בדרך לפרידה 2 - ליווי הנוטים למות ומשפחותיהם

סוער בקורס שלנו. רגיש ופגיע. המרצים והמשתתפים גם יחד עוסקים במוות, ובסבל שקודם לו, וזה מעלה אצל כל אחד את הכאבים הרדומים והלא כל כך רדומים של פרידות כואבות, של אהובים שאינם, ושל דברים שלא נאמרו. גם הפעם היו שני מרצים, יניב בן-שושן ושלומית קרן-עוזיאל. שניהם מטפלים ושניהם מביאים איתם עומק שבא מניסיון אישי כואב ושנים של התמודדות עם מצבים קשים. חשבתי הפעם לשתף בדרך אחרת, טלגרפית משהו. מטרתי כאן לחשוף את הנעשה בקורס כדי לאפשר למי שצריך, לדעת שיש איך להיעזר – וגם לאפשר למי שקורא להתמודד קצת עם עצמו בפנים. אם אנו עוסקים במוות, ובאמת מרשים לעצמנו להעמיק בו, אני מכינים עצמנו לקראתו. ואנו הופכים את עצמנו לקצת יותר מסוגלים להכיל אותו ולהיות שם בשביל מי שסופו קרב.

המשפחה הייתה מרכז הדיון בפגישה האחרונה. המשפחה כמי שסביב לחולה, וחברי המשפחה שצריכים עזרה, ליווי, וחיזוק לא פחות מהחולה עצמו. והמשפחה גם כיחידה שלמה אחת, לא רק אוסף של פרטים אלא גם מערכת אורגנית הנפרדת והגדולה מסך מרכיביה. במשפחה יש לא רק חברים, אלא גם תפקידים. וכשמישהו חולה, התפקידים מתערערים. הכל מתערער, השמיים נופלים, השיגרה מופרת – מי שהיה רגיל להיות חזק ומטפל הופך חלש, ומי שהיה רגיל להישען חייב לתמוך. ילדים שהיו רגילים להסעיר מקטינים עצמם כדי לפנות מקום לדבר החדש שנכנס הביתה – המחלה. ולא תמיד כל אחד מתאים לתפקיד החדש שלו, ולא תמיד מסתדר. ורבים. וכועסים. בזמן הכי קשה.

והחברים, שכנים, משפחה מורחבת – אלה רוצים לעזור ובעיקר מעודדים: "אל תדאגו, יהיה בסדר". "תהיו חזקים". ומה לגבי הצורך של המשפחה להיות חלשים, להישבר? מה כשבן או בת הזוג מדוכאים ומתוסכלים, ומה שהם שומעים מסביב זה "תהיה חזק בשבילו"? כולם רוצים לעזור ולא שמים לב שבעידודם הם מונעים את ביטוי הקושי והתסכול. וגם כך קשה לשתף בחולשה.

ברמה רחבה יותר, אותה תופעה מתרחשת במשפחה הקהילתית. בבית אחד יש חולה, ולידו בת זוג כואבת, שממש לא מתלהבת לשתף בחולשתה ולבקש עזרה, וחברים בישוב אפילו לא יודעים. ואם יודעים, לא יודעים מה לעשות. מה להגיד? איך לגשת?

והצורך שלנו לדבוק בחיים מקשה עלינו להיות במחיצתו של זה שמזכיר לנו שהם סופיים. קל אצלנו לארגן אוכל לשכנים, נתברכנו והתמזל מזלנו – לא בכל עיר יש תמיכה שכזו. אבל פתיחות רגשית, יכולת רק להיות-עם ולהקשיב, הכלה של הקושי והייאוש – זה קשה להשגה גם בישוב הקהילתי. ואלה שצריכים את העזרה הרבה פעמים לא מסוגלים לבקש ולא רוצים להגדיר עצמם כנזקקים.

היכולת לבקש עזרה דורשת גמישות וגדוּלה מצד הנעזר, ובעת ההלם וההתמודדות עם המחלה והשינויים המשפחתיים שסביב לה, גמישות זה מצרך יקר. בשורה התחתונה והפשוטה ביותר, מחלה מסכנת חיים היא מחלה משפחתית. ואצלנו הקהילה מסביב היא סביבה משפחתית, כך שהציפייה מעצמנו גבוהה.

וחשוב כל כך לזכור שלפעמים הפרה רוצה להיניק הרבה יותר מאשר רוצה העגל לינוק. לא כל אדם רוצה לשתף ברגשותיו, לא כולם רוצים להיחשף, ויש מי שמעדיף לכאוב בפרטיות. וכולנו הרוצים לעזור חודרים ומפירים ברגל גסה את המתחם העדין של מי שרק התחיל להתמודד עם הגבולות המשתנים.

כמו אשה בהריון שכל אחד פתאום מרגיש נוח להושיט יד לבטנה, כך המשפחה החולה מוצאת עצמה מתמודדת עם נתינה ושאלות שלאו דווקא מתאימות לה. וכל כך קשה לדעת איך לעזור נכון.

אז כמה טיפים/תובנות שקיבלנו: דיכאון הוא לגיטימי. מותר להתמוטט. הגיוני שהחיים מתפוצצים לרסיסים כשאהוב יקר בסכנה וכל מה שהיכרנו מתמוטט. והרצון של החברים מסביב לעזור קשור גם לצורך שלהם להיצמד לחיים. ואז מנסים לעודד קצת יותר מדי. ומצפים מהאחרים להתגבר קצת מהר מדי.

ויש חיים אחרי. והמשבר מוליד זהויות חדשות. כמו שהמחלה משנה תפקידים ומותחת גבולות, כך גם המוות מייצר הכרח בזהות חדשה. אחרי חיים שלמים ביחד, כחלק מזוג, צריך אדם פתאום למצוא את עצמו כיחיד. וזה לא קל.

ואין מילים לתאר את הכאב. אף פעם. והוא לא בהכרח עובר. ולא כל המשפחות מסתדרות. והחיים מורכבים.

ורבים חווים מסר כפול: תתגבר, אבל לא מהר מדי. אנשים מסביב לא רוצים לראות אדם מתאבל ללא סוף, אבל גם לא ממש מפרגנים כשהוא מנסה להוציא את עצמו מהכאב והבדידיות. ותמיד יש הרגשה שמסתכלים "כבר מסיבה? כבר בילויים? עוד לא עברה שנה...". שלא לדבר על מצב שאדם מנסה לבנות את עצמו וזוגיותו מחדש. וגם אם האחרים לא אומרים, זה לא מפריע לאדם לדמיין שאומרים...

ואין תשובות ברורות או פתרונות קלים. אבל יש מורכבות ועושר אנושיים, יש הזדמנות לבחינה מחדש, ויש פתח לרוחניות עמוקה. השאלה "למה זה קרה לי?" פורצת מבפנים ללא כל קשר לסטטיסטיקה ולהיגיון, והיא מושכת לשאול על אלוהים ולכעוס עליו, לפקפק בו, ולמצוא לו חליפים ושמות אחרים. אך הצורך להבין הוא בסיסי ועמוק כמו ההבנה שלא תמיד אפשר. והאדם נשאר תלוי בין לבין..

