תפילה

אני קורא כעת על תפילה ועל נבואה, וחשבתי שבטוח שיש מבין מכרי ותלמידי מי שמבין את הנושא היטב ממני. ראו זאת, אם כן, כהזמנה לשיחה.

האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.

ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.

לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.

כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.
אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.
קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.
מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.

אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.

ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.
בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל.

מסקנה דומה, אך בדרך מאוד שונה, הציע איתן דור-שב במאמר מאוד מאוד מומלץ: http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf

אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך.

עד כמה באמת מדובר בהשקטת ה 'אני', בקפיצה אל מעבר לו?

סרטון מאוד מאוד מומלץ: http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php

מדענית מוח שחוותה שבץ, וקיבלה את ההזדמנות הייחודית לחקור את המוח מבפנים. מספרת על חוויה שניתן לכנותה ההפרדה בין מוח ימין לשמאל, בין ראש לרגש, או פשוט הארה, או התגלות אלוהית. שווה (בעיקר מתיאור החוויה, בערך דקה 7). אמנם אנגלית, אבל אפשר להפעיל כיתוביות...
מחשבות? חוויות?

לימודי קיץ

סמסטר קיץ התחיל, ואיתו שלושה קורסים. משפט וכלכלה, קורס וגם סמינר, ותורת המשחקים. יש דברים המשותפים לכולם, ואשתמש ברשומה זו עבורם, ואתם מוזמנים גם להשתמש במקום לתגובות ככלי להבאת שאלות, הערות, ודיון כיתתי. מטרתי היא להפוך את הקורס ליותר מאשר פגישה של ארבע שעות פעם בשבוע, למשהו מעמיק יותר, שחושבים עליו גם בשאר הזמן, קוראים לקראתו, ומתעניינים בו.
אופטימי, אני יודע...

שני מושגים בסיסיים דיברנו עליהם במשפט וכלכלה: החצנות ועלויות עסקה. החצנות – ההשפעה שיש לפעולה שלי על אלה שבחוץ, על אחרים שטובתם אינה מעניינת אותי בהכרח (או לא באותה מידה כמו טובתי-שלי). עלויות עסקה – אותן עלויות המתבזבזות על עצם קשירת העסקה, או שימורה (הגנות חוזיות לדוגמא, או אמצעים לפיקוח על ביצועה). בתורת המשחקים דיברנו על דילמת האסיר ובעיות תיאום.
בכל המקרים יש הנחה יסודית שכל 'שחקן' (אדם, פירמה) שוקל את יתרונותיו וחסרונותיו, ובוחר את האופציה העדיפה לו לאור העדפותיו האישיות, שהן סובייקטיביות ויכולות להיות כל דבר. אנשים אחרים – ידאגו לעצמם.
הנחה זו, שהיא בעצם הנחת הרציונליות הצרה הנהוגה בניתוח הכלכלי הראשוני, תועמד אחר-כך לביקורת ונתחיל לשאול שאלות על העדפות חברתיות (אכפת לי מאחרים) והטיות קוגניטיביות (אני לא כל כך טוב בהבנת המצב או בשיפוט של מה יגרום לי אושר בעתיד). המאמר שלי על הסלולרי (שניהם, האמת) נותן בסיס לדיון בעניינים אלו, ונעסוק בנושא זה בכיתה.

בשני הסמינריונים המטרה היא לקרוא כמה מאמרים בסיסיים לתת רקע משותף, ולעבור מהר ככל האפשר לכיוונים אישיים, כשכל אחד יתקדם לקראת נושא העבודה הסמינריונית שלו, ובכיתה נספר מה מצאנו, מה למדנו, וגם מה לא הבנו. הקורס מובנה קצת יותר, כאשר אני אחראי על סדר הקריאה, וחלק מהמאמרים הם ללמידה אישית – לקרוא ולענות במבחן. בכל מקרה, תמיד ניתן לשאול שאלות לגבי מאמרים או פסקי דין שאתם קוראים, ולהשתמש בתגובות בבלוג כדי לקבל התייחסות ממני או מאחרים בכיתה (בחלק המתוקשב בעיקר).

בעיקר אני רוצה שתחשבו על דוגמאות מהחיים, רצוי משפטיות אך לא רק אלו, בהן העקרונות התיאורטיים שאנו מדברים עליהם בכיתה מתממשים. עד כמה החברה בה אנו חיים באמת מתבססת על רציונליות אגואיסטית כמו שמניחים כאן? עד כמה אנשים באמת חושבים קדימה ומתכננים נכון? עד כמה ראוי לעודד חברה בה אנשים רואים זה את זה כמקור לעסקה, של 'תן לי ואתן לך' ? ועד כמה המשפט משפיע על דברים אלה?

העבודה הסמינריונית

קיבלתי שאלות לגבי הסמינריון, מה אמור להיות כלול בו, איך צריך שיהיה בנוי.
קשה לתת הכוונה ספציפית לעבודה שמראש אמורה להיות מאוד אישית, אבל אנסה.

העבודה הכתובה אמורה להיות יומן-מסע, תיאור שלכם את הדרך המחקרית שעשיתם כדי לרדת לעומקה של סוגיה מסוימת. הקורא צריך ראשית מבוא, שיסביר לו את תיחום הבעיה – מה בתחום הסמינר הנוכחי ומה לא ייבדק בו. תחילת המבוא הקשר כללי, באיזו סוגיה מדובר ומה הרלוונטיות שלה מבחינה משפטית וכלכלית, ואחר-כך נותנים הסבר ברור למה מוקד הדיון, מהי הבעיה או השאלה שבחרתם להתעמק בה. זאת עדיף להסביר על ידי הגדרת שאלת מחקר ברורה, משפט עיקרי שבסופו סימן שאלה - שהעבודה הנוכחית מהווה את ניסיונכם לענות עליה.

