על ליווים של העומדים למות

מתארגן בימים אלו קורס במשגב, להכשרה והדרכה של מי שיסכימו לקחת על עצמם ללוות אדם אל מותו. יכול להיות זה אדם קרוב, או זר, מי שיודעים שהוא הולך למות או לקראת משהו שאולי יתרחש פעם. הנקודה הבסיסית היא שיש אנשים שמגיעים אל סף מוות, וצריכים להתמודד עם הפחד האדיר של לשחרר את העולם הזה, של להתקדם למקום עליו לא יודעים כלום. יש החולים בסרטן או מחלות מנוונות, המתמודדים במשך תקופות ארוכות עם האפשרות למוות, לצד התקווה לחדשות טובות, לנס שיכול להתרחש.

הקורס נועד ליצור קבוצה של מתנדבים, שיוכלו למצוא בעצמם את המקום הגדול מספיק כדי להכיל את הפחד האדיר של אדם אחר, להיות לצידו כשהוא נע בין תקווה זועקת לייאוש קודר. להיות לצידו עם אמת כאשר כל מי שסביבו אומר לו רק "יהיה בסדר, אתה תראה, שמור על אופטימיות". להיות מוכן לדבר על מוות כשכולם מסביב מפחדים ולא מעזים.

אדם שיודע שהוא הולך למות מוקף באנשים שבטוחים שהם ממשיכים לחיות.

בעודנו עומדים ליד מיטת החולה, אנחנו שוכחים שגם אנחנו הולכים למות, וגם לא בטוח שעוד כל כך הרבה זמן. אבל החולה שהוגדר כהולך למות, מתחיל להגיע להכרה שזה אמיתי ולא תיאורטי. נרשמתי לקורס כי חשבתי שזו מצווה גדולה להיות מסוגל להיות שם עבור מישהו במצוקתו הגדולה ביותר. אם ואיך זה ייצא, איני יודע. הקורס בוודאי ייצור העמקה ותובנות, ההתארגנות שסביב הקורס בוודאי תקשר בין מי שמוכן לעזור לבין מי שצריך עזרה. והחיים מלאים הפתעות. ויתכן שתרומתו הגדולה של הקורס תהיה דווקא שהאנשים העוברים דרכו יצליחו להיות בשביל מישהו בסביבתם, גם אם זה הורה העומד למות, או שכן שנהיה מסוגלים קצת יותר לתמוך בו.

ביקשו שאכתוב מעט, שאשתף גם כלפי חוץ את התהליך במהלך הקורס ובהתנסויות שייפתחו דרכו. אולי יהיה בכך להפיח עוד קצת טוב במדורה שהדליקו המארגנות, ירחיב את המעגל הנתרם. הזכות שנפלה בחלקנו לגור במשגב קשורה גם כן. הקהילתיות והמשפחתיות שאנו אוהבים לאפיין את עצמנו בהן באות לידי ביטוי ביכולת של כל אחד לכלול גם את האחרים סביבו במעגל חייו, לראות בהם חלק ממנו ובטובתם – טובתו.

מי ייתן ונזכה כולנו לעזור אחד לשני, ומי ייתן שלא צריך למות בשביל זה...

ולמתעניינים ושוקלים להצטרף, דברו עם אסתי: esty_wolf@walla.com 054-4562186

על החינוך לשטחיות

הרבה מהתגובות שקיבלתי, וההצעות לשיפור הלימודים בפקולטה, סבבו סביב בעיית המרצים המשעממים, או העובדה שבאמת צריך לעבוד. ואני רוצה לטעון הפוך. שהעובדה שהכפית המאכילה אתכם אינה מושלמת היא חלק קטן מהבעיה, וממילא לא רלוונטית.

לא רלוונטית כי אם אנו מדברים על מה מפריע לנו, אם אנו מתלוננים על מצבנו – הראשון שצריך לעשות משהו בעניין הוא אנחנו. כמרצה, אוכל לשפר את ההוראה שלי. כמורה, אוכל לנסות דרכים חדשות – לתת שיעורי בית אחרים, להחליט על בחינה ובאיזו מתכונת, אילו עבודות להטיל, לחייב נוכחות או לבטל חובה זו (קיבלתי המלצות רבות לשני הכיוונים). אך מי שביקשתי ממנו הצעות שיפור הוא מכם, ואם מה שיש לכם להגיד הוא שהמערכת צריכה להשתנות, או הנסיבות אינן מתאימות – אתם מתעלמים מהעיקר ומחלישים את עצמכם.

ברור שצריך לעבוד. ומצד שני, אפשר גם לחשוב על התקופה הזו בתור תקופת עוני, שבה צריך להרוויח מספיק בשביל לאכול, אבל עכשיו משקיעים בשביל העתיד, לא אוכלים את הפירות. או דימוי מדויק יותר, את הזרעים שיש – עדיף לזרוע ולהשקות, ולא לאכול עכשיו.

בארצות הברית לוקחים הלוואות גדולות, משקיעים בתקופת הלימודים את עשר השנים שאחר כך, בהם נעבוד ונחזיר הלוואות. בארץ עושים זאת עם משכנתא, אבל זה בדרך כלל קצת אחרי האוניברסיטה. השאלה לא מה עושים כאן או שם, זה טיעון "כאן זה לא הרווארד" שבמאמר, השאלה היא אם אנחנו באמת מסתכלים על מה חייבים, וכמה מוכנים להשקיע, או מתרצים לעצמנו את ההתנהגות השגרתית שנראית לנו מובנת מאליה. בדיוק כמו שקורה בטיעונים ומחקר – שהמוכר וההגיוני נלקח כמובן מאליו. גם כאן וגם שם תפקידנו העיקרי הוא לקרוא תיגר, לבחון איך אפשר אחרת.

וברור שהמרצים משעממים. בוחרים אותם לפי עומק ידיעותיהם, ולא יכולתם לשעשע קבוצה גדולה של אנשים, שבאו ללמוד אבל מתנהגים כאילו צריך להאכילם בכפית. זה התפקיד שלכם לאתגר אותנו לא פחות מאשר התפקיד שלנו לאתגר אתכם. אפשר ללמוד המון ממרצה משעמם, אם מקשיבים באמת ושואלים שאלות. אם קוראים וחושבים ומקשיבים מתוך רצון להבין עוד – וגם רצון לשאול ולהטיל ספק ולאתגר. והמרצים משתוקקים לסטודנטים כאלו.