בדרך לפרידה - ליווי הנוטים למות

לאחרונה נפתח במשגב קורס המכשיר מתנדבים בקהילה לליווי של אנשים ומשפחות החווים מחלות מאיימות חיים. עצם איזכור נושא המוות, שלא לדבר על תהליך הגסיסה והסבל האישי והמשפחתי הכרוכים בכך, גורם לרבים רתיעה והיסגרות. הפחד הטבעי מהתמודדות עם סוף החיים מובן, ועדיין כואב לראות שאנשים הנאלצים לעבור זאת מוצאים את עצמם בודדים ומפוחדים. גם כשיש משפחה או חברים בשעות הקשות, לא תמיד אלה יודעים איך להתמודד, ואיך ללוות את אהובם בדרכו האחרונה. אשתף מעט מחוויות הקורס, בתקווה שקוראים המתמודדים עם מצבים דומים ימצאו בו השראה ועזרה, ושנשכיל יחדיו להפוך את חווית המוות לחלק מהחיים.

בשיעור האחרון היו שני מרצים, רב המועצה עוזיאל אליהו ומיכל וייס, שמלמדת במכון ת.ל.מ קורס "להיפרד בשלום" ומרצה ב"אחווה". הרב עוזיאל הביא מקורות מהספרות התורנית לשאלה איך ראוי לשוחח עם חולה אנוש על מחלתו ולדילמה הקשה של אמירת אמת לחולה – כאשר אותה אמת עלולה לרפות את ידיו. דווקא הדיון והמחלוקת הייתה העיקר, שכן הדיון הביא משתתפים לשתף מחוויות חייהם ומהקשיים עימם התמודדו. למשל מקרה של בן משפחה חולה שלא רוצה לדעת ולא רוצה לדבר על הסכנה לחיים, ועוגמת הנפש שחווים בני משפחה סביב לו, שאינם יכולים לדבר איתו או לידו על המוות המתקרב, ואינם מקבלים הזדמנות להתכונן ולהשלים עם הגזירה. מה שהחל כדיון תיאורטי/תורני הפך מהר מאוד לשיתוף עמוק ומרגש, כשמשתתפים שונים תרמו תובנות ודעות שונות. הלגיטימציה לשונוּת, לפלורליזם אמיתי, פתחה לבבות ועזרה להבין עד כמה קורס כזה חשוב באמת – ולא רק לחולים או מלוויהם, אלא דווקא לבני משפחה שמוצאים עצמם בין פטיש לסדן, בין פחד לרצון לעודד.

שאלה מרכזית שנדונה הייתה לגבי החובת לספר לחולה על הסכנה שבמחלתו והמוות הצפוי (או דווקא החובה להימנע מכך). פסקה אחת שדיברה אל לבי במיוחד עסקה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. הראשונים דוגלים באמירת אמת קשה ונוקבת, ואילו האחרונים ב"עיגול פינות" והתחשבות ברגשות המקשיב, גם אם האמת נדחקת מעט הצידה (מסכת כתובות, דף יז עמ' א). השאלה אינה רק ביחס לחולים ומוות, אלא גם בקיצוניות השנייה של החיים – כיצד מברכים כלה ביום חופתה? האם אומרים לה כמה היא יפה גם אם האמת מעט שונה? כמובן שבחדר מלא באנשים פתוחים, רגישים, ובעלי יחסי אנוש מפותחים נמצאו פתרונות ביניים רבים, ועיקרם בחיפוש האמת הרלוונטית ולא זו המכאיבה. הרי יופייה של כלה אינו דווקא במאפיינים אובייקטיביים, וכלה ביום שמחתה יפה וזוהרת ללא קשר לתווי פניה – כך שתמיד יש במה לברך אותה ואיך להחמיא לה. אך זה עדיין פתרון קל, ונשארת השאלה הקשה והאמיתית – מה אם אין פתרון ביניים (למשל, אינה שמחה ואינה זוהרת) וחייבים לבחור בין אמת לשקר? אחרי הבאת דעות בית שמאי ובית הלל, עדיין בלטה סיומת הקטע שלכאורה אינה קשורה: "אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". מה הקשר ומה הכוונה?

חשבתי אם כן על פירוש רלוונטי: בית שמאי מייצגים את הקשים והקפדנים, אומרי האמת הכאובה ויהי מה. אך אלה אינם רק אומרי אמת, אלא נצמדים דווקא לדרך מסוימת והיבט של האמת שמאפשר להם לדבוק ביושרם, גם על חשבון השומע שאינו מסוגל להכיל את אמירתם. הביטוי "תהא דעתם מעורבת עם הבריות" מכוון אולי לצורך להתגבר על ההיצמדות הפנימית לעקרונות ולאמונות "שלנו" ומהווה קריאה להבין שכל תקשורת היא אינטראקציה – יצירת דבר חדש שמערב את האומר והשומע, ומקבלת משמעות רק בשילבום של שני הצדדים. זה הנצמד לדעתו אולי נאמן לעצמו, אך אינו נותן לצרכיו של האחר לחדור - אינו באמת מתקשר, אלא מדקלם. "דעתם מעורבת עם הבריות" דורש שהאמת הנאמרת תיבנה משני הצדדים, שתהיה שם אמת לאומר ולשומע גם יחד – ולכך דרושה הקשבה אמיתית ועירוב דעות, הכַלת האחר ומציאת הדרך הנכונה לשני הצדדים (כאשר גם בן משפחה כואב הוא חלק מהמשוואה, ולא רק החולה עצמו).

ההקשבה האמיתית והכלת האחר,דורשים מהמלווה להקטין עצמו כדי לתת מקום לאחר להתבטא בו. כרעיון, מובן מאליו, ובוודאי שכך אצל משתתפים שכולם מגיעים עם רקע בטיפול/הקשבה/אמפתיה. עדיין, החוויה שעברנו בחלק של מיכל וייס הייתה המחשה חיה עד כמה רחוק ניתן להגיע. חווינו עוצמה אדירה של הקשבה אמיתית ולב פתוח כשמיכל פשוט שאבה אותנו מתוך עצמנו. אשה פשוטה, קטנה וענקית, שיודעת להסתכל ולהתקרב לדובר בצורה שממחישה יותר מכל תיאוריה עד כמה חשוב האדם שממול ועד כמה הרגע הנוכחי אמיתי ועמוק יותר מכל דיבור. היא דיברה על שלושה מעגלים, זה של האדם החולה (ולא רק מחלתו), המעגל המשפחתי, והמעגל הרפואי. אך בעיקר היא הראתה לנו לאן אפשר לכוון, איזה אדם אפשר להיות, ועד כמה אפשר ליצור מרחב לאחר להתבטא ולהתעניין בו באמת – מבלי לוותר על עימות, ומבלי לחפש נחמדות פושרת. קשה לכתוב אודות חוויה, ולכן רק אומר שפגשתי דמות מופת וראיתי לאן עוד עלי להתפתח. סיכמה זאת אחת המשתתפות בטרוניה שהשמיעה בסוף הערב – שלא יכול להיות שזה כל מה שנקבל ממיכל. העובדה שיש עוד כעשרים מרצים ומנחים בהמשך הקורס לא שינתה את התחושה שבלי מיכל אי אפשר...

ועדיין, הקורס עוסק ביכולת להכיל פרידה ומוות, ולקבל את השינוי הכרוך בחיים. תפקידנו לוודא שאנו גדולים מספיק כדי לתת מקום לאחרים, ומיושבים מספיק כדי לאפשר לאחרים לפרוק עלינו את זעמם ותיסכולם כשהשינויים הנדרשים מהם נראים להם גדולים מיכולתם. עד כמה נשכיל לאתגר את עצמנו ולהוציא מעצמנו יותר מאשר אנו רגילים, זו השאלה וזו המחויבות.

