תורת המשחקים - סיכום ומחשבות להמשך

שלום לכולם,


בשיעור האחרון הצגתי את הרעיון של שימוש בתורת המשחקים על מנת להבין את האינטראקציה שאנו מנהלים עם עצמנו – הדיון בין האני הנוכחי לאני העתידי. הרעיון נובע ממודלים כלכליים המנסים להבין את סוגיית תכנון החיסכון, או דינאמיקת ההתמכרות. כאשר האני הנוכחי שלי מקבל החלטות עבור האני העתידי שלי (או ליתר דיוק, שורת "אני-ים עתידיים" שיבואו אחד אחרי השני), המיקוד בהווה והערכת-חסר של השפעות ההווה על העתיד הופכות לבעיות קשות.

דוגמת ההתמכרות, ועוד יותר, ההתמכרות לכסף (או צריכה חומרית), ממחישות את הבעיה. אני תמיד רוצה רק עוד קצת לעומת מה שיש לי היום, ותמיד מתרגל למה שאני מקבל. מכיוון שכך, יש נטייה בלתי-פוסקת לצרוך עוד, ומוכנות לשלם בהתחייבות עתידית כדי לממן צריכה נוכחית. הדוגמא הבולטת היא קנייה בתשלומים, אז אני מקבל בהווה את ההנאה ופורש את התשלום על-פני העתיד, כך שכל תשלום נראה קטן. שיטה טובה – אם מתעלמים מכך שתמיד יש תמריץ לקנות עוד משהו, וכשהתשלומים מצטברים אני תקוע עם התחייבויות ללא כל גמישות או יכולת להקטינן. הבעיה קשה עוד יותר כשלוקחים בחשבון שיש לנו נטייה להאמין שמה שיש יישאר לעולם – וכך "מופתעים" בכל פעם שיש מצוקה זמנית (אבדן עבודה, הוצאה בלתי צפויה, מיתון במשק, תאונה/מחלה/רעידת אדמה).

כאשר לוקחים בחשבון שההחלטות שלי היום משפיעות לא רק על נקודת המוצא של האני העתידי שיצטרך לשלם עליהן, אלא גם על נקודת המוצא שהאני העתידי ייקח כמובן מאליו, מתחילים להבין את ההשפעה הדינאמית של הצריכה הנוכחית. המכונית החדשה שלי לא רק מחצינה תשלומים על אני עתידי שגם הוא ירצה דברים חדשים, אלא גם הופכת למובנת מאליה אחרי תקופה מסוימת של שימוש. ההנאה מהמכונית החדשה באה לא רק ממאפייני המכונית, אלא בעיקר מהיותה חידוש ועליית-דרגה לעומת ההרגל שלי עד כה. מכאן שבעוד שנה, אשלם תשלומים קבועים על מכונית שכבר אינה מניבה לי את ההנאה שאני צופה ממנה היום. כשהמכונית חדשה (עבורי), יש בה תוספת תועלת שאולי מצדיקה את התשלום החודשי. כשהיא רגילה (עבורי), כבר לא בטוח כלל, ואני מוצא את עצמי משלם יותר על רמת הנאה דומה שהייתה לי מהמכונית הישנה. כשלוקחים בחשבון שהחלטה על צריכה מוגברת יוצרת ברירת-מחדל גבוהה יותר לאני העתידי, ומושכת אותו לצריכה גבוהה עוד יותר, מתחילים להבין את דילמת האסיר שאני משחק עם עצמי.

פתרון? בעיקר מודעות והבנה שמה שאני צורך מייצר לא רק הנאה אלא גם שינוי של האני שנהנה, ותועלת שולית (מאוד) פוחתת של מה שנראה כעת כשיפור. דיאטה צרכנית נדרשת לא רק על מנת לעמוד בתשלומים ביחס להכנסה, אלא גם כדי להקטין את תלותנו בהחלטות שעשינו בעבר. כמו צרכן הרואין שהמנה הראשונה רק מגבירה את הרצון במנה השנייה, והשנייה בשלישית, כך עלינו למשמע עצמנו לתוכנית טווח ארוך שגם האני העתידי שלי היה חותם עליה, ולא רק הנוכחי. אם מרחיבים זאת לשאר הפעילויות (כמה להשקיע בלימודים, ספורט, משפחה, קריאה, עבודה), מתחילים להשתמש בתורת המשחקים בצורה משפרת חיים, וליישם את הנלמד באופן המיטיב לא רק עם האדם – אלא את האדם.

אם מיישמים זאת גם בתפישה של אני-מול-אחרים, ומסתכלים על תועלת האחר כחלק מהתועלת העצמית, תורת המשחקים הופכת כלי ניתוח למעשים מוסריים. לימודים, ורעיונות חדשים בכלל, אמורים לשפר את החיים ולהוביל לעולם טוב יותר. תפקידנו לוודא שלא בזבזנו את העולם הרעיוני העשיר שהונחל לנו.