החינוך לשטחיות מגיע מכיוון ששני הצדדים אינם מצליחים תמיד להגיע אחד אל השני, המרצים שבאמת אוהבים את הנושא שלהם, באמת מתעניינים בו (אחרת לא היו משקיעים חייהם בו), והסטודנטים שבאמת רוצים חוויה מעמיקה. יש גם כאלו שהתרגלו לרעיון שאוניברסיטה זה בשביל תואר, ומעבירים את הזמן כאילו שמדובר בסתם תקופה – ולא קולטים שעבור רוב האנשים דרך אוניברסיטה עוברים פעם אחת. והשלוש או ארבע שנים האלו הן כלום לעומת עשרות השנים שיבואו אחר כך. ושאוניברסיטה זה מקום עצום לגדול בו, המוח גדל וחושב והעומק הנוצר נשאר לתמיד. ורק משתפר.

תיקונים קטנים יש מלא, ואפשר בלי סוף. ועדיין, אף אחד מהם אינו באמת הסיפור, ובסופו של דבר שינוי שבא מבפנים מקרין על כל החוץ. אפשר לשנות חלק מהנסיבות, אבל אם אנחנו תלויים במישהו אחר כדי שאנחנו נקבל את העומק והאתגר המגיעים לנו – מצבנו רע.

אל תצפו מאוניברסיטה שתדע להתאים עצמה אליכם, להגיע ולהרטיט את לבבכם. אם כך קורה - נפלא, אך זו מתנת-חינם, מזל שצריך להודות עליו, לא לצפות לו. צאו ועשו מעשה. אם לא הייתם בספריה אחרת בחודש האחרון, אם לא הלכתם לשמוע כנס שבדיוק יש בבניין אחר, אתם לא מנצלים את מה שניתן לכם. ולא מאתגרים את עצמכם כפי שמגיע לכם. יש הרבה ספרים, לכו אליהם. קחו את התקופה כדי למתוח את גבולותיכם, ולעולם לא תצטערו על בזבוז הזמן. ותיהנו מהחברים שבדרך, הם לא פחות חשובים.

שיטות מחקר

שלום לכולם,
לאחר ביקורה של ד"ר יפעת ביטון בשיעור אתמול, כמה נקודות למחשבה שעלו מתוך דבריה והדיון שהתעורר. חישבו על הדברים לא רק בהקשר הספציפי בו נאמרו, אלא ביחס לנושאים אחרים העולים במחקר המשפטי, ואף מחוצה לו. מחשבות, שאלות, תוספות, וכו' – בתגובות.

לב הדברים - אובייקטיביות/סובייקטיביות/אובייקטיביות חזקה: אנו פוגשים בפנים שונים של מונחים אלו. שימו לב להטיות איתן אנו באים לדיון, גם מתוך אידיאולוגיה אישית וגם מתוך נקודות מוצא שאנו לוקחים כמובן מאליו רק משום שהתרגלנו לחשוב דרך קטגוריות "מקובלות". תפקידנו לאתר הנחות סמויות שכאלו במאמרים שאנו קוראים – וגם בעבודות שאנו כותבים. כפי שעלה בדיון בעניין האובייקטיביות החזקה, ראוי לשים לב בעיקר לנטייה להשוות בין הגזמות (דוגמת M+ ו F- במאמר על הפמיניזם).

נזיקין – ד"ר ביטון דיברה על שימוש בדיני הנזיקין לשם מלחמה באפליה, אך שימו לב שמדובר בשימוש במשפט פרטי לשם השגת מטרות ציבוריות. מחד, מראה את ההטיה שלנו לקבל קטגוריות כמו פרטי/ציבורי כאילו הן מובנות מאליהן. מאידך, במה ערפול הקטגוריות יכול להזיק? במה השימוש הציבורי יכול לפגוע בהשגת המטרות שהתרגלנו לצפות שמשפט פרטי יסייע במימושן?

אידיאולוגיה באקדמיה – הרבה פנים לה: עידוד הפעולה (ולא רק מחקר מנותק ותיאורטי), החשש מהטיית הניתוח ו/או התוצאה, הכרה באידיאולוגיה של ניטרליות (או היעדר האפשרות למשפט נטול אידיאולוגיה), עידוד החינוך הערכי בפקולטה למשפטים. חישבו גם על השלכות עקיפות – דגש על אידיאולוגיה יוביל גם להשפעתה במינוי חוקרים (אך אולי כבר יש השפעה כזו?), לפגיעה באמינות הממצאים (ואולי זו כבר בספק?), לערפול תפקיד המשפט מול הפוליטיקה (יש הבדל?), להרחבת שיקול הדעת הפרטי בשיפוט ופגיעה במעמד בתי המשפט (מעבר לקיים היום?), ועוד.

שימו לב גם לתנועת המטוטלת הרעיונית ביחס לניטרליות ואובייקטיביות: מהסתמכות על הפרדת רשויות ומשפט מקצועני השומרים מפני הטיות אישיות והכנסת פוליטיקה למשפט, לירידת האמון באפשרות להפרדה כזו. מאמונה בקיומו של צדק טבעי ומשפט פוזיטיבי, לפוסט-מודרניזם המפקפק באפשרות לנקודת מבט אובייקטיבית או אחידה. אם הכול רק נקודות מבט סובייקטיביות, ולכל אחד "האמת שלו", מה אנו עושים בפקולטה למשפטים? אם הכול פוליטיקה, האם צריך משפט? נסו להביט מעבר לגישות הקיצוניות ולהימנע מהנטייה האנושית לבחור עמדה ולדבוק בה. מה ניתן ללמוד מכל גישה? איך ניתן ליישם תובנות משני הכיוונים מבלי לדחות אף אחת מהן?

וחישבו על מעמדן של קטגוריות במשפט: אנו רגילים בניתוח המפרק כל תחום לגורמיו ומתייחס לכל גורם באופן נפרד. מחד, מאפשר הפשטה והבנת הרעיונות הבסיסיים המנחים את החשיבה המשפטית, מאידך – אולי בעצם ההפרדה לקטגוריות אנו מאבדים אינפורמציה? כמו גוף האדם שלכל רכיב מטרתו ודרך תפקודו אך עדיין השלם גדול מסך חלקיו, מה הולך לאיבוד בניתוח המשפטי כאשר אנו מפרקים כל טענה לגורמיה?

מכיון שלב הניתוח המשפטי הוא בקטגוריות המופעלות בו, נסו לחשוב על הדברים בהקשר של טיעונים משדות אחרים. ביחס להצעת המחקר שלכם - על מה אתם מסתמכים כמובן מאליו? איך, אם מוותרים על דיוק הקטגוריות המוכרות, אפשר אולי לחשוב על חדשות, או ליישם תובנות השאובות מדוקטרינות הנראות לכאורה לא קשורות זו לזו - ומה ההתאמות הנדרשות אם עושים כן?