סיכום

סיימתי סמסטר קשה. הרבה עבודה, הרבה דברים במקביל, ובעיקר את התפקיד שלקחתי על עצמי לדחוף את העגלה בעלייה. מטרתי המלאה הייתה לגרום לתלמידי ללמוד. בכל דרך להעביר אותם משוכות של קריאה והתמודדות. למידה מה אחרים אמרו ואיך אנחנו יכולים לחשוב על זה, ואיך נתרום להבנת העניין.
לכן חשובות העבודות בחברות ובשיטות מחקר, כי הלמידה נעשית, לא נשמעת מפי אחרים. אז סליחתי על שהעבדתי אתכם בפרך, ואני מודה שבעניין זה אני פטרנליסט.
אבל שאלה חשובה עלתה בכיתה, אם באמת אקדמיה זה מקום שיכול לגעת, לשנות אנשים ולא רק לצבור ידע. ודעתי היא שמאוד כן. אקדמיה, כשהיא נעשית באמת ולא רק במובן של רישום למוסד מוכר, היא שאילת שאלות ואי-הסתפקות בתשובות שיש. לכן כשמתחילים ללמוד משפטים כל אחד חושב שילמד מה נכון ומה לא, מה חוקי ומה לא, ופתאום מגלים שהחיים הרבה יותר מורכבים. ורואים את הנפתולים של הדרכים להבין את השאלות ואת התשובות האפשריות.

וזה משנה אנשים. כשמגלים שיש הרבה גירסאות לאמת, והרבה דרכים להסתכל על כל שאלה, לומדים גם כבוד לאחרים. שיכול להיות שהוא חושב ככה, כי הוא מפרש בדרך מסוימת, ולומדים לחפש גם מה אמיתי במה שהוא אומר, להקשיב לו.
אידיאלית.

כמובן שבמציאות יש לנו אגו, ואנו מתקשים להודות בטעותנו, וחשוב לנו להיות צודקים. אבל אקדמיה זה לתת כבוד לדרכי ההוכחה שהם מעבר לדעה. להפריד בין דעה לבין טיעונים המבססים אותה. ולהיות מסוגלים ללכת לטיעונים – ואז בא הכבוד לאדם שממול, בגלל שמניחים את האפשרות שהוא מסוגל להבין, לענות, להשתכנע אם צריך. יש בסיס משותף ויש על מה לדון.

אקדמיה זה ללמוד שיש הרבה שאנחנו לא יודעים, ולתת הרבה כבוד לידיעה, שהיא הרבה מעבר לדעה. תורה לשמה. כשלומדים את המנגנונים בהם נברא העולם, חוקרים את הטבע, מבינים את המציאות. ואני חושב שאדם המעמיק עם עצמו בדרך זו, רואה דברים באור חדש, ושוב באור חדש, ושוב. המוכנות להניח את המחשבות הישנות, ולראות דברים אחרת, היא החשיבה, והיא החשובה. לא הדעה הנוכחית ולא תמונת העולם עצמה. המוכנות להחליף תמונות עולם. וזו היא תכונה ושריר. ככל שמתרגלים יותר העמקה, הופכים ליותר מכבדים את כל מה שאנחנו עוד לא יודעים, ולכן מקשיבים יותר. מחפשים מה עוד אני יכול להבין, ולא מה באתי להגיד.
אם מתרגלים להתעניין, מתעניינים יותר. אנו דוחפים את המחיצות המגבילות אותנו – העצלות, הפחד להתאמץ, אי-הידיעה איך בכלל לחקור נושא, לבדוק משהו לעומק. אני מאוד מקווה שמי שכבר עשה כל כך הרבה בשיטות מחקר, גם כשעולה נושא סתם המעניין אותו, יהיה לו קל לחפש חומר. פתאום יכול להיות מסקרן להשקיע כמה דקות בשיטוט קל כדי להבין על זה עוד. ולדעת שעדיין איני יודע מספיק.

אז לעולם לא אדע מה השפעתי, אבל לפחות אני מקווה שתפקידי כמאמן הצליח. איני רואה את עצמי כמי שבא לתת לכם ידע, אלא יותר כמי שתפקידו לדחוף אתכם להשיג ידע. ואז השאר תלוי בכם. אז תודה על סמסטר מאתגר. עבדנו קשה, צוות הקורס. יעל שמה בכם את הנשמה. אוהבת אתכם וחרדה לכם כמו אמא אווזה. הרבה הרבה דיברנו ותיאמנו והתלבטנו ובכינו בשבילכם. אלעד, עומרי, נתן, ויוסי עבדו מאוד קשה כדי לתת לכם את מיטב הבנתם, צידה לשם השתפרות. והמבחן האמיתי של כולנו זה לא רק מה הפרי שייראה בטווח הקרוב, אלא גם השאלה האם ההשקעה הוכיחה את עצמה – ואני לפחות, מתעניין גם בהשפעה המוסרית ולא רק השכלית. כבוד לאחרים והקשבה לאחרים הולכים ביחד.
למי שבאמת רוצה לראות איפה ההשפעה המוסרית יכולה לבוא לידי ביטוי, מוזמן לקרוא את הדיונים בבלוג בנושא תקשורת ופסיכולוגיה. אנושיות מלאה באה לידי ביטוי בעיני בלתת את המירב בכל דבר – בין אם בלדחוף את עצמנו להוציא את המיטב מתוכנו, ובין אם לפרגן לאנשים מסביב ולראות בהם פלאי בריאה שכבוד לנו להיות במחיצתם ועונג הוא לתרום להם. אין הרבה הבדל בין בפנים לבחוץ.

תודה על סמסטר מלמד, על ההזדמנות והאתגר. דלתי פתוחה תמיד ולא חייבים להיות רשומים לקורס כדי לבוא ולהתייעץ, לשאול, או סתם לשוחח. נצלו את האקדמיה היטב וודאו שאתם מפיקים מעצמכם את המירב – וגם מעבירים אותו הלאה.
עדי

שיטות (וקשיים) במחקר

שלום לכולם,
לאור הדברים שכתבתם ביחס לקשיים במחקר, כמה התייחסויות לנקודות שעלו אצל רבים:
* בעיית מציאת מאמרים: בעיקר עלה אצל מי שחוקר נושא חדש שאין עליו כתיבה רבה, או זווית חדשה לבעייה מוכרת, או נקודת מבט שאינה נדונה מכיון שהיא "כופרת בעיקר" ומציעה ניתוח שאינו מקובל.
בגדול, אם לא מצאתם חומר בדיוק בנושא שלכם, חישבו על שני כיווני הרחבה - אופקית ואנכית.
אופקית, מחפשים באותו נושא, אבל הצידה. לדוגמא, אין חומר בארץ אז משפט משווה, או אין חומר במשפטים אז מחפשים בפילוסופיה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה, וכד'. לא נותן תשובה ישירה, אך נותן טיעונים שאפשר להתייחס אליהם ולשאול עד כמה הם רלוונטיים גם בנושא המקורי.
אנכית, הולכים לנושאים אחרים, אך קשורים. לדוגמא, עולה שאלת הלגיטימיות לדרוש "רשיון הורות". אין דיון רציני בנושא במשפטים, אך אם מסתכלים על תחומים אחרים בהם דרוש רשיון, אפשר לעשות היקש מהם לנושא זה, ולאבחן טיעונים שאינם מתאימים בגלל ההקשר השונה. כדאי לחפש בכיוונים שעברו שינוי משמעותי, ואז יהיה חומר סביב תקופת השינוי. לדוגמא, כשמתחילים לדרוש רשיון לצורך ייעוץ פנסיוני, יהיה דיון על הצדקת דרישה זו, והטיעונים יוכלו "בשינויים המחויבים" להתאים גם לנושא ההורות. כמובן, ששאלת השינויים המחויבים הם העיקר, ושם העבודה הפרשנית שלכם - מה רלוונטי ומה מצדיק התייחסות שונה.

