יום רביעי, 19 בדצמבר 2012

ויכוחים - רק בעדינות

שלום לכולם,


ראשית, תודה לירון. הבנתי שהשקיע והצליח ועזר לכולם להעמיק ולחשוב.

שנית, קראתי את השיתופים שלכם לגבי הויכוחים וההתנצלויות. יפה. שימו לב כמה מכם בחרו להתמקד במקומות שקל יחסית להתווכח, אפילו יש הצדקה לגיטימית לכך, שכן מדובר ביחסים מסחריים. אני רוצה שניקח עוד צעד פנימה, ונעדן מעט את המשימה.

ויכוח לא חייב להיות מפורש, לא חייב להיות מחלוקת מילולית שיש בה שני צדדים פעילים. נסו להתבונן לא רק במעטה החיצוני, אלא גם בגישה הפנימית המתלווה. הפרידו בין גישה מתנגדת לבין גישה תומכת, ואני רוצה שתמשיכו לתרגל את שיעורי הבית הקודמים על הרמה החדשה – עליכם להגיב ראשית בגישה מתנגדת, למשוך כמה זמן שתוכלו, ואז להחליף לגישה תומכת. גישה מתנגדת יכולה להיות ויכוח מפורש, אך גם יכולה להיות "טוב, אני לא יודע...", או אפילו שתיקה, כאשר האחר קולט שאתם מתנגדים.

אני גם לא רוצה שתזייפו או תשקרו, אלא רק תגזימו מעט את מה שממילא קיים בפנים. בדרך כלל אנו מתנהלים עם תערובת של גישות, גם מתנגדות וגם תומכות. אני רוצה שתשימו לב למעט התנגדות שיש בכם, ותעצימו אותה. במקום לבטא את התערובת, זקקו קודם התנגדות טהורה, והגזימו בה מעט, ואז עברו לתמיכה טהורה, תקנו קצת את הרושם ואת המתח שיצרתם קודם. זאת תרגלו מספר פעמים, כמה ביום, עם אנשים קרובים ורחוקים. מצאו את האיזון העדין בו אתם מבטאים משהו שבסיסו אמיתי (גם אם ביטוי מוגזם), אתגרו את הצד השני – שיתמודד קצת עם התנגדויות, ואז הנמיכו מחיצות והתנגדויות – ותנו לאחר לנצח, או לפחות להרגיש טוב.

ראו מה זה עושה לכם ומה זה עושה לאחרים ותגובותיהם. חפשו את הביטויים העדינים של הרגשות – המבט, הקול, הגישה.

במקביל, המשיכו עם המעשים המיטיבים. כמה ביום לפחות. ונסו לצאת מהשגרה, לעשות מה שמרגיש לכם קצת מוגזם או מוזר. המטרה אינה רק להיטיב, אלא גם ללמוד את עצמנו ואת זולתנו. זאת נעשה על ידי חריגה מהמוכר, יציאה מהגבולות הרגילים, והתבוננות פעילה בקשיים שלנו ובתגובות של זולתנו. ועל כך תשתפו בתגובות...

11 תגובות:

איתי חיבה אמר/ה...

לגבי המעשים הטובים, אנשים התייחסו אליי בפליאה כשנרתמתי לעשות להם טוב ללא תמורה, פשוט חיכו לאיזה טריגל, לאיזה פאנץ', מה אני ארצה בתמורה, וכשזהלא הגיע, נשארו עם "פה פעור". אחרים, פשוט התעלמו באופן אקטיבי מהמעשה הטוב שלי, אך ממבט מהצד נראה כי הם חשבו מהרהרים בזה בקדחתנות- אך עדיין נשארו נוקשים.

איתי חיבה אמר/ה...

לגבי הויכוח: משימה ממש קשה..
שמתי לב שזמן מה אחרי הויכוח, הצד השני ניסה להראות לי שהוא סולח/רודף אחריי/ "מתפקל". לא בעיצומו של הויכוח וגם לא לאחריו, אלא התנהגות של כמה רגעים רבים לאחר מכן, וזאת כדי להראות לי שהוא מקבל בברכה את זה שהסכמתי איתו לבסוף/התנצלתי יפה, הראה לי שזה בסדר, שזה עבר בשלום. בזמן הויכוח עצמו, פשוט עברו לנושאים אחרים, כאילו שכחו מזה, וכך גם אני, התנצלתי ועזבתי את זה.

עילי נוימן אמר/ה...

משהו ממש קטן על המעשים הטובים... חלק מהמטלה הייתה להגיד שלום לאנשים ברחוב.. אנשים מסתכלים אלי כאילו אני חייזר, או שמרימים ת'יד לנפנף ומהר מאוד מורידים אותה.. מצחיק.

יונתן יהוסף אמר/ה...

עניין הויכוחים ממש מוצא חן בעיני, ואני שמח מאוד שהוא ניתן במסגרת של מטלה

שמתי לב לא מעט פעמים, כי ההתנצלות באה לצד השני בצורה מפתיעה, כאילו שזה הדבר האחרון שהוא ציפה לו.
ודווקא מוציאה את הצד השני משיווי משקל וגורמת לו לתת לגיטימיות לטענות שלי.