דיני תאגידים - שיעור 2

שלום לכולם,
בשיעור היום התחלנו נושא ופרישתו הרחבה אולי בלבלה מעט, אז אנסה להבהיר: השאלה הכללית היא רלוונטיות של אידיאולוגיה בהתנהלות התאגיד, או המגבלות המוטלות על תאגיד בשל היותו "ציבורי" או "ישראלי". ההקשר הספציפי מתוכו התחלנו בלימוד הסוגיה הוא דוגמת חוזים בהם סעיף "חרם על מוצרי התנחלויות". קיים דיון פומבי ער בנושא, וקריאות להטיל סנקציות על חברות החותמות על חוזה הכולל סעיף מסוג זה. לאחרונה אף הוגשה הצעת חוק שתאפשר פירוק חברה במקרים אלו (נא למצוא ולהביא לדיון בשיעור הבא).

מכיוון שהשיעור היום היה כללי, וסקר נקודות רבות, טיפה סדר: ראשית, הנחנו כי קיימת בעיה הדורשת פתרון, שהבעיה היא של מדינת ישראל (ולא יחידים בה), ושעל מערכת המשפט לטפל בבעיה באמצעות דיני התאגידים. כולן הנחות שניתן להתווכח עליהן.

אחר-כך ראינו שדיני התאגידים פועלים באמצעות מנגנונים מתווכים, ובחנו מספר מנגנונים אפשריים שיטפלו בנושא. דיברנו על הקשיים שבשימוש בתכלית החברה או בחובות האמון של נושאי המשרה בה לבעיות של אידיאולוגיה, ושמענו על דבריו של Milton Friedman על חובתה של החברה למקסם רווחים כחובתה המוסרית היחידה. ראינו גם את דבריהם של Easterbrook and Fischel על כך שמתן סמכות לתאגיד לשקול שיקולים שאינם רווח, מאפשר בפועל חופש פעולה למנהליהן, שכן בניגוד למבחן הרווחיות, שיש לו מימד אובייקטיבי, שיקולים ערכיים יוצרים עמימות שמנהלים ינצלו להתחמקות מחובותיהם, או לפחות להקלת הפיקוח המופעל עליהם. הזכרתי גם במילה שהבעיה אינה רק רווחיות מול שאר השיקולים, אלא עצם העובדה שיש מבחן יחיד או מבחנים רבים היא רלוונטית. כאשר קיים פרמטר אחד שיש למקסם, קל יחסית למדוד אותו ולהתנהל על-פיו. כאשר יש מספר פרמטרים במקביל, כל ירידה באחד יכולה להיות מוסברת באחרות.

הדיון הרחב יחסית בפתיחת הסוגיה יחודד בהמשך כאשר נסגור את המעגלים שפתחנו ונבחן יישומים שונים, אז התנצלותי לאלה שצריכים פתרון מהיר לכל שאלה שעולה. מהיר ומיידי אני לא מבטיח, אבל אם נבין את השיקולים נראה איך הם מתחברים בהמשך. הדיון היום היה פתיחתו של פרק בן 3-4 שיעורים שיתרכזו בהיבטים שונים של משמעותו החברתית של התאגיד, ונדרשת מעט סבלנות.

לשיעור הבא אני מבקש לקרוא את מאמרו של Friedman ברשימת הקריאה, וכן למצוא ולנתח את הצעת החוק לעניין פירוק חברה שחתמה על סעיף "חרם התנחלויות" כאמור. בכיתה נחדד את הדברים. ניתן להעלות שאלות או להמשיך את הדיון בתגובות לבלוג.

סיכום ותודה

שלום לכולם,
עם סיום הסמינר בתקשורת ופסיכולוגיה, כמה דברי סיכום ותודה, וגם התייחסות למטרות הקורס ולאן הייתי רוצה שתתקדמו עם מה שעשינו.

במהלך סמסטר חקרנו את עצמנו ואת העולם סביבנו. העמקנו בדברים שידענו קודם, וגם גילינו כמה חדשים. השאלה החשובה, כמובן, היא מה עושים עם זה הלאה. איפה הדברים ממשיכים לחיות בנו ולהתפתח איתנו. בעיני יש לנו מחויבות כבני אדם וכחברים בקהילות בהן אנו חיים לתרום ממה שיש לנו, ולהזין את העולם סביבנו. זו גם דרך הישרדות מצוינת, למי שמסתכל דרך "מה יוצא לי מזה" – כשקבוצה חיה ב"תן כשאתה יכול", כל אחד יכול להישען לפעמים על אחרים, וביחד יש הרבה יותר כוח והנאה מאשר לבד. אפשר להתמקד במימד הפיזי, ואז זה טיעון מצוין לתרומות ומדינת רווחה, ואפשר להתמקד במימד האישי – ואז זו משימה פשוטה: היה אדם טוב. בהקשר הרגשי זה אומר לתת לאחרים את מה שאנו היינו רוצים לקבל, ובגלל שבני אדם שונים זה מזה, אפשר להתמקד במכנה המשותף של כבוד, הקשבה, ואמפתיה. כשיש את אלה, השאר כבר בא לבד.

משימות שנתתי לכם כללו עשיית מעשים טובים, אבל גם הקשבה, ויכוחים, זיהוי התנגדויות וגם כשלים של הצד השני, ושמירה על מודעות וערנות המאפשרים לנצל את אלה בזמן אמיתי. עשר הדקות של השקט, המדיטציה היומית של לשחרר הכול ולהקשיב לסביבה ולנשימות הבאות מתוכנו, מאפשרות אימון במנוחה פנימית – היכולת להניח למחשבות טורדניות לנוע הלאה והישארות פנוי עבור העכשיו. כמו חדר כושר, זה משהו שלא תמיד בא להתחיל אותו, אך עושה טוב ברגע שנכנסים פנימה. כתרגול, מדובר במעשה שנועד לחזק את השריר שיודע לשחרר. התגברות על הפרדוקס של מאמץ לקראת מנוחה, וגילוי שכמו בריצה, הקושי בא בגלים. Second wind קוראים לזה שם, שאחרי שכמעט חייבים להפסיק, פתאום בא עוד שטף של אנרגיה ויכולת. ואחרי הגל השני, גל שלישי, והמשך דרך מפותלת עליות וירידות.