* קשיים מוסריים עם עמדות, או קושי לשמור על נייטרליות כשיש לכם כבר דעה בנושא.
כאן עולה נושא נוקשות הערכים שדיברנו עליהם, וגם הטיית הבחירה - מכיוון שאני הוא זה שבחר לעסוק בנושא, סביר שיש לי נגיעה אליו או מחשבה קודמת עליו, ולכן סביר שיש לי גם נטייה/עמדה בנדון.
ההתמודדות: בעיקר ערנות. שימו לב שמטרתכם לסקור את הנושא מכל צדדיו. מותר להעדיף כיוון מסוים, אך אסור לתת לו יחס מועדף (תתאמנו כדי להיות שופטים בעתיד). בעיקר להתמקד בטיעוני נגד, ולדמיין איך מתכוננים לויכוח פומבי בנושא, מה הטיעונים שאחרים יעלו נגדכם (ולכתוב אותם בעבודה), מה הייתם טוענים על הנקודות החלשות בטיעון שלכם, וכו'. אימון טוב לקראת עבודה כעורך דין שצריך להתכונן להציג עמדה על ידי הבנה מה יטען הצד השני.

* שאלות כלליות מול יישום פרטי. לדוגמא, האם החוקה מגינה על מיעוטים בזמן משבר, עם הדגמה על ההתייחסות בארה"ב ליפנים במלחמת העולם השנייה.
לשים לב אם רוצים לנתח את המקרה או את הנושא. כל מקרה עשיר בנסיבות רלוונטיות, והדיון העקרוני עלול להפוך סביב הדוגמא. מותר לבחור לנתח מקרה אחד, ולהעמיק בו, ומותר לבחור בנושא הכללי - אך להיזהר מהתיימרות כללית המוכתבת בעיקר ממקרה פרטי אחד שהוביל אתכם לנושא.

* הצורך לחדש. כן, מצפים מכם להביא משהו מעבר למה שקראתם. לפעמים זה טיעון חדש, לפעמים יישום שלא חשבו עליו, לפעמים זה לסדר בצורה ברורה את הטיעונים המופיעים כבר בספרות, והחידוש שלכם הוא הסדר, החלוקה לקטגוריות, ההצבעה על המשותף למקרים השונים.

* קשה להתמקד, הכל נראה רלוונטי.
welcome to my world
עדיף לשאול אנשים ממוקדים ממני, שכן בעיני באמת הכל קשור בכל. עדיין, כשכותבים עבודה, רוצים שיהיה התחלה, אמצע, סוף, וקשר הגיוני ביניהם. הרחיבו מאוד במחקר, קיראו הרבה וחישבו הרבה - אך בסוף כיתבו רק את לב הדברים. לא כל מה שלמדתם מהתהליך וכל מה שקראתם צריך להופיע בעבודה הסופית.
כתבו כך שגם מי שצריך סדר ברור יוכל לעקוב אחרי טיעוניכם, וזרקו פנימה רמיזות או הערות שוליים שנותנות למי שרוצה להרחיב הצצה לכיוונים השונים האפשריים. אבל שיהיה ברור מה החלטתם שעיקר ומה טפל.
אין לעיקר/טפל חוקים, אך זו בחירה פרשנית שלכם ובדיוק המקום בו אתם צריכים לבטא את עצמכם ולחייב את עצמכם. עשו את בחירותיכם, ודעו שהקורא ישאל את עצמו מדוע בחירות אלו.

גם על דף החשיבה הלוגית רציתי לכתוב, אבל נשאיר זאת כבר לפעם הבאה.
כמו שאמרתי לכם בכיתה, התרשמתי מאוד מאוד מההשקעה והדוגמאות שהבאתם, ונהניתי גם מהדיון בכיתה. כל הכבוד לכם.

על השכול והאבל בקהילה גלילית קטנה

זכינו לפינה קטנה משלנו לחוות בו את כאב השכול.

זכינו לשכנות ומשפחה, להעמיק בהם את אחדותנו.

זכינו למדינה שלמה, לשפוך עליה את דמנו.


זכינו להיסטוריה עשירה לחפור בה את מקורותינו.

זכינו לכאב אדיר, לזקק בו את נפשנו.

זכינו לשכול ואבל, לשבור עליהם את כאבנו.


ולמה, אלוהים, למה בחרתנו?

למה עלינו לשלוח את ילדינו למות למעננו?

למה עלינו לחנך את בנינו ובנותינו לקרב והקרבה?

קשה מנת הכאב, קשה התקווה.

קשה הנשימה העמוקה, והצפירה.


יושבים אנו על גבעה גלילית קטנה,

יושבים ולא מבינים, נותנים ולא מעכלים.

משפחה מורחבת וקהילה מחבקת.

ביחד באנו לכאן, לזכור ולהזכיר

את האמת שבהקרבה, את הבור הנפער בנשמה.


ילדינו מתחרים על קרביות ומיוחדות היחידה,

ההורים מתגאים באומץ ובהצלחה,

כולנו מתפללים ומדחיקים את הסכנה.

כולנו, אלוהים, מבקשים סליחה.

סליחה על האלימות, סליחה על החוצפה,

סליחה על שלעיתים אנו שוכחים את החמלה,

סליחה על כל שעשינו, שהביא את הקללה.


אך תן לנו אלוהים, תן לנו את התעוזה

תן לנו את האומץ להרים את המשא,

תן לנו את העוצמה לשאת את הכאב

ולזכור שאת כולנו אתה אוהב.


את ילדינו החפים שאליך אתה לוקח,

את אויבנו המרים שמזימתם אתה רוקח,

את המצווה להיות לעם סגולה,

ולהיות תמיד בעוצמה ולדוגמא.


קהילת קודש משגב שולחת את כאבה,

נזכור כולנו את השכול ואת האהבה,

נזכור גם מחר וגם בשבוע הבא, שהכאב המפלח פותח גם עוצמה.

נזכור שתפקידנו לתת, לעזור ולהיות לברכה,

ולסבול את הכאב זה גם להיפתח לחמלה.

נזכור שלא לחינם אנו מתייתמים,

ונוודא שהמתים יוכלו להתגאות בחיים.

נזכור את בנינו ובנותינו, ונהייה להם לדוגמא.

על ליווים של העומדים למות

מתארגן בימים אלו קורס במשגב, להכשרה והדרכה של מי שיסכימו לקחת על עצמם ללוות אדם אל מותו. יכול להיות זה אדם קרוב, או זר, מי שיודעים שהוא הולך למות או לקראת משהו שאולי יתרחש פעם. הנקודה הבסיסית היא שיש אנשים שמגיעים אל סף מוות, וצריכים להתמודד עם הפחד האדיר של לשחרר את העולם הזה, של להתקדם למקום עליו לא יודעים כלום. יש החולים בסרטן או מחלות מנוונות, המתמודדים במשך תקופות ארוכות עם האפשרות למוות, לצד התקווה לחדשות טובות, לנס שיכול להתרחש.

הקורס נועד ליצור קבוצה של מתנדבים, שיוכלו למצוא בעצמם את המקום הגדול מספיק כדי להכיל את הפחד האדיר של אדם אחר, להיות לצידו כשהוא נע בין תקווה זועקת לייאוש קודר. להיות לצידו עם אמת כאשר כל מי שסביבו אומר לו רק "יהיה בסדר, אתה תראה, שמור על אופטימיות". להיות מוכן לדבר על מוות כשכולם מסביב מפחדים ולא מעזים.

אדם שיודע שהוא הולך למות מוקף באנשים שבטוחים שהם ממשיכים לחיות.