אם כתוצאה מהקורס תבחנו את חייכם ותחיו באופן עשיר יותר ומודע יותר, השגתי את מטרתי. אם גם תמצאו את הדרך לשפר את העולם ולתרום לאחרים סביבכם, מימשתי ייעודי. אשמח לעזרה בנדון ולהמשך בחינה עצמית אינסופית. עלו והצליחו, וקחו את האחרים אתכם...

שתיקה והקשבה: צעד נוסף

שיעורי הבית של השבוע הם לקחת את נושא ההקשבה צעד נוסף. הפעם אנו מנטרלים עצמנו ומקשיבים, אך לא רק כשמישהו מדבר אלינו. העשייה היא פשוטה: כל יום במשך השבועיים הקרובים, מוצאים לפחות פעם אחת 10 דקות שאפשר לשבת בשקט ולהקשיב. יכול להיות באוטובוס או בבית, בחוץ או בפנים, יושבים ובמשך עשר דקות רק מקשיבים.

 

 

מקשיבים לרעשים שיש, לא מתמקדים בדבר, שמים לב לכל מה שקורה, מבלי להסתכל עליו. לא מתמקדים בנושא ספציפי, לא עוקבים אחר השיחה של אלה לידנו, ודואגים שתשומת הלב לא תעצור בנקודה אחת, אלא תרחף על הכול. חווים כל רעש, כל תחושה גופנית, כל הבדל של חום וקור או רוח ושקט. המטרה היא פשוטה: להקטין את החלק בנו שמתעסק ברעש הפנימי, במחשבות שלא פוסקות, בדעות שלנו על הכול – ולשים לב לשאר. למה שבא מבחוץ. למה שהוא עובדתי וקיים פיזית באותו רגע באותו מקום בו אנו נמצאים.

 

ושמים לב גם למחשבות כשהן באות, לסיפורים שרצים לנו בראש, לדעה שלנו על הכול. אבל כשבאה מחשבה כזו, מתרחקים ממנה. מתאמצים להקשיב שוב למשהו שקיים בחוץ, או מתמקדים בשמש ובתחושה על העור.

 

כך, 10 דקות של הקשבה, פעם או פעמיים מדי יום. קשור מאוד להקטנת האגו שדיברנו עליה בהקשר של הקשבה לאנשים אחרים, אבל הפעם מקטינים עצמנו מול העולם, ולא מול אדם מסוים בו.

 

ושתפו בבלוג על מה שקורה, גם תוך כדי, פעם או פעמיים בשבוע.

 

מעבר לכך, אני מזכיר לכם מעשים מיטיבים, ולפחד קצת פחות מהצורך בתדמית. גם חוויות כאלה אשמח לשמוע...

 

שתיקה, הקשבה, ועשיית שטויות

שתיקה מאפשר הקשבה, אך על מנת לשמוע לא די בלהימנע מלדבר, אלא יש צורך בהשתקת הרעש הפנימי, הקשבה לאחר ולא למחשבות המתרוצצות בראשנו. להקשיב לאחר דרך שבכה של דעות ופרשנויות, אינה הקשבה אמיתית. ביקשתי בכיתה לעסוק בהקטנת האגו ופינוי מקום עבור האחר. זה אומר שעלינו להקטין את הווליום של הרעש הפנימי, ולהסיט מבט מהשיפוט המהיר דרכו אנו מעבירים את כל העולם.


אם האחר מדבר ולכם ברורה דעתכם בנושא, אינכם מקשיבים. אם אתם מסוגלים להשלים את המשפט של האחר, אינכם מקשיבים. אם ברור לכם מה תגידו תיכף כשיהיה תורכם לדבר, אינכם מקשיבים.

זו לא הקשבה, אלא שתיקה חיצונית בזמן שמחכים שהאחר יסיים ואז תוכלו להמשיך את שלכם. הקשבה פירושה הישארות בריק פנימי, בהיעדר שיפוט, במתן אפשרות אמיתית לעצמכם להיות מופתעים, ללמוד מהאחר משהו חדש.

השבוע אני רוצה שנתאמן בשני דברים לכאורה סותרים: הקשבה אמיתית, ותרגול האגו ביחס לתדמית. ההקשבה האמיתית פשוטה – כמה שיותר לתת לאחרים לדבר, וכמה שיותר להתעניין בהם. לעשות זאת מעבר לרגיל, מעבר לשגרתי עבורכם, להיות באמת פנויים עבור האחר ועסוקים בו. תרגול האגו הוא בלעשות שטויות. לעשות דברים החורגים מהתדמית הרגילה שלכם, שמביכים אתכם, שמוזרים או משוגעים בעיניכם – ולהתמודד עם המאבק הפנימי סביב "מה אחרים חושבים עלי". בחרו דברים אפשריים ביום-יום, כדי לעשות לפחות כמה כאלה כל יום. דאגו שתהיו מסוגלים לדווח על חוויותיכם בבלוג לפני יום שני (ולקרוא את של האחרים). הרעיון הוא לתרגל קצת את האגו בחוסר נעימות, באי-קבלה. להתאמן בהתעלמות מהעובדה שלא כל דבר שאתם עושים מוצא חן בעיני הסביבה. או לפחות לחזק את השריר שמאפשר עשיית דברים כאלו בכל זאת.