בצד האקדמי, הויכוחים שניהלנו נועדו לגרום לצלילה לתוך המקורות הרלוונטיים, העמקה בטיעונים ובאופן הצגתם, ומחשבה על מה נכון, וגם על מה משכנע. גם זה קשור בעיקר בהקשבה, ביכולת להשתלט על הנטייה לחשוב שאני יודע וצודק, והקשבה לטקסט וגם לזה שממול שאני מנסה לשכנע. התבוננות בתגובותיו כדי לראות על מה הוא חושב, כדי שאני אוכל למקד את טיעוני במקומות הנכונים. מאפשר מניפולציה, ומאפשר גם היות עם הצד השני, זרימה בקצב שלו.
מכם נהניתי מאוד. הרשיתם לעצמכם דרך, אתגרתם אתכם ואותי, ולימדתם אותי דברים חדשים. לכאורה עוד קורס, עוד סמינר, אבל גם שונה ואחר. אני מקווה שנהניתם גם, או יותר טוב, שהעמקתם ולמדתם לעצמכם כמה דברים.

לגבי העבודה, כפי אמרתי בכיתה חשוב לי שיהיה מרכיב אקדמי, ספרות מקצועית וחידוד שאלה ספציפית, ויהיה מרכיב אישי – חוקרים את עצמכם. אפשר לשלב על ידי בחירת נושא המעסיק אתכם אישית, הזדמנות לראות מה יש בספרות האקדמית שיכול ללמד אתכם על תכונה או מאפיין שלכם, ואפשר להפריד על ידי מחקר בנושא מרתק ותוספת של 2-3 עמודים על עצמכם, מה למדתם דרך התנסויות הקורס, ולאן אתם הולכים הלאה עם זה. אני מאמין בתרגול, אז חשוב שתגדירו לעצמכם שיעורי בית, משימות להעמקת התובנות או יישומן. אפשר להתכנס עם אחרים על החלק האקדמי וליצור יחד עבודה קולקטיבית על חקר האמת בבית המשפט: זוויות שונות של התמודדות עם השאלה "איך נקבעת האמת המשפטית ואיך מקרבים אותה לאמת העובדתית?". יש ספר חדש שהזמנתי לספריה "On Being Certain: Believing you are Right even when you're Not", אתם מוזמנים להשתמש בו כבסיס ולראות לאן מתפתח משם. זיכרו את הספר של גילברט שנותן כל כך הרבה קצות-חוט, הפניות למאמרים ודוגמאות.

ותיהנו!

שפת גוף פנימית

רובנו שמענו לפחות פעם אחת כיצד שילוב ידיים מעל החזה מעיד על סגירות, וכיצד נגיעה בצוואר או בפנים מעידה על חיבור לרגש. תורות 'שפת הגוף' מבוססות על אמת, אך עלולות לחטוא בניסיון לתת כללי פרשנות מוחלטים לנושא שרב בו היחסי על המוחלט. שפת הגוף ניתנת לפרשנויות שונות (ולעיתים סותרות), אם כך, כיצד ניתן לפרש נכונה את האופן בו אנו משתמשים בתנועות גופנו?

כאן ניתן להעשיר את עולמנו על ידי לימוד פנימי, היינו, לימוד מהניסיון האישי של כל אחד ואחד מאיתנו.לימוד פנימי של שפת הגוף נעשה על ידי העלאת המודעות שלנו לשפה בה 'מדבר' גופנו באופן בלתי-מודע, אוטומטי. המודעות לאופן בו אנו משתמשים בגופנו, מסייעת לנו להבין מתי אנו 'חושפים' בפני הסובבים אותנו את נקודות התורפה שלנו, את הלחץ בו אנו נמצאים, או את הפתעתנו לשמע עובדה בלתי צפויה, למשל בעת מתן עדות בבית המשפט. באמצעות תרגול נשימות והרגעת השרירים ניתן לשפר את היכולת לעצור את המהלך הרגיל של רגש המתחיל עמוק בפנים ועושה דרכו לביטוי חיצוני דרך הבעות הפנים, כיווץ שרירי הצוואר והעלאת הכתפיים.

בשלב מתקדם יותר, אנו לומדים גם ליצור תגובות גופניות באופן אסטרטגי, כלומר מתוך רצון מכוון ליצור רושם מסוים בקרב אחרים סביבנו, לדוגמא: כאשר רוצים לעודד את העד שמולנו להמשיך ולדבר, הישענות קלה קדימה, מבט ישיר בעיניו, ופה מעט פתוח, יוצרים רושם של פתיחות, הקשבה ועניין. היכולת להימנע מתגובות תוך כדי דיבורו גורמת לנו להיראות כאילו לא סיימנו לגמרי להקשיב, או שעדיין לא ירדנו לסוף דעתו – מה שגורם לעד להמשיך ולדבר כדי 'להסביר את עצמו'. התוצאה היא שהעד מדבר יותר משתכנן, בכך ניתנת לנו הזדמנות ללקט מידע נוסף או פשוט להרוויח זמן מחשבה.

התרגול כרוך ב'השקטת' הרעשים הפנימיים, המחשבות המטרידות וסערת הרגשות. היכולת ליצור שקט פנימי 'בעין הסערה' של הליך משפטי רווי מתחים, גורמת לנו להכיר טוב יותר את עצמנו, ומאפשרת לנו גם לשים לב לתגובות האחרים, ללמוד את שפת הגוף שלהם ובעצם לקרוא אותם טוב יותר. תהליך זה ארוך יותר מלימוד נוסחאות פשוט, אך התובנות הנרכשות בו עמוקות יותר, והשקט שזוכים בו – אלו מתנות משמעותיות גם מעבר לשימוש הטקטי שניתן לעשות בהן.

ב'תקשורת ופסיכולוגיה' ביקשתי לחקור את נושא שפת הגוף - למצוא מאמרים וספרים בנושא, להבדיל בין המוץ לתבן, לשים לב לאופן בו הנושאים נחקרים, וגם לאופן בו אוהבים לקפוץ למסקנות ולהמציא נוסחאות הנשמעות נכונות כללית, אך אינן בהכרח מבוססות באמת.

אני רוצה שתשלבו בין הלמידה האקדמית לבין למידה פנימית. השתמשו בשבוע הקרוב כדי ללמוד את הנושא מבפנים ומבחוץ, הביטו באחרים ו'קיראו' את שפת גופם, שימו לב לשלכם - ולאופן בו שפת הגוף משפיעה על האחר. נסו לגבש תובנות כלליות, אבל אל תשכחו שהרבה מהדברים מאוד תלויי-הקשר, מיושמים אחרת אצל אנשים שונים ובנסיבות שונות. גם מה שאתם קוראים ראוי לתרגול, בידקו עד כמה הדברים נכונים דרך התנסות אישית.