לאחר מכן התוו שלד לעבודה, הסבירו מה ייכנס באיזה פרק, ובאופן כללי תנו לקורא מפת דרכים, שיידע לאן הולכים. זה עוזר לקורא, וגם מונע מצב בו הוא עסוק בשאלות או התנגדויות – כשמסבירים מראש שהדברים יקבלו מענה, אפשר להירגע ולהתמקד בדיון הנוכחי.

לאחר המבוא, הביאו סקירת ספרות. דיון במאמרים היסודיים בתחום, 6-8 שאתם נכנסים לעומקם במפורש, והתייחסות כללית לאלה שקראתם ועזרו, אך אין לכם משהו ספציפי להביא מהם או להתווכח איתם.
תפקיד סקירת הספרות להראות שאתם בקיאים בחומר, וגם להראות את הבסיס עליו אתם בונים. התפקיד שלכם הוא לבנות מהלבנים שהם הניחו בניינים חדשים.

לב העבודה הוא הדיון. שילוב בין המאמרים שסקרתם, ויכוח איתם, ושילוב טיעונים שאתם חשבתם עליהם והם לא. שימו לב שתפקידכם למצוא אם מישהו טען את הדברים לפניכם, הסתכל על הדברים מהזווית הזו. אם אתם מוצאים זה טוב, אפשר לבנות עליהם. לא חייבים לקבל כל מה שכתבו לפניכם כנכון, בידקו את הדברים, העלו ספקות, וחישבו על הדברים בעצמכם.
מטרת הדיון לברר את הסוגיה, ולהעשיר את הבנתנו את העולם. טוב שתתעמקו בשאלה קטנה מאשר תרחיבו על נושא גדול, והתוצאה תהיה שטחית.
אם אתם כותבים בתורת המשחקים, הדיון יכול להיות מודל שאתם מביאים לסיטואציה, טיעון שתופעה חברתית מסוימת ניתנת להבנה יותר טובה דרך משחק. חישבו על המאמר הראשון שקראנו, tragedy of the commons, ואיך הארדין שם מנסה לרדת לשורש גידול האוכלוסין דרך אנלוגיה של דילמת האסיר. איך אותו משחק שימש להבנת תופעה מאוד שונה – היעלמות המרעה המשותף באנגליה. הרעיון הוא למצוא כמה משחקים שעוזרים להבין סיטואציה, כאשר יכול להיות שאותה סיטואציה תזכה לפתרונות שונים, אם נחשוב עליה בתור דוגמא למשחקים שונים.
אפשר לפתח מודל משלכם, משחק הנבנה לתנאי המצב אותו בוחנים, ואפשר להשתמש במודל קיים ולשנות בו רכיב או שניים. לראות מה קורה אם משנים הנחת-יסוד מסוימת, ואילו מהן חיוניות למסקנה. אידיאלית, תנתחו בעיה משפטית אחת ממספר זוויות, תוך שימוש בכמה משחקים שלמדנו בכיתה. מאמרים רלוונטיים יכולים להיות כאלו שניתחו מצב דומה, או כאלו המציעים תובנה הרלוונטית לכאן.

כמובן שבסוף צריך סיכום, מה השגנו ומה לא. אילו שאלות פתוחות נותרו, ואילו כיווני-חשיבה חדשים נוצרו. מה למדנו שלא ידענו קודם, ומה נראה כעת אחרת.

באופן כללי, ראו את תפקידכם כמתן יד לקורא, והובלתו במהלך הדיון. צפו את שאלותיו, את טיעוני-הנגד שיעלה, העלו אתם את כולם, ותנו להם מענה. אל תתנו לדעה קדומה שיש לכם בנושא לקלקל את טוהר הניתוח, מטרתנו להתקרב לאמת, לא לשכנע מישהו אחר בצידקתנו.
יש דוגמאות לעבודות טובות באתר התקשוב, ואתם מוזמנים להשתמש בבלוג ככלי לשאלות והתייעצויות גם ביניכם, לא רק איתי.
חפשו בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות', ותראו מספר רשומות שכתבתי כדי לעזור בעניין זה.

על מוחלטות החזקה החלוטה

'הסיפור הגדול' בדיני ההסדרים הכובלים, הוא היחס בין הניתוח הכלכלי של ההסדר – הבנת השפעתו הצפויה – לבין הכלל הברור, האוסר הסדרים כובלים זולת אם קיבלו פטור או אישור. 2(א) מול 2(ב), כאילו שזה עניין פשוט. ההלכה ברורה, 2(ב) נותן רשימה של חזקות חלוטות ואין צורך לבחון בהן השפעה תחרותית.

המציאות מורכבת יותר, כאשר בפועל אין אכיפה של החזקה החלוטה, והמקרים שמגיעים לבית המשפט זוכים לטיפול גמיש מאוד – לפי מידת השפעתם על התחרות. בפועל, בתי המשפט מפעילים פרשנות מצמצמת במיוחד (שטרן) או תכליתית ורחבה ללא גבול (א.מ. חניות) - העיקר לא להגיע לתוצאות שאינן ראויות בעיניהם.