כדי לרדת מאגו, צריך להכיר בו, צריך לחקור אותו, ללמוד את צפונותיו. כדי להקטין התעסקות בלשחק תדמית נכונה, צריך קודם להגביר אותה, "ללכלך" את התדמית ולדעת לחיות עם זה בשלום. להתרגל לכך שלא בכל רגע כולם אוהבים אותנו. ואז כלואים פחות בצורך המתמשך הזה. כשנוכל לשלם יותר בקלות את המחיר, נוכל גם להרשות לעצמנו יותר חופש בבחירת הפעולות, לשחרר יותר בהיעדר פחד הכישלון. אז השבוע נכשלים. מתנהגים בצורות מוזרות, מתמודדים עם התגובות, ומשתפים עליהן בבלוג.

ונדבר ביום שני...

ויכוחים - רק בעדינות

שלום לכולם,


ראשית, תודה לירון. הבנתי שהשקיע והצליח ועזר לכולם להעמיק ולחשוב.

שנית, קראתי את השיתופים שלכם לגבי הויכוחים וההתנצלויות. יפה. שימו לב כמה מכם בחרו להתמקד במקומות שקל יחסית להתווכח, אפילו יש הצדקה לגיטימית לכך, שכן מדובר ביחסים מסחריים. אני רוצה שניקח עוד צעד פנימה, ונעדן מעט את המשימה.

ויכוח לא חייב להיות מפורש, לא חייב להיות מחלוקת מילולית שיש בה שני צדדים פעילים. נסו להתבונן לא רק במעטה החיצוני, אלא גם בגישה הפנימית המתלווה. הפרידו בין גישה מתנגדת לבין גישה תומכת, ואני רוצה שתמשיכו לתרגל את שיעורי הבית הקודמים על הרמה החדשה – עליכם להגיב ראשית בגישה מתנגדת, למשוך כמה זמן שתוכלו, ואז להחליף לגישה תומכת. גישה מתנגדת יכולה להיות ויכוח מפורש, אך גם יכולה להיות "טוב, אני לא יודע...", או אפילו שתיקה, כאשר האחר קולט שאתם מתנגדים.

אני גם לא רוצה שתזייפו או תשקרו, אלא רק תגזימו מעט את מה שממילא קיים בפנים. בדרך כלל אנו מתנהלים עם תערובת של גישות, גם מתנגדות וגם תומכות. אני רוצה שתשימו לב למעט התנגדות שיש בכם, ותעצימו אותה. במקום לבטא את התערובת, זקקו קודם התנגדות טהורה, והגזימו בה מעט, ואז עברו לתמיכה טהורה, תקנו קצת את הרושם ואת המתח שיצרתם קודם. זאת תרגלו מספר פעמים, כמה ביום, עם אנשים קרובים ורחוקים. מצאו את האיזון העדין בו אתם מבטאים משהו שבסיסו אמיתי (גם אם ביטוי מוגזם), אתגרו את הצד השני – שיתמודד קצת עם התנגדויות, ואז הנמיכו מחיצות והתנגדויות – ותנו לאחר לנצח, או לפחות להרגיש טוב.

ראו מה זה עושה לכם ומה זה עושה לאחרים ותגובותיהם. חפשו את הביטויים העדינים של הרגשות – המבט, הקול, הגישה.

במקביל, המשיכו עם המעשים המיטיבים. כמה ביום לפחות. ונסו לצאת מהשגרה, לעשות מה שמרגיש לכם קצת מוגזם או מוזר. המטרה אינה רק להיטיב, אלא גם ללמוד את עצמנו ואת זולתנו. זאת נעשה על ידי חריגה מהמוכר, יציאה מהגבולות הרגילים, והתבוננות פעילה בקשיים שלנו ובתגובות של זולתנו. ועל כך תשתפו בתגובות...

תקשורת ותקצורת - עבודה עם התנגדויות והשפעה על אחרים

בחיים אנו מתווכחים לא מעט, לפעמים בגלוי ולפעמים בסמוי.  בגלוי, כולנו יכולים לזהות ויכוח: שני אנשים (או יותר) שכל אחד מקדם דעה אחרת, מנסה לשכנע את האחר, ולהגן על עמדתו מפני ניסיונות שכנוע של האחר.  הקו בין דיון לבין ויכוח עמום משהו, כאשר למילה "ויכוח" יש קונוטציה שלילית, של מאבק ולא רק החלפת דעות.  בדיון אנו מקשיבים אחד לשני, מנסים ללמוד ולהעשיר את עצמנו, בויכוח אנו רוצים לנצח. 
עם הרצון לנצח בא הרצון שלא להפסיד, ועם שניהם - הטיות קוגניטיביות שמונעות מאיתנו להקשיב לאחר (שכן אולי הוא חו"ח צודק ועלינו לוותר?) וגורמות לנו לפרש את דבריו לאור הצורך שלנו להיות צודקים.  עם הויכוח גם יש תוספת רגשית - פחד מלטעות, כעס על שלא מסכימים איתנו ומפקפקים בנו, התלהבות מהאפשרות לשנות את העולם (של האחר, ודרכו אולי עוד) והאגו פורח.  אין כמו טפיחה לאגו בדמות הכרזתנו כצודקים, ובעיקר אם האחר מודה בכך.
ויכוח הופך אישי, גם אם הנושא כללי מאוד וגם אם אין המון משמעות פרקטית להשגת ההסכמה (כמה באמת משנה אם האחר מסכים עם דעותנו הפוליטיות, למשל?).