ואל תשכחו להמשיך עם 10 דקות השקט, וההקשבה הפעילה לאחרים המאפשרת (מחייבת?) מעשים מיטיבים. גם בנושא האחר המרגיז, קחו את המקרים הקרובים יותר ליומיום, אנשים המרגיזים אתכם או את הסובבים אתכם, ותרגלו קפיצה מהירה להגנה על ה'פושע', הסבר (לעצמכם ו/או לאחרים סביבכם) הטוב בו. שיתופים על ההתנסויות - בתגובות.

על טבעיותם של מעשים טובים

בשיעור האחרון בתקשורת ופסיכולוגיה נתתי שיעורי בית – לעשות מעשים טובים. המטרה הייתה העשייה, אך לא רק. חשובה גם תשומת הלב הנלווית לעשייה, ההתלבטות איפה אפשר, ומתי מתאים, והמודעות לכך שצריך לחפש מעשים טובים, לא רק לחכות שיבואו ויקפצו בפנינו.
לחלק היה קשה עם הרעיון ש"צריך" לעשות מעשים טובים. "איך אני יכול להרגיש טוב, אם זו משימה?" , "זה פוגע בעצם הרעיון, לעשות בשביל פרס, או בגלל שאמרו לי". ועדיין המשימה היא להמשיך למרות זאת. להתמודד עם המחשבות שאומרות "לא מתאים", עם הקושי לעשות דברים בדרך אחרת, לצאת מההרגל ו"להצטרך" לעשות אחרת.

כשאנו מכריחים את עצמנו ללכת גם איפה שלא נוח, אנו שמים לב למגבלותינו. לגבולות שבתוכם אני חיים. הדרך השגרתית שלנו הופכת נראית יותר כשבכוונה חוצים את הקווים, יוצאים מאיזור הנינוחות ומביטים פנימה.
והעובדה שצריך לעשות מעשים טובים לא פוגעת בטובם. בהכרחיותם. אחד התלמידים אמר "כל החיים חינכו אותי שצריך לעשות מעשים טובים, ועכשיו לעשות כי המרצה אמר, זה הולך בניגוד לכל הרעיון שעושים כי נכון וראוי, לא כי צריך".

וכאן בדיוק הדילמה. כי האמת היא שכל החיים אמרו לנו שצריך, אלא שההורים אמרו, או בית הכנסת אמר, או המצפון (שלנו? שהנחילו לנו?) אמר. וכשאנו עושים, כשאנו עוזרים למישהו אחר מסביב, או מרימים משהו מהרצפה של כולנו ושמים בפח – אנו גם עושים טוב לסביבה, גם לנו, וגם עושים מה שצריך – מה שחינכו אותנו שנכון. אפשר עד מחר להתמרד נגד הצורך או נגד הכפייה – אבל מעולם לא היינו בלעדיה. "לעשות כי חינכו אותי" לא מאוד שונה מ"לעשות כי אמרו לי", ובשניהם עולה השאלה "איפה אני בסיפור הזה?", איפה עשיית הטוב לכשעצמו אם ברקע יש הכרח או חינוך, או רעיון שמישהו אחר הכניס בי.

התרגול – לעשות כי המרצה אמר – מאפשר התנסות, התבוננות, ושימת לב למה קורה לנו, ומה קורה לאנשים סביבנו, כשאנו חורגים מעצמנו ורואים גם את האחר לידנו. שמים לב למצוקתו, ובאים לעזור רגע לפני שהוא חושב לבקש עזרה. ובעיקר – למקרה שלא היה מבקש. דווקא שם חשוב יותר.

לעשות כי צריך חושף את מה שמסתתר מתחת. שעשיית הטוב היא טבעית לנו. שברגע שאנו באמת חלק מהעולם סביב, מרגישים אותו ושמים לב למצוקותיו, הכי טבעי בעולם הוא ללכת לעזור כשאפשר. כי כולם מסתובבים בעולם שהם רואים דרך העיניים שלהם, עיוורים קצת למתרחש כשהם מרוכזים בעצמם, ולא שמים לב למצוקתו של אחר אם הם עסוקים במצוקה שלהם.
כשאנו עוזרים לאחרים, אנו פתוחים. פתוחים כי מקשיבים וקולטים את האחר במצוקתו, ופתוחים כי נותנים מעצמנו. כאשר המחיצות נמוכות יותר, כאשר ההפרדה בינינו לבין אלה שסביבנו פחות מוצקה וקשיחה, הרצון לעזור הוא מובן מאליו. סתם חלק משיפור העולם בו אנו חיים, שבו האני והאחר נפרדים, אבל לא ממש. לא לגמרי. ועם ההקשבה והפתיחות באה ההקשבה ונחשף הרצון הטוב, בלי מאמץ ובלי הכרח. וגם בלי התנגדות.

אז תמשיכו לתרגל. ולהכריח את עצמכם זו לא מלה גסה. רכשנו על עצמנו קליפות ומחיצות מספיק שלא נראה את הכל, וכדאי ואפשר לקלף קצת את הקליפות, לשייף את הקצוות ולרכך את המגע. ואם אנחנו מתחילים, מסתבר שאחרים נדבקים בכך גם הם. חיוך מביא חיוך זו לא סיסמא, זו מציאות וגם משימה מוסרית. וגם הדוקטור אמר, אז צריך לעשות, ולשתף בתוצאות...

כשאנו משתפים, מספרים מה היה ואיך היו ההתלבטויות, אנו נותנים לאחרים כוח להעז, מהווים דוגמא והשראה, ובעיקר חושפים את הרצון הטוב וגם המאבקים הפנימיים. ובכך אנו עוזרים לאחרים להתמודד עם שלהם, ועושים מעשה מיטיב נוסף, כזה שיעזור לאחרים לעשות עוד ואולי יסייע בעקיפין עוד יותר משהצלחנו לסייע במישרין.