בעודנו עומדים ליד מיטת החולה, אנחנו שוכחים שגם אנחנו הולכים למות, וגם לא בטוח שעוד כל כך הרבה זמן. אבל החולה שהוגדר כהולך למות, מתחיל להגיע להכרה שזה אמיתי ולא תיאורטי. נרשמתי לקורס כי חשבתי שזו מצווה גדולה להיות מסוגל להיות שם עבור מישהו במצוקתו הגדולה ביותר. אם ואיך זה ייצא, איני יודע. הקורס בוודאי ייצור העמקה ותובנות, ההתארגנות שסביב הקורס בוודאי תקשר בין מי שמוכן לעזור לבין מי שצריך עזרה. והחיים מלאים הפתעות. ויתכן שתרומתו הגדולה של הקורס תהיה דווקא שהאנשים העוברים דרכו יצליחו להיות בשביל מישהו בסביבתם, גם אם זה הורה העומד למות, או שכן שנהיה מסוגלים קצת יותר לתמוך בו.

ביקשו שאכתוב מעט, שאשתף גם כלפי חוץ את התהליך במהלך הקורס ובהתנסויות שייפתחו דרכו. אולי יהיה בכך להפיח עוד קצת טוב במדורה שהדליקו המארגנות, ירחיב את המעגל הנתרם. הזכות שנפלה בחלקנו לגור במשגב קשורה גם כן. הקהילתיות והמשפחתיות שאנו אוהבים לאפיין את עצמנו בהן באות לידי ביטוי ביכולת של כל אחד לכלול גם את האחרים סביבו במעגל חייו, לראות בהם חלק ממנו ובטובתם – טובתו.

מי ייתן ונזכה כולנו לעזור אחד לשני, ומי ייתן שלא צריך למות בשביל זה...

ולמתעניינים ושוקלים להצטרף, דברו עם אסתי: esty_wolf@walla.com 054-4562186

על החינוך לשטחיות

הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית.

לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.

ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו.

בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה חייבים, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.

וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.

החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.

תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.

אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים.

שיטות מחקר

שלום לכולם,
לאחר ביקורה של ד"ר יפעת ביטון בשיעור אתמול, כמה נקודות למחשבה שעלו מתוך דבריה והדיון שהתעורר. חישבו על הדברים לא רק בהקשר הספציפי בו נאמרו, אלא ביחס לנושאים אחרים העולים במחקר המשפטי, ואף מחוצה לו. מחשבות, שאלות, תוספות, וכו' – בתגובות.

לב הדברים - אובייקטיביות/סובייקטיביות/אובייקטיביות חזקה: אנו פוגשים בפנים שונים של מונחים אלו. שימו לב להטיות איתן אנו באים לדיון, גם מתוך אידיאולוגיה אישית וגם מתוך נקודות מוצא שאנו לוקחים כמובן מאליו רק משום שהתרגלנו לחשוב דרך קטגוריות "מקובלות". תפקידנו לאתר הנחות סמויות שכאלו במאמרים שאנו קוראים – וגם בעבודות שאנו כותבים. כפי שעלה בדיון בעניין האובייקטיביות החזקה, ראוי לשים לב בעיקר לנטייה להשוות בין הגזמות (דוגמת M+ ו F- במאמר על הפמיניזם).

נזיקין – ד"ר ביטון דיברה על שימוש בדיני הנזיקין לשם מלחמה באפליה, אך שימו לב שמדובר בשימוש במשפט פרטי לשם השגת מטרות ציבוריות. מחד, מראה את ההטיה שלנו לקבל קטגוריות כמו פרטי/ציבורי כאילו הן מובנות מאליהן. מאידך, במה ערפול הקטגוריות יכול להזיק? במה השימוש הציבורי יכול לפגוע בהשגת המטרות שהתרגלנו לצפות שמשפט פרטי יסייע במימושן?

אידיאולוגיה באקדמיה – הרבה פנים לה: עידוד הפעולה (ולא רק מחקר מנותק ותיאורטי), החשש מהטיית הניתוח ו/או התוצאה, הכרה באידיאולוגיה של ניטרליות (או היעדר האפשרות למשפט נטול אידיאולוגיה), עידוד החינוך הערכי בפקולטה למשפטים. חישבו גם על השלכות עקיפות – דגש על אידיאולוגיה יוביל גם להשפעתה במינוי חוקרים (אך אולי כבר יש השפעה כזו?), לפגיעה באמינות הממצאים (ואולי זו כבר בספק?), לערפול תפקיד המשפט מול הפוליטיקה (יש הבדל?), להרחבת שיקול הדעת הפרטי בשיפוט ופגיעה במעמד בתי המשפט (מעבר לקיים היום?), ועוד.

שימו לב גם לתנועת המטוטלת הרעיונית ביחס לניטרליות ואובייקטיביות: מהסתמכות על הפרדת רשויות ומשפט מקצועני השומרים מפני הטיות אישיות והכנסת פוליטיקה למשפט, לירידת האמון באפשרות להפרדה כזו. מאמונה בקיומו של צדק טבעי ומשפט פוזיטיבי, לפוסט-מודרניזם המפקפק באפשרות לנקודת מבט אובייקטיבית או אחידה. אם הכול רק נקודות מבט סובייקטיביות, ולכל אחד "האמת שלו", מה אנו עושים בפקולטה למשפטים? אם הכול פוליטיקה, האם צריך משפט? נסו להביט מעבר לגישות הקיצוניות ולהימנע מהנטייה האנושית לבחור עמדה ולדבוק בה. מה ניתן ללמוד מכל גישה? איך ניתן ליישם תובנות משני הכיוונים מבלי לדחות אף אחת מהן?

וחישבו על מעמדן של קטגוריות במשפט: אנו רגילים בניתוח המפרק כל תחום לגורמיו ומתייחס לכל גורם באופן נפרד. מחד, מאפשר הפשטה והבנת הרעיונות הבסיסיים המנחים את החשיבה המשפטית, מאידך – אולי בעצם ההפרדה לקטגוריות אנו מאבדים אינפורמציה? כמו גוף האדם שלכל רכיב מטרתו ודרך תפקודו אך עדיין השלם גדול מסך חלקיו, מה הולך לאיבוד בניתוח המשפטי כאשר אנו מפרקים כל טענה לגורמיה?

מכיון שלב הניתוח המשפטי הוא בקטגוריות המופעלות בו, נסו לחשוב על הדברים בהקשר של טיעונים משדות אחרים. ביחס להצעת המחקר שלכם - על מה אתם מסתמכים כמובן מאליו? איך, אם מוותרים על דיוק הקטגוריות המוכרות, אפשר אולי לחשוב על חדשות, או ליישם תובנות השאובות מדוקטרינות הנראות לכאורה לא קשורות זו לזו - ומה ההתאמות הנדרשות אם עושים כן?

דיני תאגידים - שיעור 2

שלום לכולם,
בשיעור היום התחלנו נושא ופרישתו הרחבה אולי בלבלה מעט, אז אנסה להבהיר: השאלה הכללית היא רלוונטיות של אידיאולוגיה בהתנהלות התאגיד, או המגבלות המוטלות על תאגיד בשל היותו "ציבורי" או "ישראלי". ההקשר הספציפי מתוכו התחלנו בלימוד הסוגיה הוא דוגמת חוזים בהם סעיף "חרם על מוצרי התנחלויות". קיים דיון פומבי ער בנושא, וקריאות להטיל סנקציות על חברות החותמות על חוזה הכולל סעיף מסוג זה. לאחרונה אף הוגשה הצעת חוק שתאפשר פירוק חברה במקרים אלו (נא למצוא ולהביא לדיון בשיעור הבא).