אני רוצה לערוך אתכם ניסוי, שניים האמת.  בשבועיים הקרובים אתם הולכים להתווכח.  לא לדון, להתווכח.  תנצלו הזדמנויות המופיעות ממילא בחייכם, וגם תיצרו הזדמנויות חדשות.  תוך כדי, תפתחו את תשומת הלב וההקשבה, ותביטו באופן הויכוח, השפעתו עליכם ועל האחרים, וגם איך ויכוח נגמר.  תפתחו גם את הגמישות הפנימית והיכולת לרדת מהאגו שמוביל לויכוח מלכתחילה.  האופן בו ויכוח משפיע על השיחה, וגם מה קורה לשיירים שלו אחרי שהויכוח רשמית נגמר.
המשימה היא פשוטה: בכל פעם שנוצרת לכם הזדמנות, אתם הופכים את השיחה לויכוח.  יכול להיות על משהו קטן, מישהו התלונן על מצב המדינה ואתם מייד מוכיחים לו שהוא טועה, או שהוא מתעלם ממשהו אחר.  מישהו גורס שהיה שיעור טוב, ואתם מייד מתייצבים להסביר לו שממש לא.  מישהו מספר על מכונית שהוא רוצה לקנות, ואתם כבר בטוחים שעדיף אוטובוס.  גם בחנויות, טלפונים מהביטוח או החברה הסלולרית, וכד' - אל תקבלו את הנאמר והקפידו למשוך את הדברים לא רק לפתרון טוב לכם, אלא לויכוח ממש.  אל תפגעו באחרים ואל תזלזלו בכבודם - אך תתווכחו איתם ותקפידו לא להסכים כדי להאריך את משך הויכוח.
אבל ויכוח הוא לא נעים.  מעורר טינה ותסכול.  לכן אתם מתווכחים כמה שאתם יכולים - ואז מסיימים בהתנצלות.  לא חייבים להסכים שהצד האחר צודק (למרות שתשתדלו!), אבל חייבים להתנצל על שהתווכחתם, או שאולי פגעתם בו.  ככל האפשר, ותרו גם מהותית, שהאחר ינצח.  כשאי-אפשר, תתנצלו על אופן הויכוח.  גם אם לא פגעתם, תתנצלו.  חשוב שהויכוח יסתיים בכם אומרים סליחה, גם אם צריך להתאמץ כדי למצוא על מה הסליחה.
כך תעשו לפחות כמה פעמים ביום, כל יום במשך השבועיים הקרובים.  עשו לכם יומן של ויכוחים בו אתם מפרטים מה הרגשתם, מה הרגשתם שהאחר מרגיש, ומה ההשפעה של ההתנצלות.  פחות חשוב נושא הויכוח, מאוד חשוב אופן התנהלותו ומה נשאר ממנו בסוף.  בתגובות בבלוג ספרו מהתנסויותכם ולשיעור הבא הביאו את היומן אתכם.  המטרה היא לאתגר את עצמנו, לכן מה שמעניין הוא מה שקורה מעבר לשגרה, הדברים שעשיתם שונה בגלל המשימה ולא ויכוחים סטנדרטיים שיש לכם ביום-יום.
ואסור לספר לאחרים שהתווכחתם "רק בשביל שיעורי בית"!  מותר להתנצל ולהגיד שטעיתם, מותר לבקש סליחה שאולי הגזמתם, אבל השאירו את האחריות עליכם ואל תברחו ל"הייתי חייב".

ומשימה שנייה: בשבועיים הקרובים אתם עושים מעשים מיטיבים - מעבר לשגרה.  תגידו שלום לאנשים ברחוב או במסדרון, הרימו אשפה מהרצפה והניחו בפח, פנו לאדם שנראה אבוד והציעו עזרה, כל דבר שנקרית לכם הזדמנות לעשותו.  דברים גדולים וקטנים כאחד, אך תתמקדו בדברים שאינכם רגילים לעשות, שאינם באזור הנינוחות שלכם.  ככל האפשר, עשו דברים כך שאחרים סביבכם יראו, והביטו לראות מה ההשפעה של מעשיכם עליהם.  תנו לאנשים להיכנס לפניכם בתור, והביטו בהם אחר כך.  תרימו משהו מהרצפה, ושימו לב אם מישהו שם לב ואולי עושה גם.  מטרתנו לעשות דברים מיטיבים - ולבחון אם מעשינו יוצרים השראה לאחרים לעשות משהו משלהם.  לא חייב שיעשו משהו דומה, לפעמים די בלשים לב לכך שהם מתנהגים להבא בתור יפה במיוחד.  שהחיוך שנתנו להם מועבר למישהו אחר אחר כך.
ושוב - לא מדברים על הדברים ולא מנסים לשכנע!  אנחנו משפיעים בפעולתנו ולא במילותנו.  היו יצירתיים, צאו מהשגרה, העזו לעשות דברים ש"לא נעים" ואינם רגילים, וספרו בתגובות בבלוג על התנסויותכם.  חשוב לתרגל כל יום, כמה פעמים בכל יום.  הלמידה היא בעשייה ובהתבוננות בהשפעתה, ולדברים אלו יש אפקט מצטבר.  אז קחו שבועיים, הקפידו לתרגל ויכוח+התנצלות ומעשים מיטיבים בכל יום, והתבוננו היטב בהשפעת הדברים - גם בכם פנימה, וגם בעולם שמחוץ לנו.
אתגרו את עצמכם, העזו, ותיהנו!   עדי