מעשים מיטיבים

שלום לכולם,
עשיית מעשים מיטיבים עבור אחרים (או הסביבה, או הציבור בכללותו) מיטיבה בכמה רמות שלכולן אני רוצה שתשימו לב (ותשתפו מחוויותיכם בתגובות):
1. מתן עזרה לאחר, קרי עשיית טוב
2. מתן דוגמא לאחרים הרואים את עשיית הטוב, קרי יצירת השראה עבורם להשתתף גם כן, או לעשות טוב בדרכם ובהזדמנויות הנקרות בדרכם. ניתן לראות בכך לגיטימציה לעשיית הטוב כאשר נדמה שכולם עסוקים בשלהם ועבור עצמם, וניתן לראות בכך חיזוק נורמה חברתית של עשיית טוב - בכל מקרה יש בעשייה שלכם השפעה על אחרים בסגנון "העבר את זה הלאה". בכך תרומתכם גדלה.
3. מתן הכרה לאחר הנעזר, שיש מי ששם לב אליו, יש מי שאיכפת לו, ובגדול - הוא לא לבד בחיים. ההכרה, האכפתיות, הקשר האנושי - אלה חשובים לכשעצמם מעבר למעשה עצמו. לעיתים קרובות דווקא חלק זה הוא מרכזי והשפעתו ניכרת ונזכרת לאורך זמן. ההתייחסות לאחר, דווקא בעת מצוקתו, נותנת לו להרגיש חלק מחברה, מקהילה, ומזכירה שיש טוב בעולם ואצל רובנו - לא צריך לחפור מאוד עמוק כדי להגיע אליו.
4. תזכורת לעצמכם. גם ברמה המוסרית/ערכית, שם לרוב מדובר על דברים שאנו חושבים על עצמנו, אבל יותר מכך - ברמת החוויה והתחושה. עשיית טוב גורמת לתחושה טובה, וההכרח לעשות זאת במסגרת שיעורי בית גורם לנו לשים לב כמה פיספסנו בזמן האחרון. מטרתי אינה רק שתעשו זאת בשבוע זה, אלא שתעמיקו בתוך עצמכם ותגלו מה עשיית הטוב עבור האחר עושה לכם מבפנים. איני מתכוון רק לתחושת סיפוק גאוותנית (שגם בה יש טוב), אלא עמוק יותר - היכרות עם החלק בכם שאינו כה מנותק מאחרים, מהסביבה. קישור למוסר לא כהחלטה או אוסף כללים מבחוץ, אלא כהשתקפות של אמת פנימית, טבעיות של מי שרואה את סביבתו וחווה את האחרים כחלק ממנו, או שותפים איתו כחלקים במשהו הגדול מכולנו.
במילים פשוטות - עשיית טוב נראית לי טבעית ומובנת מאליה, ודווקא אי-העשייה היא החריגה ונובעת ממחסומים שאנו מפתחים. על אלה ארצה שנדבר בשיעור.

ביקשתי גם שתיקחו 10 דקות של שקט מדי יום, זמן הקשבה ומנוחה. המטרה אינה לחשוב על דברים או לייצר זמן לתכנון רשימת המכולת. המטרה היא לתרגל את התודעה המהירה, הקופצת מדבר לדבר ומייצרת אינסוף רעיונות ורעשים פנימיים. זמן השקט יהפוך למנוחה ככל שהשקט חודר יותר פנימה. בתחילה כופים שקט חיצוני - היעדר תזוזה, היעדר דיבור, היעדר תגובה למתרחש סביב. לאחר מכן חודרים עמוק יותר, ומקטינים רעש, יורדים ממחשבות הבאות לבד, ומכבים את הסרטים שלא מפסיקים לרוץ במקרן הפנימי.
אל תילחצו אם יש הרבה רעש בשקט או יש לכם תחושת "כישלון". כפי שהסברתי בעניין השתיקה בחברה - המאמץ הוא העיקר. כמו חדר כושר, התרגול הוא החשוב - ללא נפילות אין לנו הזדמנות לקום, וכאן מתרגלים את היכולת לקום, לשבת, ולשלוט בעולמנו הפנימי.

את חוויותיכם והתרשמותכם אשמח לקרוא בתגובות. ואל תשכחו לחייך...

שתיקה והתנצלות

שלום לכולם,
אני מקווה שאתם עוסקים במרץ במשימות שקיבלתם, לשתוק הרבה ולהתנצל תכופות.

חשוב שתאתגרו את עצמכם ככל האפשר, ותיצרו מצבים השונים מהמצב הרגיל שלכם - ותנצלו את השקט כדי לראות מה קורה מסביב, להקשיב בצורה יותר מעמיקה למה אחרים מבטאים (ולא רק מה הם אומרים). שימו לב גם למתרחש פנימה, למה שעובר עליכם תוך כדי, לתגובות הפנימיות, לרעש ששומעים דווקא כששותקים, ומה קל ומה קשה לכם. השתיקה נותנת זמן להתבוננות ולהקשה, ואל תפספסו את ההזדמנות.

שימו לב גם לתגובות של מי שמסביב. כיצד הם מגיבים כשאתם תופשים פחות מ"זמן האוויר" של השיחה? מתי נפתח להם יותר מרחב להתבטא, ויורד הלחץ שלהם "להספיק" לפני שקוטעים אותם, ומתי דווקא השתיקה יוצרת לחץ, מצב בו הם מרגישים צורך למלא את הריק? מה השתיקה מאפשרת, ומה נולד מעצם ההתמודדות עם חוסר הנעימות שבמצב אחר, מוזר? מה התרגול שמקבל האגו, החלק בנו שעסוק בתדמיתו כלפי חוץ וכלפי פנים?

לגבי ההתנצלות, מה נוצר אצל אחרים כשאתם ממהרים להתנצל, לקחת על עצמכם אחריות למשהו שקרה? איך זה משפיע על האינטראקציה עם האחר, ואיך זה משפיע בפנים, על החלק שרוצה להיות צודק, להסביר, להעמיד את האחר דווקא על טעותו?
קחו עוד יומיים של תרגול לפני שאתם מגיבים, והימנעו ממכניות או מלאכותיות. מותר לשנות הרגלים (ולו לזמן קצר) מבלי להפוך לשונים לחלוטין. השתמשו בשיקול דעתכם כדי לעשות את המשימות נכון, ואל תיהפכו לאילמים או מוזרים יתר על המידה.

סגנונות תקשורת

שלום לכולם,

סגנונות התקשורת שדיברנו עליהן הן בעצם שפות שונות, דרכים שונות בהן אנו מביעים את רעיונותנו המשפיעות גם על האופן בו אנו מפרשים את הבעותיהם של אחרים. קיימת נטייה טבעית לראות את העולם דרך העיניים שלנו (אין לנו עיניים של מישהו אחר..), אך מכך גם לחשוב שאנו מבינים למה אחרים התכוונו, ולכפות עליהם בתודעתנו את השפה אליה הורגלנו. כשמישהו מאחר, השיפוט שלנו אותו קשור מאוד לאופן שאנו תופשים את עצמנו כשאנו מאחרים. כשמישהו מתפרץ לשיחה, אפשר לראותו כמפריע או מחייה את הדיון. כשמישהו מביע רגשות או נעלב, אפשר לראות בכך פתיחות רגשית או מניפולציה. וכשמישהו מעצבן - סביר שהעצבים קשורים לא רק אליו, אלא גם ובעיקר אלינו, לפרשנות שלנו אותו.
את הדפים שחילקתי ביקשתי לקרוא, ואני מדגיש - לקרוא כמה פעמים. בהעמקה, תוך מחשבה על מי אנו מכירים שמתאים לתיאור, במה כל תיאור מתאים לי ובמה שונה ממני מאוד.