וטוב שכך, ידוע שהחיסרון הגדול של חזקות חלוטות הוא שהן תופעלנה במקרים שאין כלל בעיה הדורשת פתרון, אלא במקרה אחד הצדדים נהנה מכלל שעובד לטובתו. בדיני ההגבלים זה קורה בעיקר כשצד להסדר כובל נזכר שבעצם אינו חייב למלא את התחייבותו, והוא יכול לטעון לבטלות החוזה. לו היה חל 2(א) בלבד, היה צורך להראות שמדובר בהסדר בעייתי, אך אם חל 2(ב) קל לכפור בחיובים לרוב.

אז בית המשפט קבע כלל של חזקה חלוטה (או עיגן מציאות קיימת, לומר את האמת), ומצא את עצמו מתעסק עם צדדים חוזיים שמבקשים לברוח מהסדר מסחרי ביניהם, שבינו לבין דיני ההגבלים אין דבר.

אך אולי שווה להסתכל מעבר לדיני ההגבלים, לרעיון של קביעת חזקה חלוטה, או לשימוש בכללים 'סגורים' אל מול עקרונות הניתנים לפירוש והתאמה. עולם המשפט קובע כללים לרוב, בכדי להבהיר ולהתריע, וגם כדי לתת טיפול שוויוני, אובייקטיבי, ניטראלי. אלא שבשם הכלל הברור, מקבלים כלל גרוע, וכשבתי משפט אינם רוצים בתוצאה גרועה – מקבלים פרשנות יצירתית במיוחד.

דומה הדבר לניסיון לחסום צינור מים. כשהלחץ חזק, סגירת פתח אחד רק תוביל לפתיחת אחר. וכמו בצינור, כדאי לצפות שהפרץ ייצא ממקום פחות מבוקר, וכנראה מזיק יותר.

בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק שתשנה את ס' 2, אך לא תשנה את מתכונת החזקה החלוטה. זו תמשיך לחול בהסכמים 'בין מתחרים', מונח שבוודאי יזכה אותנו בתלי תילים של פרשנות, מה גם שההגדרה הכלכלית עשירה מספיק כדי לאפשר חילוקי דעות לרוב. לכאורה, עניין פשוט ומדיד, אך בפועל, בעולם רווי גווני-ביניים ושווקים השלובים זה בזה, המקום הבא להתווכח עליו.
השאלה העקרונית, האם ראויה חזקה חלוטה אצלנו, בעיקר בתחום המוצהר כמכוון-כלכלית, דורשת ליבון נוסף.
השאלה העקרונית עוד יותר, עד כמה אנו באמת רוצים לכוון למערכת של כללים, נוקשה וסגורה, מול מתן שיקול דעת לשופטים שאנו סומכים עליהם, גם היא דורשת דיון.

במה אישית

ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?
העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.
הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.

אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.

במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.

הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.

כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.
הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.
הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?

בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.

כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.

במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.

בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק

על שחיטתן של פרות קדושות

הדיון בשיעור 'שיטות מחקר' השבוע העלה את הנושא של פרות קדושות. כנראה קשור לעובדה שדיברנו על עבודת סמינריון בעניין לגליזציה של הזנות. השורה התחתונה היא פשוטה: פרות קדושות נועדות לשחיטה. רעיונות שנצמדים אליהם יותר מדי מתחילים להבאיש, כמו ניסיון לאחוז חזק מדי בכל יצור חי. במסגרת המחקר המשפטי, אנו עוסקים ברעיונות, רובם לגבי ה'נכון' וה-'לא נכון' של איך ראוי לנהל חברת בני אדם. כחברה, נראה שיש לנו צורך להאמין מאוד חזק שמה שאנחנו עושים הוא הנכון, וחשובה לנו השגת האמת. עד שהשגנו אותה. אז מתחיל לפעול היצר המעוניין לשמר אותה, ודרך האמונה בה - את צידקת מעשינו.

הכל מצוין, עד שיצר השימור מעוור אותנו לפגמים שברעיון, למקומות שכלל לא בטוח שהאמת בהם הושגה. לגיטימי וטוב לשאוף לאמת ולנסות להשתמש במה שלמדנו כדי לנהל את החברה יותר טוב. אך כשאנחנו מתאהבים ברעיונות של עצמנו, או באלו של אחרים שבחרנו לאמץ, קשה לנו יותר למצוא את המקומות שניתן עוד לשפר, שניתן לחשוב אחרת. אלו בדיוק המקומות שמחקר אמור לחשוף, להראות את האפשרות לקיומם.

'פרה קדושה' היא רעיון שאסור לפקפק בו. במיעוט המקרים, מצהירים על כך בגלוי. ברוב המקרים רק בדיעבד שמים לב שהתנגדנו לספק, או לזה שהטיל ספק ברעיון. במקרים רבים, פשוט לא חשבנו על כך שאנו מאמצים עמדה שאינה ממש הכרחית. ייתכן שהיא הנכונה, אך ייתכן גם שלא. ובכל מקרה, לא בהכרח אנו חייבים 'דעה' בעניין, עמדה של כן או לא.
חלקכם כותבים עבודות או סמינרים. כאשר אתם ניגשים לחקור רעיון, חפשו את הפרות הקדושות הכרוכות בו. מה נלקח כמובן מאליו על ידי האחרים העוסקים בו – ושאלו אם באמת חייבים להניח שזה כך. אין זה קשור לדעתכם בעניין, מותר להיות בעד או נגד, או כלום – אבל לכולנו מותר לבדוק. להעמיק ולשאול דווקא על הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולראות מה קורה אם מנסים הפוך.