מלחמות דת

עשינו דיבייט השבוע, חילוניים נגד דתיים, כל אחד אמור לשכנע בעדיפות שיטתו.
כמובן שאין ציפייה אמיתית לשכנע, בוודאי לא בנושא זה, ועדיין, התרגול נותן משהו.  יש את השאלות התוכניות/מהותיות: עד כמה אנו מכירים באמת את עולם המושגים של האחר?  עד כמה הפנמנו עולם מושגים שונה משלנו?  עד כמה חשבנו לעומק על המשמעות שאנו נותנים למושגים עמומים כמו אמונה ובחירה?
ישנן גם השאלות התקשורתיות: האם באמת אנו מקשיבים, או רק מחכים שהאחר יסיים כדי להגיד את שלנו?  האם אנו קולטים איך האחר משתמש באותן מילים אך במשמעות אחרת?  עד כמה התאמצנו כדי לקלוע להקשבה של האחר - אל מול להגיד את מה שאנחנו כבר מכירים בדרך השגרתית שלנו?

אני רוצה שתבנו על הדיון שהיה בכיתה, כולל על הפידבקים שנתנו אחד לשני וששמענו, ותחדדו נקודות פתוחות, דברים שאפשר להפיק ערך מדיון בהם ומחשיפת עוד רבדים בהם.  בחירה, למשל: האם הרצון האדיר שלנו באוטונומיה, ביכולת לבחור עבור עצמנו, באמת מועיל לנו?  מתי השאיפה לבחירה חופשית הופכת להתמכרות מזיקה?  מתי לגיטימי ונכון להגביל את חופש הבחירה, כדי להשיג דברים אחרים, כמו שקט נפשי, יכולת הסתמכות, או תחושת שייכות?  (אפשר גם לקרוא קצת על הדיון המדעי בעודף בחירה: http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1427206 )
ומה לגבי אמונה?  האם מדובר רק באמון שאנו רוחשים לסיפור מטאפיזי שהונחל לנו, על בריאת העולם, או ההיסטוריה האנושית/יהודית, או שעדיף להתמקד דווקא בתחושה יסודית יותר, משהו שיושב מתחת לבחירה בסיפור זה או אחר ועוסק יותר בגישה לחיים, ביכולת להתחבר למשהו גדול מעצמנו?

לא דיברנו על, אבל יהיה מעניין לפתח, נושא נוסף: עד כמה התרגול הרוחני שהוא אבן-יסוד בדת נותן ערך גם למי שתפישתו אינה דתית/אמונית?  איזו אלטרנטיבה יש בחילוניות לתרגול הרוחני הרשמי?  מה אולי אנו החילוניים מונעים מעצמנו בנושא זה, ואיך אפשר להשיג את החוויות עליהן דיברו איילת ואריה במסגרת חוץ-דתית?

שתפו גם לגבי הדיון עצמו, הפן התקשורתי שהוא מעבר לתוכן הספציפי עליו דיברנו: מה זה דורש מאיתנו להגיע לאחר שהוא שונה?  מה אנו צריכים לעשות כדי לפתח הקשבה עדינה יותר, לקלוט נקודות משותפות עם האחר ולבנות עליהן?  ואיזה הבדל אפשר ליצור גם כששכנוע אינו אפשרי?  שתפו לגבי חוויותיכם מהצורך לשכנע, וגם מה קלטתם מאחרים.  מה למדתם מההסתכלות, ולאן אפשר עוד להעמיק.