מכיוון שהשיעור היום היה כללי, וסקר נקודות רבות, טיפה סדר: ראשית, הנחנו כי קיימת בעיה הדורשת פתרון, שהבעיה היא של מדינת ישראל (ולא יחידים בה), ושעל מערכת המשפט לטפל בבעיה באמצעות דיני התאגידים. כולן הנחות שניתן להתווכח עליהן.

אחר-כך ראינו שדיני התאגידים פועלים באמצעות מנגנונים מתווכים, ובחנו מספר מנגנונים אפשריים שיטפלו בנושא. דיברנו על הקשיים שבשימוש בתכלית החברה או בחובות האמון של נושאי המשרה בה לבעיות של אידיאולוגיה, ושמענו על דבריו של Milton Friedman על חובתה של החברה למקסם רווחים כחובתה המוסרית היחידה. ראינו גם את דבריהם של Easterbrook and Fischel על כך שמתן סמכות לתאגיד לשקול שיקולים שאינם רווח, מאפשר בפועל חופש פעולה למנהליהן, שכן בניגוד למבחן הרווחיות, שיש לו מימד אובייקטיבי, שיקולים ערכיים יוצרים עמימות שמנהלים ינצלו להתחמקות מחובותיהם, או לפחות להקלת הפיקוח המופעל עליהם. הזכרתי גם במילה שהבעיה אינה רק רווחיות מול שאר השיקולים, אלא עצם העובדה שיש מבחן יחיד או מבחנים רבים היא רלוונטית. כאשר קיים פרמטר אחד שיש למקסם, קל יחסית למדוד אותו ולהתנהל על-פיו. כאשר יש מספר פרמטרים במקביל, כל ירידה באחד יכולה להיות מוסברת באחרות.

הדיון הרחב יחסית בפתיחת הסוגיה יחודד בהמשך כאשר נסגור את המעגלים שפתחנו ונבחן יישומים שונים, אז התנצלותי לאלה שצריכים פתרון מהיר לכל שאלה שעולה. מהיר ומיידי אני לא מבטיח, אבל אם נבין את השיקולים נראה איך הם מתחברים בהמשך. הדיון היום היה פתיחתו של פרק בן 3-4 שיעורים שיתרכזו בהיבטים שונים של משמעותו החברתית של התאגיד, ונדרשת מעט סבלנות.

לשיעור הבא אני מבקש לקרוא את מאמרו של Friedman ברשימת הקריאה, וכן למצוא ולנתח את הצעת החוק לעניין פירוק חברה שחתמה על סעיף "חרם התנחלויות" כאמור. בכיתה נחדד את הדברים. ניתן להעלות שאלות או להמשיך את הדיון בתגובות לבלוג.

סיכום ותודה

שלום לכולם,
עם סיום הסמינר בתקשורת ופסיכולוגיה, כמה דברי סיכום ותודה, וגם התייחסות למטרות הקורס ולאן הייתי רוצה שתתקדמו עם מה שעשינו.

במהלך סמסטר חקרנו את עצמנו ואת העולם סביבנו. העמקנו בדברים שידענו קודם, וגם גילינו כמה חדשים. השאלה החשובה, כמובן, היא מה עושים עם זה הלאה. איפה הדברים ממשיכים לחיות בנו ולהתפתח איתנו. בעיני יש לנו מחויבות כבני אדם וכחברים בקהילות בהן אנו חיים לתרום ממה שיש לנו, ולהזין את העולם סביבנו. זו גם דרך הישרדות מצוינת, למי שמסתכל דרך "מה יוצא לי מזה" – כשקבוצה חיה ב"תן כשאתה יכול", כל אחד יכול להישען לפעמים על אחרים, וביחד יש הרבה יותר כוח והנאה מאשר לבד. אפשר להתמקד במימד הפיזי, ואז זה טיעון מצוין לתרומות ומדינת רווחה, ואפשר להתמקד במימד האישי – ואז זו משימה פשוטה: היה אדם טוב. בהקשר הרגשי זה אומר לתת לאחרים את מה שאנו היינו רוצים לקבל, ובגלל שבני אדם שונים זה מזה, אפשר להתמקד במכנה המשותף של כבוד, הקשבה, ואמפתיה. כשיש את אלה, השאר כבר בא לבד.

משימות שנתתי לכם כללו עשיית מעשים טובים, אבל גם הקשבה, ויכוחים, זיהוי התנגדויות וגם כשלים של הצד השני, ושמירה על מודעות וערנות המאפשרים לנצל את אלה בזמן אמיתי. עשר הדקות של השקט, המדיטציה היומית של לשחרר הכול ולהקשיב לסביבה ולנשימות הבאות מתוכנו, מאפשרות אימון במנוחה פנימית – היכולת להניח למחשבות טורדניות לנוע הלאה והישארות פנוי עבור העכשיו. כמו חדר כושר, זה משהו שלא תמיד בא להתחיל אותו, אך עושה טוב ברגע שנכנסים פנימה. כתרגול, מדובר במעשה שנועד לחזק את השריר שיודע לשחרר. התגברות על הפרדוקס של מאמץ לקראת מנוחה, וגילוי שכמו בריצה, הקושי בא בגלים. Second wind קוראים לזה שם, שאחרי שכמעט חייבים להפסיק, פתאום בא עוד שטף של אנרגיה ויכולת. ואחרי הגל השני, גל שלישי, והמשך דרך מפותלת עליות וירידות.

בצד האקדמי, הויכוחים שניהלנו נועדו לגרום לצלילה לתוך המקורות הרלוונטיים, העמקה בטיעונים ובאופן הצגתם, ומחשבה על מה נכון, וגם על מה משכנע. גם זה קשור בעיקר בהקשבה, ביכולת להשתלט על הנטייה לחשוב שאני יודע וצודק, והקשבה לטקסט וגם לזה שממול שאני מנסה לשכנע. התבוננות בתגובותיו כדי לראות על מה הוא חושב, כדי שאני אוכל למקד את טיעוני במקומות הנכונים. מאפשר מניפולציה, ומאפשר גם היות עם הצד השני, זרימה בקצב שלו.
מכם נהניתי מאוד. הרשיתם לעצמכם דרך, אתגרתם אתכם ואותי, ולימדתם אותי דברים חדשים. לכאורה עוד קורס, עוד סמינר, אבל גם שונה ואחר. אני מקווה שנהניתם גם, או יותר טוב, שהעמקתם ולמדתם לעצמכם כמה דברים.

לגבי העבודה, כפי אמרתי בכיתה חשוב לי שיהיה מרכיב אקדמי, ספרות מקצועית וחידוד שאלה ספציפית, ויהיה מרכיב אישי – חוקרים את עצמכם. אפשר לשלב על ידי בחירת נושא המעסיק אתכם אישית, הזדמנות לראות מה יש בספרות האקדמית שיכול ללמד אתכם על תכונה או מאפיין שלכם, ואפשר להפריד על ידי מחקר בנושא מרתק ותוספת של 2-3 עמודים על עצמכם, מה למדתם דרך התנסויות הקורס, ולאן אתם הולכים הלאה עם זה. אני מאמין בתרגול, אז חשוב שתגדירו לעצמכם שיעורי בית, משימות להעמקת התובנות או יישומן. אפשר להתכנס עם אחרים על החלק האקדמי וליצור יחד עבודה קולקטיבית על חקר האמת בבית המשפט: זוויות שונות של התמודדות עם השאלה "איך נקבעת האמת המשפטית ואיך מקרבים אותה לאמת העובדתית?". יש ספר חדש שהזמנתי לספריה "On Being Certain: Believing you are Right even when you're Not", אתם מוזמנים להשתמש בו כבסיס ולראות לאן מתפתח משם. זיכרו את הספר של גילברט שנותן כל כך הרבה קצות-חוט, הפניות למאמרים ודוגמאות.