בנוסף לאחר ההתנצלות שמתי לב (אני יודע כי המשימה הייתה לסיים את הויכוח בהתנצלות, אולם הרשיתי לעצמי לחרוג ממנה טיפה) כי הויכוח הופך להיות מאוד ענייני ואפקטיבי ומנטרל את האלמנטיים האישיים שיכלו להשפיע עליו, גם הצד השני של הויכוח מכיר בקיומה של דעה מנוגדת לשלו, ובניגוד להשתלשלות לפני ההתנצלות, לא מנסה להעלים את הדעה הזאת, אלא דווקא מבין כי חשוב שגם היא תהיה ומסתפק בלנסות להראות כי הדעה שלו פשוט יותר נכונה

ענבר גוילי אמר/ה...

המעשים המיטיבים המתונים שעשיתי במסגרת המשימה נתנו לי הרגשה טובה והבנה כי מעשים קטנים כאלה לא דורשים זמו או מאמץ מיוחד ולכן אני אנסה להכניסם יותר לשגרת חיי. המעשים הקטנים האלה שעשיתי הם בין היתר להחמיא למישהו על הלבוש, להרים לכלוך מהמדרכה, לשמור שאריות אוכל ולשים אותם בחוץ כדי שחתולי רחוב או כלבים יוכלו לאכול אותם.
המעשים המיטיבים היותר מוזרים ומוקצנים שעשיתי בהמשך המשימה (למשל לקחת במקום המלצרית את הצלחת, הקערות והסכו"ם שאכלתי איתם בבית הקפה ולפנות בעצמי למטבח) היו לי קצת קשים בהתחלה אבל לאחר מכן ראיתי שהם גררו תגובות מצחיקות ואוהדות שגרמו לי להשתחרר יותר.

מוריה אמר/ה...

בוקר טוב!
זאת חוויה מיוחדת לעשות משהו טוב,מפתיע ומרענן לאנשים אחרים.
אנשים מגיבים בחיוך ובשמחה כאשר הם רואים אדם שיוצא מד' אמותיו ועוזר לאחרים,בנוסף הרגשתי שזה מדביק אנשים אחרים לעשות מעשה זהה.
ישבתי בארומה ולאחר שסיימתי הרמתי את הכלים והבאתי אותם לדלפק וכעבור מספר דקות ראיתי שכל האנשים שישבו בקרבתי עשו את אותו דבר..מגניב:)

מיכל חדד אמר/ה...

הייתי רוצה לשתף לעניין התגובה התומכת והמתנגדת.
שמתי לב, כאשר מתנגדים לדברי הצד השני עולה מעין מסך שגורם לצד השני להיות אטום לדברים שנאמרים מנגד והוא מחזיק בדעתו שלו ללא עוררין. עם זאת, כאשר בתחילה מסכימים עם הצד השני הוא נהפך לקשוב יותר ורגוע. במצב זה מעניין לראות שכשאני אומר דברים מנוגדים לאחר התמיכה, נראה שהתגובה של הצד השני תהיה שונה מאשר התגובה שקיבלתי בראשונה. היחס יהיה טוב יותר והשיחה תנוהל בנינוחות. (הכוונה לומר: "אני מסכים איתך...אבל...).

מלכיאל חדד אמר/ה...

המשכתי במעשים המיטיבים וניסיתי אף לעשות כאלה היוצאים מן השגרה. אני חייב לומר שאני לא מרגיש נעים ״לרוץ לספר לחבר׳ה״, ביחוד על מעשים יוצאי דופן, אך בכל זאת אשתף כאן מעט.

מקרה ראשון היה בשבוע שעבר. בחור שסחב שקיות מלאות במצרכים שקנה זה עתה, עבר לצידי. כששנינו עברנו במעבר חצייה, נקרעה לו אחת השקיות וקופסאות השימורים שהיו בה התגלגלו להן על הכביש. עזרתי לו לאסוף אותן במהירות, לקחתי בידי כמחצית מהשקיות שברשותו וסחבתי אותן לביתו שהיה לא רחוק משם. כמובן שהוא הודה לי מקרב לב אבל הוא לא הסתפק בכך והתעקש שאקח 50 ש״ח עבור עזרתי. אך אני הייתי עקשן יותר והסתפקתי בכך שיהיה לי על מה לכתוב בבלוג.

מקרה שני הדומה מאוד לראשון קרה לפני יומיים. העין שלי קלטה בקצה זוית הראיה, אדם מבוגר מאוד דוחף בקושי עגלה כבדה מלאה בבגדים (אין לי מושג לשם מה). ניגשתי אליו והצעתי את עזרתי בדחיפת עגלתו, והוא כמובן הסכים. כשהגענו ליעד הוא הניח את ידיו על ראשי והעניק לי ברכה במרוקאית מטובלת בעברית, שהיתה ארוכה ומרגשת.