ולבסוף, ספרו על הקשיים שבדרך.  אילו תכונות יש לכם שיקשו על היותכם עורכי-דין בעתיד?  עם מה צריך להתמודד ואילו דרכי התמודדות אולי יעזרו?  מה החולשות שאותן אולי אפשר לחזק, ובמה אתם צריכים להשתפר כדי להקל על עצמכם בעתיד?  שימו לב לנטייה האוטומטית שלנו לסרב לשינוי, לדבוק במה שאנו מכירים ולראות את השינוי כמאיים על תפישתנו של מי שאנחנו.  בכיתה דיברתי קצת על החשיבות של היכולת לעשות דבר-מה, בנפרד לחלוטין מהשאלה אם בא לי לעשותו, או אם אני רוצה לעשותו בהכרח.  אם יש סיטואציות בהן צריך להידחף, היכולת לעשות זאת מייצרת יתרונות גם כשבוחרים לא להפעילה.  אם הרמת קול יכולה להועיל לי, טוב שהאפשרות קיימת בארגז הכלים שלי - גם אם אני בוחר להתקדם בדרכים אחרות.  אני רוצה לפתח את הדיון בדבר יכולות תקשורתיות שאין לכם, דברים שאתם רואים אחרים עושים ולכם הם קשים, ולראות מה מתוך הדברים בר-שיפור - או בפיתוח המיומנות שלכם או בפיתוח היכולת להכיל אחרים שמתנהגים כך, ולבחור בתגובת-נגד מסוג אחר.  שתפו מתוך רשימת התכונות שביקשתי שתכינו, ונראה איך אנו מתקדמים עם טקטיקות להתמודדות איתן.

תקשורת ופסיכולוגיה - שכנוע

שלום לכולם,
בשיעור האחרון התנסינו במטלת שכנוע, ו(בתקווה) למדנו מההתנסות.  ערן ואני הצקנו לכם, הפרענו, עצבנו, ובעיקר ניסינו לתת לכם התנסות ממנה תוכלו ללמוד.  בתגובות לרשומה זו אני רוצה שתשתפו בחוויה שלכם: איך היה, מה למדתם מהתהליך, מה ראיתם מהאופן שאחרים טענו (מבלי לכתוב את שמותיהם), במה אתם חזקים/חלשים, ואיפה הדברים האלו רלוונטיים לעורך דין הטוען בבית המשפט.
כפי שעלה מהדיון, עורך הדין מתנסה במגוון גדול של התנגדויות וקשיים, ויש לו צורך גדול לשכנע את השופט ולא רק להוכיח שטיעון מסוים צודק או מוטעה.  השכנוע הוא אמנות שיש לה גם בסיס מדעי, אך חלק גדול נובע מאישיות המשכנע ואישיות המשוכנע, כך שהתרגול וההתנסות חשובים לא פחות מהיכרות עם הספרות האקדמית בתחום והטקטיקות השונות בהן ניתן לעשות שימוש.  בסופו של דבר, עיקר העבודה או לא רק בהכנת הטיעון, או אפילו בהכנת הדרך בה תציגו את הטיעון, אלא בהקשבה פעילה ובחינת תגובות קהל-היעד שלכם.  רק בזמן אמת אפשר לראות איזה טיעון עובד ואיזה לא, מה מייצר שיתוף פעולה ומה מייצר התנגדות - ולאן כדאי לנווט.  אנו צריכים ללמד את עצמנו איך לנוע סביב ההתנגדויות ולהפוך את המקשיב/שופט לשותף לדרך, למי שרוצה להסכים איתנו או להתחשב בנו.
אנא רישמו מה עשיתם טוב ומה פחות, מה בלט לכם לגבי עצמכם (גם בהשוואה לאחרים שראיתם), ואיך הייתם עושים אחרת.  אתם מאוד מוזמנים גם לחשוב וליישם על סיטואציות מציאותיות שאתם נתקלים בהן, גם אם אין קשר ברור לעולם (או אולם) המשפט.  אחרי שאתם רושמית את התגובה שלכם, קראו את של האחרים וחזרו לקרוא את התגובות שהושארו אחריכם כדי שנוכל לדון בהן במשותף בכיתה.  מותר ורצוי להעלות שאלות, או נקודות בהן הייתם רוצים להעמיק, גם אם אין לכם עדיין תובנה ברורה בעניינן.
עדי

עם סיום(התחלת) לימודינו

לחברי בקורס מבוא למשפטים. לכבוד ולעונג היה לי לחלוק אתכם צעדים ראשונים בשדה המשפט, ובפקולטה אצלנו. אהבתי את ההשתתפות, נהניתי מהשאלות ומהניסיון האמיתי להעמיק ולהבין. עבדתם קשה ולמדתם (אני מקווה) הרבה. זכרו לדרוש הרבה מעצמכם גם בהמשך, גם כשהלימודים מתמשכים ושאר הטרדות מציקות ודורשות מזמנכם. כמו בכל אימון, כשעובדים קשה, מתקדמים, כשמחפפים, ...

 

אל תסתפקו במה שהמרצים שלכם דורשים מכם, נסו לעשות יותר, וגלו לבד את מסתרי התחום. לכן למדנו כלי למידה, חיטוט במאגרים ומציאות חומרים. אם תדאגו תמיד לחפש עוד קצת על משהו חדש שלומדים, לעולם לא תשתעממו.