דבר אחד חשוב מאוד לזכור: שחיטתן של פרות קדושות היא מלאכה מקודשת גם כן. לכל אחד קל לבוא ולהטיל רפש, לזלזל. המטרה היא העמדה של רעיון/עמדה/טיעון על במה, וניתוחה בעדינות ובכבוד. אם רעיון מקובל ברבים, סימן שהרבה אנשים נבונים וטובים ראו בו ערך. אולי יש מה לשפר או ללמוד, אך גם כשמוותרים על רעיון עושים זאת במכובדות. בפירגון לאלה שתומכים בו, ואולי אף נצמדים אליו, והבנה מה הוא משרת, כיצד ניתן להצדיק אותו, במה הוא טוב.
וחשוב לזכור שחלק מן האנשים נפגעים כשמפקפקים ברעיונות הטובים שלהם, בדעתם. גם להם לפרגן, ולקבל את זכותם להמשיך ולראות את העולם דרך המשקפיים שבחרו.

ומותר גם להחליף משקפיים.

הגבלים עסקיים

מקום להערות והארות לקראת הדיון בכיתה ואחריו.
אוסיף כאן מדי פעם תגובות עם הנחיות ביחס לקורס וחומר הקריאה, ואתם מוזמנים להוסיף שאלות והתייחסויות משלכם.

יום השואה

יש בעיני מעט טעם לפגם, לבוא ללמד ביום השואה. לעשות אותו רגיל זה לא נכון, ולא מכבד. מצד שני, לא בטוח שהדרך לכבד היא דווקא בהימנעות מהחיים. יש שיאמרו להיפך – דווקא היום ללמד, ללמוד, לעבוד, לחיות. גם אבוי לנו אם הזיכרון והלימוד מהשואה הוא עניין של יום אחד בשנה בלבד.

ובכלל, נתברכנו בהרבה דברים להצטער עליהם.

השואה התאפשרה בגלל רוע, ובגלל יכולת של הרבה מאוד אנשים לעשות את ההפרדה בין עצמם ושכמותם, לבין 'אחרים'. כשההפרדה חזקה, אפשר לשמור את האנושיות ל'שכמותנו' ולהתייחס ל'אחרים' כאמצעי בלבד, או כמכשלות בדרך להשגת מה ש'אנחנו' צריכים. הדינמיקה הזו מוכרת לגבי יהודים, צוענים, כושים, ועוד רבים וטובים.
דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהיום הזה – חובתנו האישית לשמור על ספקנות, על אנושיות בסיסית. הימנעות מקבלת קטגוריות מוחלטות שבהם חלק 'בפנים' וחלק 'בחוץ'. אם כל אחד מאיתנו זוכר שהוא רק חלק מאוד קטן ממה שקורה כאן, קל יותר לראות שגם אחרים כך.

העולם לא מסתובב סביב 'עושה לי טוב' או 'עושה לי רע'. בכלל לא בטוח שה'אני' הזה שאנו שמים במרכז, אכן הוא העיקר. לפחות, די ברור שהעולם מורכב מהרבה אנשים, שכל אחד הוא מרכז עולמו, והמיקום שלנו בתוך הסיפור הזה די מקרי. במבט מלמעלה, או מבחוץ, קצת מצחיק שכל אחד מתרגש כל כך מעולמו, ושוכח שהוא רק אחד מבין הרבה מאוד. אז אנשים מתאגדים בקבוצות, ומתחילים לדבר ב'אנחנו'.

יש בזה טוב, ובוודאי עוזר ומנחם, אך כדאי להיזהר במה זה אומר על היחס שלנו לאלה שבחוץ, ל'הם'.

לדעתי חובתנו ביום השואה לשאול את עצמנו שאלות. מה היה אם הייתי שם. מה אעשה כשיגיעו אלי נסיבות שאני בכלל לא יכול לדמיין היום.
מעבר לשאלות היפותטיות, חשוב לבחון את מה אנו עושים היום. לא להיצמד להגדרות הגדולות, אלא להסתכל כיצד הן מיתרגמות לארועים הקטנים של החיים. אנחנו והם זה לא רק בין עמים או תרבויות. אנחנו והם זה גם ביני לבין ההוא שנובר בפח האשפה, שקשה לי לדמיין את עצמי כמוהו ולכן קל לי להפריד בינינו. קל להישאר בעולמי ולעבור ליד שלו כאילו הוא לא קיים.

גם לא חייבים ללכת רחוק, זה ביני והעולם שמוקף במכונית שלי, וההוא – שנוהג במכונית לידי. שלפעמים טועה או מגזים, ואנו ממהרים לשפוט אותו. לפעמים להתרגז ולעשות דווקא. לסכן את שנינו.
אולי אם נזכור בכל רגע כמה האנושיות שבירה, כמה רחוק אפשר ללכת בויתור עליה, נשים לב יותר לשמר אותה בשלמותה ככל האפשר. לנשום עמוק יותר ולקחת עוד רגע כדי לכלול את אלו שלידנו בעולם שלנו. לראות אותם כחשובים.

משפט יפה ששמעתי: האמונה אינה נמדדת במה אתה חושב או אומר. אם אתה רוצה לדעת במה אתה מאמין – הסתכל במה שאתה עושה.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
ראשית שיהיה לכולנו פסח שמח וטוב, הזדמנות לביעור חמץ פנימי וחיצוני.

לגבי הסמינריון – משאלות של חלקכם נראה לי שכדאי לתת עוד הסבר קצר על המצופה מכם.
ראשית, חיזרו וקיראו את מה שהופיע בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות'. גם מה שמיועד לעבודות מחקריות יעזור לכם. גם 'תקשורת ופסיכולוגיה-סיכום הסמינר' כמובן רלוונטי ויזכיר נשכחות.