מ-2 מקרים אלה התוודעתי עד כמה אנשים מובכים מקבלת עזרה ללא שהעניקו תמורה בעבורה, והם ינסו בכל דרך ״להחזיר מתנה״. לחלקינו קל יותר לבקש ולקבל עזרה ולחלקינו פחות, אך כולנו לא אוהבים להרגיש מסכנים ונזקקים, וכשנקבל עזרה ננסה ״לשלם״ עליה בכל דרך אפשרית.

אריה אמר/ה...

אני מסכים במאה אחוז עם הענין שרוב האנשים פה מנסים להדגיש וזה שאיכשהו בעולם שלנו איבדנו את היכולת להסתפק במילה "תודה" ושאנשים עושים לנו טובה אנחנו מרגישים כאילו אחנחנו חייבים לספק לעושה הטובה עוד משהו, איזושהיא תמורה עבור מה שעשו לנו.

אתמול בלילה אני לקחתי שני חברים חזרה לגבעת שמואל מירושלים ואני הייתי אמור להוריד אותם בצומת קוקה קולה ולהמשיך בדרכי לרעננה. ירד גשם חזק בחוץ אז היה לי ברור שאני אוריד אותם בבית ולא אתן להם ללכת ברגל בגשם. שהתחיל להיות ברור שאני נכנס לגבעת שמואל ולא מוריד אותם בצומת, שניהם התחילו להתווכח איתי שאני כבר עשיתי מספיק ואין צורך. שאני ציינתי להם שיש מבול בחוץ ואין מצב שאני נותן להם לרדת ככה מהאוטו הם התחילו להסביר שזה לא ביג דיל, וזה רק טיפות ואין סיבה לטרוח. אחרי שאנחנו כבר הגענו לדירה שלהם, הם ניסו לדחוף לי כסף על הדלק והזמן שלי, וכמובן שאני סירבתי בגלל שבאמת היה מדובר בDETOUR של לא יותר מ5 דקות.

אני חשבתי על המצב אחרי שהמשכתי לסוע, ואני דמיינתי לעצמי מה אני הייתי עושה במצב הזה. אני חושב שאידיאלית הייתי פשוט אומר תודה ענקית, מחייך ובזה נגמר הסיפור. אבל, כמו שמיכל אמרה, זו הנטיעה הטבעית שלא לא לרצות להרגיש מסקנים וזקוקים לעזרה, ואנחו נסרב עזרה מאנשים שממש רוצים לעזור רק לתת לעצמו את ההרגשה שאנחנו יכולים להסתדר לבד.

אני יכול בקלות להכנס לראש של חבר שלי כי אני הייתי במצב הזה אין סוף פעמים. קודם כל, הבן הזה מסיע אותי אז כבר לא נעים, אבל אם כן ברור שאני אעשה איזשזהיא "הקרבה" ואלך ברגל מהצומת שהוא לא צריך לקחת אותי ישירות הבייתה. אם הוא מציע שהוא ייקח אותי עד הדלת ברור שאני אדחוף לו קצת כסף שזה יהיה יותר כמו מונית כי אני לא מסכן, יש לי כסף ואני יכול לשלם על שירות שמישהו נותן לי.

אני חושב שזו נקודה חשובה ועצובה זה שבחברה שלנו תודה היא כבר לא מספיק ואנחנו מרגישים את החובה לOVERCOMPENSATE כל פעם שמושיטים לנו יד.

מוריה אמר/ה...

אריה ממש יפה,איך שתיארת את הסיטואציה, זה תיאור מדיוק איך שהרבה פעמיים אנחנו לא יכולים פשוט להודות ולשתוק אלא ישנו צורך לעשות לאותו אדם משהו מעבר.
אני גרה בבית חורון (ישוב שנמצא בין מודיעין לירושלים על כביש 443)בשביל להיכנס לישוב יש לעלות על גשר שגובל עם כפר ערבי ופעמים רבות אנשים שלוקחים אותי טרמפ עולים על הגשר מיוזמתם ומכניסים אותי לתוך היישוב,כל פעם אני מתרגשת ממחווה זו ולא יודעת איך להודות להם,עד שפעם מישהו הסתכל עליי ואמר לי :למה את מרגישה כ"כ מובכת הרי ברור שאת היית עושה זאת בשבילי אז אני שמח לעשות זאת בשבילך" הבנתי את הרמז חייכתי ושתקתי:)
שבוע טוב וגשום.

עדי אייל אמר/ה...

מקסים הרצון של אנשים להחזיר. ברכה מרוקאית או 50 שקל, מה עדיף?
אסור לסרב ולהשאיר אנשים ב"חוסר סימטריה", אבל גם לא רוצים לקחת כסף כי נראה שבכך נפגמת הנתינה, אז מה עושים?

זוכרים את הסרט pay it forward? חשבו מה קורה כשעושים משהו עבור מישהו, והוא לא החזיר מספיק. עם איזה מטען הוא נשאר? מה יעשה עם ה"עודף" הזה שנותר בפנים ומחפש ביטוי?