 

כשלמדנו את רולס, רציתי לתת תבנית חשיבה להבנת המשפט, אבל גם לתת כלי לעבודה פנימית. כששואלים "מה היינו חושבים מאחרי מסך הבערות?", מוצאים תשובות מוסריות, נכונות, כאלו שהיינו רוצים שהחברה שלנו תתנהל לפיהם. כשאנו דורשים זאת מעצמנו, להיות האדם שהייתי רוצה שהחברה שלי תהיה מורכבת מכאלה, אנו עושים את הנכון, וגם מדגימים זאת לאלה שסביבנו. אלה, בדרך כלל גם כמונו, היו רוצים שהדברים יתנהלו כך וכשנוצרת הדוגמא לפניהם, הרבה פעמים ממהרים לעשות גם. עשו ניסוי: עשו כמה דברים מיטיבים מדי יום, למשך שבוע. לא חייבים משהו מסובך, הרמת אשפה זה נחמד, להגיד סליחה למישהו שנתקל בנו, או לתת למישהו קדימות, "בבקשה, כנס". בידקו איך זה משפיע עליהם, ועליכם. סביר שתמצאו שיש שינוי.  לכן כלל ה- 110%, כשעושים קצת יותר, יוצרים תזוזה גם אצל אחרים סביבנו, שרואים משהו שלא ציפו לו.

 

אם אנו שואלים את עצמנו "מה רולס היה אומר?", אנו מכוונים את עצמנו אל הכללי, אל מה נכון ללא קשר אלי או למה טוב לי כרגע. המשפט עוסק בכך. ניהול חיי כולנו לאור עקרונות מוסכמים. הפעלת הכוח של המדינה רק כאשר חייבים, ולפחות בטווח הארוך, לטובת כולם. כך אנו מאפשרים לעצמנו לתת למדינה מונופול על הפעלת הכוח במדינה, ומאפשרים לכולם (כמעט) לוותר על אלימות אישית. פתרון בעיית התיאום, אם תרצו.

 

דוורקין לימד אותנו לפרש לפי האור הטוב ביותר. לאו דווקא טוב במובן של חיובי או שמח, אלא טוב מעמיק, של הבנת המערכת כולה והצורך בה.  אז מתאפשרת התאמת עצמנו למערכת שגדולה מאיתנו, וחשובה יותר מהאינטרס המיידי המטריד אותנו כרגע. קוהרנטיות, החיפוש אחר האחידות הפנימית, ההתאמה, היא קריטריון משפר חיים. התאמת עצמנו לסביבה, ראיית עצמנו כחלק ממנה, אינה סתירה לאינדיבידואליות אלא הטמעה של העצמי הייחודי שלי בתוך החיים שיצרו אותי כך.

כאשר אנו רואים את ההטיות האישיות שלנו (זכרו את ד"ר קליין), אנו הופכים מודעים אליהן. כאשר אנו שואלים, "איך הייתי רוצה שזה יתפרש?" אנו הופכים את עצמנו לחלק מהתהליך הפרשני. מהנותנים משמעות לחוק על ידי ראייתו כחלק משלם גדול יותר, הכולל אותנו. אז גם קל יותר לראות את נקודת המבט של האחר. להבין איך מהצד שלו זה עלול להתפרש אחרת.  אז גם הופכים מודעים יותר לעובדה שהרבה מהמחלוקות סביבנו, הם בסך הכול תוצאת פרשנות שונה, ואפשר להתמקד בתיקון הבסיס, ולא להיסחף בסימפטומים.

 

השימוש בדוורקין וברולס מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מהי החיה הזו הנקראת משפט, אך גם הבנה מעמיקה יותר של חלקנו ביצירה הזו. ויישומה הוא בידינו תמיד. אתם ואני הם נציגי המשפט, נציגי המדינה, כאשר אנו פוגשים את שאר אזרחיה. גם הם, כאזרחים, נציגי המדינה והמשפט המתווה את צורתה. בכך יש שותפות. כאשר אנו פוגשים את שכנינו בשותפות, החיים טובים יותר, והמדינה טובה יותר. והמשפט צריך לעבוד פחות. אז לימדו משפט, העמיקו והחכימו, הצליחו בכל המשימות – וזיכרו שעיקר עבודתכם לא בפקולטה. עיקר עבודתכם בלחקור בעצמכם, וליישם בחייכם. הביאו את מה שאתם לומדים החוצה, ושפרו את המשפחה, השכונה, העיר, והמדינה. תודה על השותפות וההזדמנות.

 

עדי

מבוא למשפטים

שלום לכולם,
לרשותכם מקום בתגובות לשאלות, רשימות מושגים, דיון פומבי, ושאר ירקות.
נסו להתמקד בשני מוקדים: מושגים חדשים, והמשמעות של ההגדרות השונות שאנו לומדים, קרי, מה המשמעות למשפט ולהשפעתו החברתית אם מאמצים הגדרה אחת או אחרת.
קל יותר להבין את המושגים אם מנסים לדמות יישום בחיי היום-יום, ולהבין את ההשלכה המשפטית שלהם.