השונה בעבודה זו, המוגדרת 'סמינר עיוני', הוא שאנו פחות הולכים לשאלת מחקר אחת, שעליה מנסים לענות, ויותר מתרחבים, דיון אישי-מלומד בנושא שקראנו עליו. סקירת ספרות מורחבת, עם דיון אישי. גם האופן בו למדנו בכיתה, המיקוד במתרחש בתוך עצמנו, שונה מהנהוג בסמינריונים, ואני רוצה שהבדל זה יורגש בעבודה.

זו עבודה אישית. תרתי משמע.

איך מתחילים? לוקחים נושא מהמגוון העצום שיכול להיכנס בהגדרה של משהו בפסיכולוגיה של האדם, באופן בו הוא מתקשר החוצה את מה שקורה בפנים, שמשפיע על הליך משפטי. כלשהו.
רק תנאי אחד חשוב – שהנושא יהיה משהו שאתם מבררים עבור עצמכם. משהו מהאופן שבו אתם מתנהלים, דילמה מטרידה, התנהגות מעצבנת - ותחקרו אותו. הולכים לחפש איך המומחים מתייחסים לנושא, מה שיש לאלו שחוקרים את התנהגות האדם לומר, ומחברים לאופן שזה יכול להשפיע עליכם כעורכי דין, כתובעים או נתבעים, כשופטים, כחשודים הנמצאים בתא המעצר.
סקירת הספרות היא בעצם מיפוי הנושא ומציאת דיונים לגביו. היישום הוא מנקודת מבט אישית – מה זה אומר עלי. כפי שאני, או כפי שהייתי לו הייתי במצבם של אלה עליהם כותבים.

אחרי שקראתם והתפרשתם, כשנראה לכם שיש לכם כל כך הרבה כיוונים שלא ברור איך לכתוב את זה בעבודה אחת – בואו אלי. נדבר.

שיטות מחקר

שלום לכולם,

מכיון שבשיעור הספקנו מעט מהביקורות האפשריות, והעצות המועילות, לגבי המאמר 'רטוריקה כלכלית', אני פותח את הרשומה להמשך הדיון. אשמח לשמוע עוד, ולתת למרחב הבלוג להיות המשך לדיון הכיתתי. כך נוכל להעמיק בדברים שהזמן הקצר (ולפעמים המבוכה) לא איפשרו את העלאתם בכיתה.
אתחיל במה שהתפלאתי לא לשמוע מאחרים – איך מאמר הדן בשני סעיפים ספציפיים מפקנ"ז, אינו מביא אותם כלשונם? האם לא ראוי שהקוראים יקבלו הזדמנות להתרשם ישירות ממה אפשר ואי-אפשר במסגרת סעיפים 44 ו- 74? אולי נגלה אז שעצם ההגדרה של צו מניעה כסעד מיידי במקרי מטרד, אינה הכרחית כלל, ומדובר בהפעלת שק"ד שיפוטי במסווה של 'אין ברירה' ?

לעניין שיעורי הבית לפעם הבאה, ביקשתי לקרוא את חלקים א' ב' במאמר של אורן גזל (עד ולא כולל החלק האמפירי, המתאר את מדגם ההחלטות השיפוטיות שנבדקו), ולמצוא באינטרנט דיון שערך בנושא בבלוג בו הציג את תמצית הממצאים, והתמודד עם טיעונים של חלק מהמגיבים. השאלה עליה אני רוצה שתחשבו, היא מה הייתם מצפים לראות במאמר עצמו כדי שהממצאים המתוארים יהיו אמינים עליכם, והתשובות לביקורות שהועלו – טובות?
מעבר לכך, שימו לב לאופן בניית סקירת הספרות. במה מאריכים ובמה מקצרים, איזה סוג של הפניות ניתן למצוא שם, מה מטרת הסקירה – והאם היא משיגה מטרה זו?

נירמול ציונים

אני מתמודד כעת עם נושא נירמול הציונים. הצורך לתת ציון קשה ממילא, אך הנירמול מסבך עוד. חלק מהתלמידים שלהם אני נותן ציון יתאכזבו, ירגישו שלא נעשה צדק.
כמורה, הבעייה בעיני היא התחושה, המוטיבציה המקבלת מכה, והפגיעה בהתלהבות של הלימוד ביחד. בקורס ניתוח כלכלי נתתי עבודת בית, פתוחה מאוד באפשרויות ההסתכלות, וציון על השתתפות, מתוך 30. בעיקר ברכיב של ההשתתפות, יפה בעיני לתת הרבה, שכן הרוב הגדול היו מעורבים, השקיעו, והפכו את הקורס למשמעותי אצלם, היקצו לו מזמנם העמוס...
הבעיה היא שכשהרוב נפלאים, מגיע להם לקבל הרבה, ועם הנירמול – אי אפשר.

אני מתנצל בפני אלה שהציון שקיבלו אינו משקף את ההשקעה. מדובר ברבים מכם.

מנגד, אם בציון מנורמל מדובר, צריך לדעת גם מה לקרוא ממנו.

כאשר הממוצע של 79-81 כפוי כאחד מכללי המשחק, סימן שכל ציון באיזור זה הוא בסדר. סימן שעשינו כמו הכיתה, כמו רוב השאר. בכיתה טובה זה הרבה, בכיתה עצלנית זה מעט.
במקרה הזה היו כל כך הרבה שמגיע לקבל כל מה שניתן לתת, שלהיות בממוצע זה דווקא טוב מאוד.

