך אותך כרגע. יש שבעה ימים שעליך לראות מה שלומו, לקחת מכאבו טיפה, להיות איתו. להיות המשפחה שלו, ולו רק לחמש דקות. זו מצווה ששומרת את מושג הקהילתיות, בדיוק כמו שאתם עושים שם במשגב. דווקא בגלל שהיא כ"כ אנושית, ולעיתים אפילו ברורה מאין כמותה, היא לפעמים נשכחת קצת מהעין ומהלב, וטוב שאנשים כמוכם (אנשי משגב) מזכירים אותה שוב.
הוסף רשומת תגובה