ותיהנו!

שפת גוף פנימית

רובנו שמענו לפחות פעם אחת כיצד שילוב ידיים מעל החזה מעיד על סגירות, וכיצד נגיעה בצוואר או בפנים מעידה על חיבור לרגש. תורות 'שפת הגוף' מבוססות על אמת, אך עלולות לחטוא בניסיון לתת כללי פרשנות מוחלטים לנושא שרב בו היחסי על המוחלט. שפת הגוף ניתנת לפרשנויות שונות (ולעיתים סותרות), אם כך, כיצד ניתן לפרש נכונה את האופן בו אנו משתמשים בתנועות גופנו?

כאן ניתן להעשיר את עולמנו על ידי לימוד פנימי, היינו, לימוד מהניסיון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.לימוד פנימי של שפת הגוף נעשה על ידי העלאת המודעות שלנו לשפה בה 'מדבר' גופנו באופן בלתי-מודע, אוטומטי. המודעות לאופן בו אנו משתמשים בגופנו, מסייעת לנו להבין מתי אנו 'חושפים' בפני הסובבים אותנו את נקודות התורפה שלנו, את הלחץ בו אנו נמצאים, או את הפתעתנו לשמע עובדה בלתי צפויה, למשל בעת מתן עדות בבית המשפט. באמצעות תרגול נשימות והרגעת השרירים ניתן לשפר את היכולת לעצור את המהלך הרגיל של רגש המתחיל עמוק בפנים ועושה דרכו לביטוי חיצוני דרך הבעות הפנים, כיווץ שרירי הצוואר והעלאת הכתפיים.

בשלב מתקדם יותר, אנו לומדים גם ליצור תגובות גופניות באופן אסטרטגי, כלומר מתוך רצון מכוון ליצור רושם מסוים בקרב אחרים סביבנו, לדוגמא: כאשר רוצים לעודד את העד שמולנו להמשיך ולדבר, הישענות קלה קדימה, מבט ישיר בעיניו, ופה מעט פתוח, יוצרים רושם של פתיחות, הקשבה ועניין. היכולת להימנע מתגובות תוך כדי דיבורו גורמת לנו להיראות כאילו לא סיימנו לגמרי להקשיב, או שעדיין לא ירדנו לסוף דעתו – מה שגורם לעד להמשיך ולדבר כדי 'להסביר את עצמו'. התוצאה היא שהעד מדבר יותר משתכנן, בכך ניתנת לנו הזדמנות ללקט מידע נוסף או פשוט להרוויח זמן מחשבה.

התרגול כרוך ב'השקטת' הרעשים הפנימיים, המחשבות המטרידות וסערת הרגשות. היכולת ליצור שקט פנימי 'בעין הסערה' של הליך משפטי רווי מתחים, גורמת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו, ומאפשרת לנו גם לשים לב לתגובות האחרים, ללמוד את שפת הגוף שלהם ובעצם לקרוא אותם טוב יותר. תהליך זה ארוך יותר מלימוד נוסחאות פשוט, אך התובנות הנרכשות בו עמוקות יותר, והשקט שזוכים בו – אלו מתנות משמעותיות גם מעבר לשימוש הטקטי שניתן לעשות בהן.

ב'תקשורת ופסיכולוגיה' ביקשתי לחקור את נושא שפת הגוף - למצוא מאמרים וספרים בנושא, להבדיל בין המוץ לתבן, לשים לב לאופן בו הנושאים נחקרים, וגם לאופן בו אוהבים לקפוץ למסקנות ולהמציא נוסחאות הנשמעות נכונות כללית, אך אינן בהכרח מבוססות באמת.

אני רוצה שתשלבו בין הלמידה האקדמית לבין למידה פנימית. השתמשו בשבוע הקרוב כדי ללמוד את הנושא מבפנים ומבחוץ, הביטו באחרים ו'קיראו' את שפת גופם, שימו לב לשלכם - ולאופן בו שפת הגוף משפיעה על האחר. נסו לגבש תובנות כלליות, אבל אל תשכחו שהרבה מהדברים מאוד תלויי-הקשר, מיושמים אחרת אצל אנשים שונים ובנסיבות שונות. גם מה שאתם קוראים ראוי לתרגול, בידקו עד כמה הדברים נכונים דרך התנסות אישית.

ואל תשכחו להמשיך עם 10 דקות השקט, וההקשבה הפעילה לאחרים המאפשרת (מחייבת?) מעשים מיטיבים. גם בנושא האחר המרגיז, קחו את המקרים הקרובים יותר ליומיום, אנשים המרגיזים אתכם או את הסובבים אתכם, ותרגלו קפיצה מהירה להגנה על ה'פושע', הסבר (לעצמכם ו/או לאחרים סביבכם) הטוב בו. שיתופים על ההתנסויות - בתגובות.

על טבעיותם של מעשים טובים

בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.
לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.

כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.
והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".

וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.

התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.

לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.
כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.

אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...

כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין.

מעשים מיטיבים

שלום לכולם,
עשיית מעשים מיטיבים עבור אחרים (או הסביבה, או הציבור בכללותו) מיטיבה בכמה רמות שלכולן אני רוצה שתשימו לב (ותשתפו מחוויותיכם בתגובות):
1. מתן עזרה לאחר, קרי עשיית טוב
2. מתן דוגמא לאחרים הרואים את עשיית הטוב, קרי יצירת השראה עבורם להשתתף גם כן, או לעשות טוב בדרכם ובהזדמנויות הנקרות בדרכם. ניתן לראות בכך לגיטימציה לעשיית הטוב כאשר נדמה שכולם עסוקים בשלהם ועבור עצמם, וניתן לראות בכך חיזוק נורמה חברתית של עשיית טוב - בכל מקרה יש בעשייה שלכם השפעה על אחרים בסגנון "העבר את זה הלאה". בכך תרומתכם גדלה.
3. מתן הכרה לאחר הנעזר, שיש מי ששם לב אליו, יש מי שאיכפת לו, ובגדול - הוא לא לבד בחיים. ההכרה, האכפתיות, הקשר האנושי - אלה חשובים לכשעצמם מעבר למעשה עצמו. לעיתים קרובות דווקא חלק זה הוא מרכזי והשפעתו ניכרת ונזכרת לאורך זמן. ההתייחסות לאחר, דווקא בעת מצוקתו, נותנת לו להרגיש חלק מחברה, מקהילה, ומזכירה שיש טוב בעולם ואצל רובנו - לא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע אליו.
4. תזכורת לעצמכם. גם ברמה המוסרית/ערכית, שם לרוב מדובר על דברים שאנו חושבים על עצמנו, אבל יותר מכך - ברמת החוויה והתחושה. עשיית טוב גורמת לתחושה טובה, וההכרח לעשות זאת במסגרת שיעורי בית גורם לנו לשים לב כמה פיספסנו בזמן האחרון. מטרתי אינה רק שתעשו זאת בשבוע זה, אלא שתעמיקו בתוך עצמכם ותגלו מה עשיית הטוב עבור האחר עושה לכם מבפנים. איני מתכוון רק לתחושת סיפוק גאוותנית (שגם בה יש טוב), אלא עמוק יותר - היכרות עם החלק בכם שאינו כה מנותק מאחרים, מהסביבה. קישור למוסר לא כהחלטה או אוסף כללים מבחוץ, אלא כהשתקפות של אמת פנימית, טבעיות של מי שרואה את סביבתו וחווה את האחרים כחלק ממנו, או שותפים איתו כחלקים במשהו הגדול מכולנו.
במילים פשוטות - עשיית טוב נראית לי טבעית ומובנת מאליה, ודווקא אי-העשייה היא החריגה ונובעת ממחסומים שאנו מפתחים. על אלה ארצה שנדבר בשיעור.