העבודות, בגדול, יפות מאוד. מראות מחשבה, הבנה של העקרונות הבסיסיים, יצירתיות. גם כאן קשה לתת ציון, מכיוון שהמאבק הוא בין הרצון להכיר טובה, לפרגן, לבין הצורך לומר עד כמה העבודה הזו טובה יותר או פחות מהעבודות האחרות. יש קצת יותר טוב וקצת פחות טוב, אבל הבסיס להשוואה מצויין.

בשבילי הקורס הוא מקום מיוחד. נכנסים לכיתה, וזונחים את כל מה שקיים מסביב כדי להעמיק במציאות אחת נבחרת – הנושא עליו מדברים. כשהקורס מצליח, מצליחים בעזרת הדרכים החדשות שלמדנו להסתכל על העולם, גם לראות אותו אחרת. להבין איך דברים מסוימים קשורים, משפיעים זה על זה. איך כשבוחנים את המציאות דרך מסנן מסוים, רואים סדירויות, אפשר להבין קצת יותר למה הדברים קורים בדרך זו דווקא.

הצורך לרדד את חוויית הלימוד למספר אחד בין 0-100 נראה בעיני כחילול הקודש. כאילו שזה משקף את מה שהיה סמסטר שלם, ומה נשאר בפנים.
לכן חשוב לזכור שזה לא, שהציון הוא רק תשובה חד-מימדית לשאלה אחת – "בגדול, המסמך שהנ"ל כתב – יותר טוב או פחות טוב מהאחרים?"
נירמול, במובל של התפלגות, מתרחש מאליו במוחו של הבודק. כפיית פונקצית התפלגות מסוימת עם ממוצע מסויים, רק מקשיחה את יכולת המדידה, מקשה על היכולת לומר ליותר אנשים "כל הכבוד", או כשצריך – "על הפנים".
מצד שני, ללא נירמול קל מאוד למרצה לתת לסטודנט את מה שהוא רוצה, כל מרצה ישמח שיאהבו אותו, וכולם יקבלו ציונים גבוהים שלאו דווקא הוצדקו. לתלמידי תורת המשחקים מאוד קל להסביר למה יש כאן 'טרגדיה' ואיך זה קשור לדילמת האסיר. תוסיפו את אותו הדבר בין מוסדות לימוד, ותקבלו אינפלציה ברורה.

השאלה אם כן היא מהו ציון. בעיני, כלי שיכול לתת עידוד, מוטיבציה להשקעה, סממן נחמד לקבל בסוף תהליך, אך לא באמת כלי מדידה מוצלח. כללי המשחק, לעומת זאת, שונים. הציון נתפש כפרמטר שתפקידו להפריד בין תלמידים לפי מיקומם על העקומה של הכיתה הספציפית בה היו. אז גם אין צורך להיעלב מדי או לפרש את הציון כמשהו אחר. מי שרוצה לדעת כמה הוא שווה, או כמה אני מעריך אותו, אנא אל תחפשו תשובה בציון. בואו לשוחח, זה עובד יותר טוב.

מי שרוצה הצצה לתוך מה אולי קורה כשמוותרים על הציון בגלל מוגבלות הכלי, מוזמן לקרוא את 'זן ואומנות אחזקת האופנוע'. כבד, אבל מרתק.

בקיצור, אין כאן פתרון קל או קריאה לשינוי. רק הכרה בקשיים עימם אנחנו מתמודדים. אשמח להבין קצת יותר מנקודת מבטו של הסטודנט. השאלה עימה מתמודדים רוב המרצים, היא איך לגרום לכם לקרוא עוד חומר. ללמוד עוד ועוד, כי המעט שאנחנו מצליחים להעביר בכיתה זה קצה קצהו של המזלג, וכואב לנו לראות אנשים עוברים את זה בשטחיות, לא צוללים לעומקה של תורה.
קשור גם לציונים, אבל רק קצת. אשמח להערותיכם.

מבוא למשפטים

שלום לכולם,
השבוע פתחנו במבט רוחב על המערכת המשפטית בישראל. עיקר משימתנו כרגע היכרות עם המושגים המשפטיים השונים, והנחת תשתית שתשמש אותנו לדיון בהמשך. מטרת השימוש בבלוג לאפשר ציון הנקודות העיקריות שדנו בהן בכיתה, ויצירת מקום לדיון ביניכם, כך שתרגישו חופשי להעלות שאלות ומחשבות בבלוג (כתגובות ברשומה) וגם להתייחס לשאלותיהם של אחרים כאן.
מושגים עיקריים שדיברנו עליהם: מקורות המשפט (חקיקה, חקיקת משנה, פסיקה), וחשיבות הפרשנות המשפטית. סוגי נורמות (מוסרית, חברתית, משפטית) והאינטראקציה ביניהן. תפקידו של המשפט כמרתיע, מחנך, מבטא הסכמות חברתיות.
אבחנות שעשינו: משפט פלילי/אזרחי, פרטי/ציבורי, מהותי/דיוני, כופה-קוגנטי/מרשה-דיספוזיטיבי.
מערכת בתי המשפט: שלום, מחוזי, ועליון. סמכות מקומית ועניינית של כל אחד מהם.
בשבוע הבא נוסיף התייחסות לבתי הדין השונים, ונעמיק בסוגיית הפרשנות המשפטית ומעמד התקדים.
ביקשתי לקרוא את מאוטנר/המשפט הסמוי מן העין, וברק/50 שנות משפט בישראל.
תיהנו!