מה שאני רוצה שתעשו, הוא שתסווגו חברים ומכרים שלכם לפי סגנון התקשורת המתאים להם. מיצאו לפחות 2-3 אנשים שאתם מכירים היטב בכל סגנון, ורשמו לעצמכם דוגמא או שתיים על כל אחד שתמחיש במה האדם המסוים מתאים לסגנון תקשורת מסוים.
זיכרו שאין טיפוס "מושלם" המתאים לקטגוריה בכל מאפייניה. כל אדם הוא שונה, ויהיו בו רכיבים של יותר מסגנון אחד. מצד שני, לכל אדם נטיות מסוימות, והוא מתאים יותר לסיווג אחד מאשר אחר. כשאתם בוחרים דוגמאות, תנו עדיפות למקרים הממחישים את הסגנון, גם אם לא כל דבר באותו אדם מתאים. על דקויות וחריגים נדבר יותר במהלך השיעור.

אני רוצה שתקדישו מחשבה לנושא וזמן בהקשבה לאנשים אחרים דרך אוזניים קשובות יותר לסגנון שלהם. שימו לב במה האנשים סביבכם מבטאים את עצמם באופן שונה מכם, מה בתקשורת שלהם עלול להיות מפורש בדרך אחרת ממה שהם אולי התכוונו, ובמה ניתן היה לשפר את התקשורת אם מקשיבים להם דרך המסנן של סגנון התקשורת ומפרשים אותם קרוב יותר למה שהם התכוונו - ולא איך שאנו חווים אותם. בבלוג אני רוצה שיתוף על מה קלטתם על עצמכם, מה קלטתם על אנשים הקרובים לכם, ולפחות שיחה אחת שהקשבתם לה וקלטתם אותה אחרת מרגע שיצאתם קצת מהפרשנות הסטנדרטים שלכם וחיפשתם מעבר לאוטומט את מה שהדובר באמת התכוון - ולא הרושם שהוא יצר. אפשר בשיחה שאתם הייתם צד פעיל בה, ואפשר בשיחה שקלטתם מהצד. הקשיבו לשיחות של אחרים (בלי לרגל) ושימרו על יותר שתיקה והקשבה, כדי לראות איפה נוצר קצר בתקשורת, הבנה לקויה של כוונה, ושתפו לגבי הקצר ומה למדתם ממנו.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
אחרי הדיון הסוער של היום, הזדמנות לשתף. אני רוצה שתכתבו על איך היה לכם, במה היה דומה למה שתכננתם ובמה שונה.
מה הקשה עליכם לשמור על הקו שרציתם, איפה סטיתם ממנו או הגבתם יותר מדי להפרעות או גירויים מבחוץ?
מה נתן לכם הזדמנות להוסיף או להעמיק יותר ממה שחשבתם שיהיה, מה העלה הצד השני שנתן לכם הזדמנות להגיב ולשפר מעבר לתכנון המקורי?
מה דעתכם על מי שכנע יותר? מה הייתם מתקנים אצלכם, ומה - לו הצד השני היה עושה אחרת - היה עובד עליכם יותר?

שימו לב גם לתגובות רגשיות ואיך השפיעו עליכם. איזה סוג של טיעונים, או אופן הצגתם, סגר אתכם? מה עיצבן במיוחד, עד כדי להתעסק בגירוי שזרק הצד השני ולא במה שבאמת יעזור לכם לשכנע יותר?
מי לדעתכם היה טוב באופן מיוחד? מה היה בו או בה שנראה לכם כראוי לציון?

ואיך יצאתם מהדיון? במה המשחק הפך אמיתי? מה הפתיע אתכם?

ודבר אחד אחרון - איך הדברים האלה מופיעים גם במקומות אחרים בחיים שלכם? מה חוזר על עצמו, או מה - אם תלמדו להגיב טוב יותר - יעזור לא רק במשחקי שכנוע אלא גם בדברים מהותיים יותר בחיים?

משפט וכלכלה

שלום לכולם,
השיעור אתמול היה עמוס במושגים ושמות חדשים, ובוודאי חלקכם יצאתם מעט מבולבלים.
אני מתנצל על כך, ואוכל להרגיעכם רק בהבטחה שהדברים יתבהרו עם הזמן והחזרות שנעשה. אני מבטיח שהמושגים יהפכו לכלי עבודה ברורים, ועד סוף הקורס (המאוד קצר!) תיאורמת Coase ונוסחת Hand יהיו כל כך ברורים ומובנים מאליהם, שלא תבינו למה בזבזנו עליהם זמן...

אנו סוקרים גישה לניתוח משפטי, ובכך גם צריכים לדעת את ההיסטוריה שלה, וגם את כלי העבודה שלה. הלימוד הוא משולב, וכפי שהסברתי בכיתה, נלך במעגלים כך שכל פעם נחזור למושגים שלמדנו, ונעמיק בהם עוד קצת. בתחילה פורשים את הדברים ומבינים את פשוטם, לאחר מכן מעמיקים ומיישמים, ובסוף הדברים ברורים לחלוטין.

מבחינת קריאה, זו קריטית בקורס ואי אפשר להצליח בלעדיה. הקורס מוגדר כמתוקשב בחלקו, כלומר לא כל החומר נלמד בכיתה, ותידרשו לדעת (כולל במבחן) חומר שקראתם לבד. מותר לשאול לגבי חומר הקריאה הזה בכיתה, אך זה רק כבונוס, ואל תסתמכו רק על השיעור.
לאלה שלא מצליחים להגיע לשיעור, זה הולך להיות הרבה יותר קשה. הרבה מהמושגים הופכים ברורים רק עם יישום והמחשה, ולהבין לבד רק מקריאה אפשרי, אך בעייתי.
רוב חומר הקריאה בנושא הוא באנגלית, מועטה הכתיבה בעברית, וזו בדרך כלל יישומית בנושא ספציפי, ולא נותנת את הבסיס הכללי עליו כולם מסתמכים. כדי להתמודד עם בעיה זו אפנה אתכם למאמרים שלי שכתבתי בעברית ויהיו קלים יותר לקריאה, ותוכלו לשאול אותי לגביהם (מה שיעשיר את הדיון ויאפשר העמקה).