ביקשתי גם שתיקחו 10 דקות של שקט מדי יום, זמן הקשבה ומנוחה. המטרה אינה לחשוב על דברים או לייצר זמן לתכנון רשימת המכולת. המטרה היא לתרגל את התודעה המהירה, הקופצת מדבר לדבר ומייצרת אינסוף רעיונות ורעשים פנימיים. זמן השקט יהפוך למנוחה ככל שהשקט חודר יותר פנימה. בתחילה כופים שקט חיצוני - היעדר תזוזה, היעדר דיבור, היעדר תגובה למתרחש סביב. לאחר מכן חודרים עמוק יותר, ומקטינים רעש, יורדים ממחשבות הבאות לבד, ומכבים את הסרטים שלא מפסיקים לרוץ במקרן הפנימי.
אל תילחצו אם יש הרבה רעש בשקט או יש לכם תחושת "כישלון". כפי שהסברתי בעניין השתיקה בחברה - המאמץ הוא העיקר. כמו חדר כושר, התרגול הוא החשוב - ללא נפילות אין לנו הזדמנות לקום, וכאן מתרגלים את היכולת לקום, לשבת, ולשלוט בעולמנו הפנימי.

את חוויותיכם והתרשמותכם אשמח לקרוא בתגובות. ואל תשכחו לחייך...

שתיקה והתנצלות

שלום לכולם,
אני מקווה שאתם עוסקים במרץ במשימות שקיבלתם, לשתוק הרבה ולהתנצל תכופות.

חשוב שתאתגרו את עצמכם ככל האפשר, ותיצרו מצבים השונים מהמצב הרגיל שלכם - ותנצלו את השקט כדי לראות מה קורה מסביב, להקשיב בצורה יותר מעמיקה למה אחרים מבטאים (ולא רק מה הם אומרים). שימו לב גם למתרחש פנימה, למה שעובר עליכם תוך כדי, לתגובות הפנימיות, לרעש ששומעים דווקא כששותקים, ומה קל ומה קשה לכם. השתיקה נותנת זמן להתבוננות ולהקשה, ואל תפספסו את ההזדמנות.

שימו לב גם לתגובות של מי שמסביב. כיצד הם מגיבים כשאתם תופשים פחות מ"זמן האוויר" של השיחה? מתי נפתח להם יותר מרחב להתבטא, ויורד הלחץ שלהם "להספיק" לפני שקוטעים אותם, ומתי דווקא השתיקה יוצרת לחץ, מצב בו הם מרגישים צורך למלא את הריק? מה השתיקה מאפשרת, ומה נולד מעצם ההתמודדות עם חוסר הנעימות שבמצב אחר, מוזר? מה התרגול שמקבל האגו, החלק בנו שעסוק בתדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים?

לגבי ההתנצלות, מה נוצר אצל אחרים כשאתם ממהרים להתנצל, לקחת על עצמכם אחריות למשהו שקרה? איך זה משפיע על האינטראקציה עם האחר, ואיך זה משפיע בפנים, על החלק שרוצה להיות צודק, להסביר, להעמיד את האחר דווקא על טעותו?
קחו עוד יומיים של תרגול לפני שאתם מגיבים, והימנעו ממכניות או מלאכותיות. מותר לשנות הרגלים (ולו לזמן קצר) מבלי להפוך לשונים לחלוטין. השתמשו בשיקול דעתכם כדי לעשות את המשימות נכון, ואל תיהפכו לאילמים או מוזרים יתר על המידה.

סגנונות תקשורת

שלום לכולם,

סגנונות התקשורת שדיברנו עליהן הן בעצם שפות שונות, דרכים שונות בהן אנו מביעים את רעיונותנו המשפיעות גם על האופן בו אנו מפרשים את הבעותיהם של אחרים. קיימת נטייה טבעית לראות את העולם דרך העיניים שלנו (אין לנו עיניים של מישהו אחר..), אך מכך גם לחשוב שאנו מבינים למה אחרים התכוונו, ולכפות עליהם בתודעתנו את השפה אליה הורגלנו. כשמישהו מאחר, השיפוט שלנו אותו קשור מאוד לאופן שאנו תופשים את עצמנו כשאנו מאחרים. כשמישהו מתפרץ לשיחה, אפשר לראותו כמפריע או מחייה את הדיון. כשמישהו מביע רגשות או נעלב, אפשר לראות בכך פתיחות רגשית או מניפולציה. וכשמישהו מעצבן - סביר שהעצבים קשורים לא רק אליו, אלא גם ובעיקר אלינו, לפרשנות שלנו אותו.
את הדפים שחילקתי ביקשתי לקרוא, ואני מדגיש - לקרוא כמה פעמים. בהעמקה, תוך מחשבה על מי אנו מכירים שמתאים לתיאור, במה כל תיאור מתאים לי ובמה שונה ממני מאוד.

מה שאני רוצה שתעשו, הוא שתסווגו חברים ומכרים שלכם לפי סגנון התקשורת המתאים להם. מיצאו לפחות 2-3 אנשים שאתם מכירים היטב בכל סגנון, ורשמו לעצמכם דוגמא או שתיים על כל אחד שתמחיש במה האדם המסוים מתאים לסגנון תקשורת מסוים.
זיכרו שאין טיפוס "מושלם" המתאים לקטגוריה בכל מאפייניה. כל אדם הוא שונה, ויהיו בו רכיבים של יותר מסגנון אחד. מצד שני, לכל אדם נטיות מסוימות, והוא מתאים יותר לסיווג אחד מאשר אחר. כשאתם בוחרים דוגמאות, תנו עדיפות למקרים הממחישים את הסגנון, גם אם לא כל דבר באותו אדם מתאים. על דקויות וחריגים נדבר יותר במהלך השיעור.

אני רוצה שתקדישו מחשבה לנושא וזמן בהקשבה לאנשים אחרים דרך אוזניים קשובות יותר לסגנון שלהם. שימו לב במה האנשים סביבכם מבטאים את עצמם באופן שונה מכם, מה בתקשורת שלהם עלול להיות מפורש בדרך אחרת ממה שהם אולי התכוונו, ובמה ניתן היה לשפר את התקשורת אם מקשיבים להם דרך המסנן של סגנון התקשורת ומפרשים אותם קרוב יותר למה שהם התכוונו - ולא איך שאנו חווים אותם. בבלוג אני רוצה שיתוף על מה קלטתם על עצמכם, מה קלטתם על אנשים הקרובים לכם, ולפחות שיחה אחת שהקשבתם לה וקלטתם אותה אחרת מרגע שיצאתם קצת מהפרשנות הסטנדרטים שלכם וחיפשתם מעבר לאוטומט את מה שהדובר באמת התכוון - ולא הרושם שהוא יצר. אפשר בשיחה שאתם הייתם צד פעיל בה, ואפשר בשיחה שקלטתם מהצד. הקשיבו לשיחות של אחרים (בלי לרגל) ושימרו על יותר שתיקה והקשבה, כדי לראות איפה נוצר קצר בתקשורת, הבנה לקויה של כוונה, ושתפו לגבי הקצר ומה למדתם ממנו.