ניתוח כלכלי - שיעורי בית והמבחן הקרב

שלום לכולם,
שיעורי הבית שביקשתי לשבוע הבא, הם מציאת נושא מתוך אלה שעולים במאמר 'על חופש הבחירה של הצרכן: הסלולרי כמשל' - ישירות במאמר, או הערות שוליים המזכירות כיווני מחקר אחרים, וכתיבה בבלוג על יישום הנושא בדוגמא משפטית שאתם מכירים (ואינה בשוק הסלולרי...). את תשובותיכם הוסיפו כתגובה לרשומה זו. המטרה - יצירתיות ועומק המחשבה, הרשו לעצמכם להתרחק מהמובן מאליו.
בנוסף, תזכורת לגבי מבחן הבית: במבחן שתי שאלות. שאלה ראשונה: מיצאו נורמה משפטית שאתם רוצים לטעון לשינויה או ביקורת לגביה, ועשו זאת בעזרת יישום טיעונים ומינוחים מחמישה מאמרים לפחות שלמדנו. הקפידו לחשוב על כל ההשפעות האפשריות של שינוי הנורמה שאתם מציעים, כולל חסרונות הצעתכם. הקפידו לעשות שימוש במונחים וכלי-ניתוח שלמדנו ושהופיעו במאמרים.
שאלה שנייה: הסבירו תובנה אחת חשובה שלקחתם מהקורס או מהמאמרים (אחד או יותר מהם). מה שינה את האופן שאתם מסתכלים על העולם, פקח את עיניכם, הסב את תשומת ליבכם למאפיין שקודם 'פיספסתם'?
עליכם להגיש את המבחן מודפס, עד שישה עמודים בסה"כ, ברווח כפול. תאריך ההגשה 20.2.09

תקשורת ופסיכולוגיה - סיכום הסמינר

שלום לכולם,
לאחר שדיברנו על הדברים בכיתה, כמה מילים להבהרת המשימה בכתיבת סמינר. ראשית, יש לזכור כי מדובר בסמינר עיוני (ולא מחקרי), ומתכונת פגישותינו והמשימות השבועיות שונה מהמקובל. לכן, גם כתיבת הסמינר תהיה שונה מעט, ואין בה להעיד על עבודות סמינר אחרות שתידרשו להגיש.
מטרת עבודת הסמינר לתרגל כתיבה מחקרית על נושא צר אחד שאתם בוחרים להעמיק בו, לסקור את הספרות האקדמית הקיימת בו, ולהוסיף מהתובנות שרכשתם בתהליך המחקר ואיסוף החומר. הדגש הוא על קריאה ביקורתית במובן הרחב, לא של התנגדות למה שאתם קוראים, אלא של מחשבה עצמאית. לכן הדגש אינו 'איפה אחרים טועים', אלא דווקא על 'מה נובע מהטיעון שלהם'. אתם מוזמנים גם להתווכח עם המקורות השונים, אך הקפידו להדגיש את מה אתם לומדים ממה שאתם קוראים, ולתת כבוד לאחר תוך כדי ניסיון לבנות על עבודתו.
ספציפית, בגלל שהקורס הזה הדגיש את העבודה האישית, כך גם הסמינר. מטרתו לתת לכם הזדמנות לצלול לספרות המחקרית שעל חלקה דיברנו, וחלקה ייגלה לכם רק לאחר שתבחרו נושא ותעמיקו בו. הבסיס להתחיל ממנו הוא בספר 'רגשות הרסניים', הסוקר כנס על מדעי התודעה ונותן הזדמנות להתרשם ממגוון צורות חשיבה על נושאים שחלקם העסיקו אותנו. הדגש שלכם צריך להיות כפול - ראשית, כיצד תובנות על האופן בו מתפקד המוח האנושי והרגשות המניעים אותנו בחיינו, ישימות לעולם המשפט. שנית, מה יכולים אתם ללמוד על עצמכם בתהליך הקריאה וההעמקה בספרות המחקרית על המאחד אותנו (וגם המפריד) כבני אדם.
לעניין היישום המשפטי, ראינו בקורס שיש מגוון גדול של יישומים - החל מהאופן ששופטים מקבלים החלטות, דרך האופן בו ניתן להעריך מהימנות של עדים, טכניקות לעירור הזכרון או דווקא ליצירת מתח אצל עדים באופן ששליטתם בנאמר תקטן, ועד להבנת הפסיכולוגיה האישית של עורך הדין - מה יכול לשמש לו כלי במאבק המשפטי ומה עלול לעמוד לו לרועץ.

הספר משמש בסיס כדי שתהיה נקודת התחלה משותפת, עם היכרות של כיווני מחקר עדכניים ומגוונים, והכרה באפשרות להסתכל על תופעות דומות בדרכים שונות בתכלית. הרשו לעצמכם להשתמש בו כנקודת התחלה, הפניה לשמות רלוונטיים כדי להתחיל במחקר העצמאי שלכם, אך ללכת ממנו והלאה - אל ספרות שאינה נזכרת בו, מאמרים המיישמים פסיכולוגיה למשפט, ויישומים שנראה לכם שניתן לחשוב עליהם בדרך אחרת. מי שקשה לו עם ספר זה דווקא, יכול גם להשתמש בספר 'להיתקל באושר' של גילברט (למרות שאני ממליץ על 'רגשות הרסניים' - ייתן פרספקטיבה שונה שבדרך כלל אנו לא נתקלים בה).