לשיעור הבא אני רוצה שתקראו (מי שלא קרא) את "רטוריקה כלכלית" ואת פסקי הדין המוזכרים בו על עניין אתא נ. שוורץ. בנוסף, תמצאו בתיקיית חומרי לימוד של אתר התקשוב קובץ בשם Survey on Illegal Drugs, מאמר שהופיע ב- The Economist וסוקר את היחס החוקי לסמים אסורים לאור השלכותיו כלכליות (בין השאר). קיראו וחישבו על יישומים נוספים של אותה צורת חשיבה בתחומים אחרים, ובמה היא שונה מהמקובל. מדובר במאמר עיתונאי ולא אקדמי, מה שמקל על המשימה. בהמשך נראה כתיבה אקדמית הדנה בעקרונות הכלליים ונעסוק ביישומים רחבים יותר, ובהבנה מעמיקה יותר של יתרונות וחסרונות הגישה.

רשומה זו תשמש לנו ככלי תקשורת במהלך הקורס, אפשר להוסיף מהארותיכם בזמן הקריאה ולשתף בהן אחרים (מה שיעשיר את הדיון ויתרום לכולם), ואפשר לשאול שאלות או לענות לשאלות קודמיכם.
בכך אנו מיישמים נושא שדיברנו עליו בכיתה, של החצנות, אלא שהפעם ההחצנות הינן חיוביות...

שאלות לקראת מבחן

שלום לכולם,
רשומה זו נועדה לאפשר שאלות לקראת המבחן הקרב בתאגידים ובהגבלים עסקיים.
אתם מוזמנים להעלות שאלות בתגובות לרשומה, ולהגיב לשאלות של קודמיכם. לאחר שאראה השתתפות והתייחסות בינכם לבין עצמכם, אתייחס לתשובות גם אני. מדובר באפשרות לשיתוף פעולה והעשרה הדדית ביניכם, ולא רק לשאול אותי...
אני בטוח שאם יהיה שיתוף פעולה כאמור, תרוויחו יותר ותקבלו הזדמנות שאבדוק גם את תגובותיכם, ולא רק את שאלות חבריכם.
עדי

שלום לכולם,
צר לי על ביטול השיעור השבוע, במיוחד מכיוון שהוא נועד להיות השיעור האחרון בשל הכנס בו אהיה בשבוע הבא...
אקבע שיעור השלמה קרוב למועד המבחן, בקשו מנציגכם להעביר לי אילוצים בזמנים, כדי שאתאם מועד נוח ככל האפשר.

בינתיים כמה מילים על המבחן ועל הקורס. המבחן יהיה "קייס", קרי סיפור מקרה, ובו אשחיל ממגוון הבעיות שדיברנו עליהן במהלך הסמסטר. תצטרכו לזהות צמתים רלוונטיים, ולדון בבעיות. אצפה שתכירו היטב את החוק בחלקים הרלוונטיים, ואת חומרי הקריאה שנתתי במהלך הקורס. המבחן ייכתב בניסיון לאפשר שילוב תובנות שדיברנו עליהן בכיתה, וגם דברים שהופיעו בפרקים של חביב-סגל ושטרן שביקשתי לקרוא, גם אם לא דיברנו עליהם. אם תעברו היטב על מחברת הכיתה ותקראו בעיון את חומרי הקריאה, לא תהיה לכם בעיה עם המבחן. כמובן שצריך גם להבחין בין טובים למצוינים, ולכן יהיו דברים שקל יותר לזהות וגם כאלה שקצת פחות. שמות של פסקי דין מובילים, ככל שהזכרנו בכיתה או הופיעו בקריאה, חשוב לזכור – אך יותר מכך להבין את ההיגיון הפנימי, לחשוב על הדברים.

הקורס עצמו היה לי קצר. הספקנו מעט מאוד, ותחושתי היא שגם מה שנגענו בו, ניתן להעמיק עוד הרבה יותר. קחו בחשבון שתשעים דקות בשבוע הן מעט מאוד, ומדובר רק בהקדמה לנושא מאוד גדול ורחב. אתם מוזמנים לקרוא ולהעמיק עוד, כדי להכיר קצת יותר את עולם דיני החברות, ואשמח מאוד להמליץ ולכוון את מי שרוצה.

גם החלק החברתי עליו דיברנו בתחילת הקורס ראוי לעוד קצת מחשבה. התאגיד הוא מסגרת משפטית לארגון, ולאופן שאנו מארגנים פעילות מסחרית יש השפעה על אופן התנהלותה ועל תוצאותיה. כולנו פועלים במסגרת תאגידים ונמצאים באינטראקציה עם תאגידים אחרים, וחשוב לזכור לא לתת ל"תפקיד", לכובע שאנו חובשים באותו רגע באותו ארגון, להסתיר את הפנים שמתחת. בסופו של דבר אנו יחידים הבאים במגע עם יחידים אחרים, ולכולנו חובות אנושיות ומוסריות הקודמות לתפקידנו למקסם אינטרס מסוים ברגע מסוים. זה נכון למנהלים בחברה וזה נכון לעורכי דין בבית משפט. זה וגם זה פוגשים את השומר בחניון, את השכן במעלית, ואת שאר בני האדם בכל מקום.

בעודכם רצים קדימה בהשכלה שלכם וברכישת המקצוע שלכם, ודאו שאתם דורשים מעצמכם לא פחות במישור הפשוט יותר, היום-יומי. אם לא שמתם לב לאדם שלידכם, פיספסתם הזדמנות. גם לעשות טוב וגם ללמוד משהו אמיתי. הישמרו מאימוץ התפקיד יתר על המידה, ומחשיבה במסגרות. לכולנו משימה משותפת אחת – לתת קצת יותר טוב מאשר אנו מקבלים. כל אחד בדרכו, וכל אחד בתחומו – אך במעשים ולא בקלישאות. אם להזכיר את הסרט שראינו בתחילת הסמסטר – אם מצפים ממנכ"ל חברה שיחשוב ולו מעט מחוץ למסגרת האינטרס הישיר והפרטי שלו, מה זה אומר על הציפיות ממני ומכם? נוודא שאנו דורשים מעצמנו לפחות יותר ממה שאנו מצפים מאחרים, ונבחן את עצמנו לעיתים קרובות.

שיהיה לכם קיץ מצוין ולימודים מהנים, שהמבחנים יפריעו רק קצת, ושתחזרו בשנה הבאה מוכנים לצלול להעמקה שעוד לא הספקתם לחלום עליה השנה.

הצעת מחקר

שלום לכולם,
בקורס 'שיטות מחקר במשפטים' נתתי הצעת מחקר לדוגמא, לקרוא ולהבין את הערותיי עליה.
כאן, בתגובות, אשמח להערות, הרחבות, ושאלות לגבי ההערות להצעת המחקר, ובכלל.
ההשתתפות מבורכת, ומהווה חלק מהמשימות והציון בקורס. מותר גם להרחיב...