הפן השני, של הלמידה על עצמכם, הוא בעיני הפן היישומי של העבודה והקישור לנעשה במהלך פגישותינו. נוצרה לנו הזדמנות מיוחדת בעבודה האישית בקורס, שאני רוצה לראות את המשכה בעבודת המחקר שאתם עושים. הלמידה אינה רק לצורך העשרת הידע, אלא גם להיכרות עצמית מעמיקה יותר. היכרות עם מגוון ההטיות שיש לנו, הדרכים בהן אנו פועלים אוטומטית, ויכולתנו לקרוא אחרים ולהגיב אליהם תוך הקטנת ההפרעות הפנימיות, תעשיר את יכולתנו לתפקד בכל סביבה, כולל זו שעורכי דין נתקלים בה בבית המשפט או בייעוץ ללקוחות. אני רוצה לראות מיקוד בשאלה כיצד ידע זה יהפוך אתכם לעורכי דין טובים יותר, מה תוכלו לעשות אם תשכילו ליישם את התובנות התיאורטיות הלכה למעשה - ובקיצור, מה תתרמו לעולם שסביבכם דרך הידע והניסיון שאתם רוכשים.
במובן זה, עבודת הסמינר מהווה כר לדיון בייחודי שבכם על בסיס המשותף שנחקר על בני-אדם כמוכם. ניתן לשלב תובנות ויישומים אישיים במהלך העבודה, וחשוב להוסיף פרק סיכום של הדברים שלמדתם על עצמכם במהלך הסמינר (פגישותינו, שיעורי הבית המעשיים, ותהליך הכתיבה), וכיצד תמשיכו לעבוד על העמקת ויישום תובנות אלו.

שיעורי הבית המעשיים נועדו ליצור מודעות ולאפשר תרגול של הגמישות הפנימית, היכולת להיות עבור האחר ולקלוט אותו, והיכרות עם המנגנונים המשפיעים עליכם לעיתים מבלי משים. אני מקווה שתמשיכו לתרגל את הדברים יום-יום ושעה-שעה, גם לאחר סיום הסמינר. בעיקר ביחס לפתיחות כלפי אחרים והבנת הגורמים להם לפעול כפי שהם פועלים, ולאחרים לשפוט אותם, לכולנו יש עוד הרבה עבודה, שכנראה לא תיגמר בקרוב. השתמשו גם בתהליך הכתיבה כדי להעמיק במשמעות דברים אלו, ולתת לעצמכם שיעורי בית בלתי פוסקים.
אתם מאוד מוזמנים לפנות אלי גם בהמשך כדי להתייעץ ביחס לכתיבה, ליישום, או כל דבר אחר. אשמח לעמוד לשירותכם.

תקשורת ופסיכולוגיה - שיפוטיות חלק ב'

שלום לכולם,
בהמשך לדיונים על שיפוטיות, אנו הולכים לשלב הבא. הפעם תפקידכם הוא לשים לב לא רק לשיפוטיות אצלכם, אלא גם אצל אדם אחר. ספציפית, שימו לב מתי עולה שיפוטיות אצל הצד האחר, בעיקר כאשר היא מופנית כלפי צד ג', ונסו לגרום לאחר לפרגן. הישמרו מניסיונות להטיף וללמד מוסר, ושימו לב דווקא לדברים הקטנים, ה'עגולים' יותר, שאתם יכולים לעשות - להוסיף חיוך, להסיט את השיחה לכיוון אחר, להוסיף משהו חיובי על האחר. לפעמים דווקא שאלה היא המסייעת ביותר: "מעניין מה יש לו?", "קרה לו משהו?", "נראה לך שהרגזנו אותו במשהו?"
היו יצירתיים ובעיקר - קלילים. ספרו בבלוג מה הצליח וגם מה לא. לפעמים מאוד מאוד קשה לגרום לאחר לרדת מהביקורתיות שלו. לאנשים רבים נוח מאוד בעמדת הצודק והיודע, וניסיון להראות שהתלונה לאו דווקא במקומה נתקל בחומה בצורה של מגננה וצידוקים.
אין חובה שהשיפוטיות תהיה כלפי אדם ספציפי. אפשר גם לקחת תלונתיות המובעת על החברה, המדינה, 'המצב', ופוליטיקאים שונים. שם קל מאוד לרובנו להיות ביקורתיים, ולפעמים מפתיע איך לכולם יש את הפתרון הנכון - חוץ מאשר אלו הנמצאים בתפקיד רשמי (שהם תמיד 'לא מבינים').
בקיצור - תפקידכם להביא אחרים לדון לכף זכות. מטבע הדברים גם עבודה פנימית נדרשת כדי ליצור זאת אצל אחרים.

ביחס למאמר - חפשו דוגמאות מפסקי דין שקראתם הממחישים הטייה שנדונה במאמר Inside the Judicial Mind, או הטייה שאינה נזכרת שם במפורש, אך קשורה בעיניכם. נדבר על הדוגמאות בשבוע הבא, ומותר גם לכתוב עליהם בבלוג (יאפשר חשיבה מראש על הדברים גם אצל אחרים).

ביחס לתרגיל המיקוד - קחו לעצמכם הזמדנויות לתרגל את המיקוד באחר, שימו לב לעמידה שלכם (רגל אחת), לשיווי המשקל, ליכולת להיות זמין עבור האחר וממוקדים בו. שימו לב למחשבות טורדניות המסיטות אתכם מתשומת לב מלאה למי שמולכם, והחזירו את תשומת הלב אליו. אם הראש רץ למקומות וזמנים אחרים ממה שמול עיניכם - חיזרו לכאן, התמרכזו - והקשיבו באמת. ההקשבה רחבה יותר מאשר המילים, ולעיתים קרובות אנו עוסקים במה אנו רוצים להגיד, ומכינים את התשובה בזמן שהאחר מדבר. נחמד, אך מאוד רחוק מלהקשיב לו באמת.