ולמחשבה כללית יותר: נסו לראות איפה עוד ניתן ליישם את 'מסך הבערות' של רולס.  איפה עוד סוג חשיבה אובייקטיבית-ניטרלית שכזו תקדם את המוסריות האישית או האחריות החברתית שלנו, וכיצד היא מיושמת בקבלת החלטות במוסדות רגולציה שונים.
מי שממש מתעניין בעידוד המוסר ומשמעות היותנו "אזרחים מועילים" (או לפחות מכירי טובה על שניתן לנו), מוזמן לקרוא בפוסטים של "תקשורת ופסיכולוגיה" (בצד ימין של המסך יש תגיות נושאים) ולהתרשם מהתגובות בהן מספרים תלמידים על שיעורי הבית המיוחדים שעשו.

בועות בשווקים פיננסיים - וגם פנימיים

הגרף משקף את מדד הדאו-ג'ונס למניות בורסת ניו-יורק מאז 1902 ועד היום. בעברית פשוטה, לו השקעתם 50 דולר ב1902, ההשקעה היתה שווה מעל 12,000 דולר היום (כמובן בהתאמות נדרשות לאינפלציה וכו').
הגרף גם מראה את כל ה"בועות" שהתפוצצו בדרך, החל מ 1929, 1937, ועד לבועת האינטרנט של 2001 ובועת הנדל"ן של 2008 (המקור, וגם חיתוכים שונים של הנתונים, ב: http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html ).
למרות כל הבועות וכל המפולות הכלכליות, נראה שהשקעה במניות מניבה רווח משמעותי, מה שמעלה שתי שאלות מרכזיות:
1. למה לא משקיעים בבורסה יותר, או למה משקיעים בכלל במשהו אחר?
2. מה מייצר את הבועה, קרי - אם יום אחרי המפולת המחירים נמוכים ב 50-70% מאשר יום קודם, איך אפשר להסביר את המחיר יום (או חודש) קודם?

התבוננו היטב בגרף, נסו לאתר בו ארועים מרכזיים, וחישבו על בועות גם בחיים היום-יומיים: מה מייצר אמונה קולקטיבית המזינה את עצמה ומעלה את המחירים לרף שאחר-כך מתרסק?
חישבו גם על בועות במשחקים "פנימיים" בין חלקים שונים בתוכנו: מה גורם לנו לשכנע את עצמנו שכדאי לעשות דבר מה, רק כדי לגלות אחר-כך שטעינו בגדול? מתי טעות תיחשב לבועה ומתי סתם טעות?
שווה לחשוב על מספר אישיויות פנימיות הכלואות במשחק: זה שמשתוקק לדבר-מה, זה שמשתכנע שכדאי לפעול לקראתו, וזה שתפקידו לפקח על השניים הקודמים. אפשר גם לחלק לזה ששוקל את הטווח הקצר מול זה שבוחן את הטווח הארוך - וחישבו אילו משחקים מתרחשים ביניהם, ואילו "מנגנוני התחייבות" אנו מייצרים כדי לכבול "אני עתידי" שלי להחלטות של "האני הנוכחי".
שאלות, מחשבות, ודוגמאות - בתגובות.

בדרך לפרידה 5 - להיפרד לשלום

הקורס לקראת סיום, ואולי לא במקרה הנושא הוא פרידה. אסתי וולפנזון (המקסימה!) המחישה לנו את מעגל החיים דרך הצבעה על שתי נקודות מפתח: לידה ומוות. לשניהם יש תהליך של התכוננות, ובין שניהם עובר קו החיים. ולראשונה הבנתי ש"ארץ החיים" הוא כינוי לעולם בו שרויים המתים, ולא במקרה כך נקראים בתי עלמין רבים (ולא רק אצלנו!). שיעורי הבית שנתנה לנו היו לתאר את ארץ החיים כראות עיננו, אך לכך עוד לא הגעתי.
השיעור עסק בהתכוננות למוות, ותהליך הפרידה מהחיים ומהאהובים. ארבעה נושאים עיקריים עלו: מה היה, סליחה, תודה, והשלמה.
אסתי, יחד עם סימה ברגמן, שיתפו מניסיונן והסבירו איך כל כך הרבה אנשים כל כך שונים עוברים תהליך דומה. איך אצל כולם יש צורך להסתכל מה היה בחייהם, מה הגשימו, ואולי מה יועד להם. איך השאלה "אז למה כל זה היה?" מנקרת ומכריחה את האדם לעמוד מול חייו בחשבון נפש. ואני חושב כמה התסכול הוא בעיקר על הדברים שלא עשינו ולא על טעויות שבעשייה. ולחלק, השאלה איך יזכרו אותי היא כלי כדי לבחון מה עשיתי. או להיפך.

וכמה חשובה סליחה. המוכנות לוותר על כעסים שמחזיקים, על ריבים שהיו, על מחשבות קורבניות שהיו לנו לגבי אחרים. וברי-המזל זוכים לסלוח לעצמם. המוות כתהליך מרפא מאפשר לנוטה למות להתבונן מנקודת מבט אחרת, לצאת מ"עצמו" הקטן ולרחף קצת בין עולם זה לאחר. ותוך כדי, להסתכל על חייו מבחוץ. מנקודת מבטו של זה שכבר לא צריך להילחם ולהוכיח. והמוות, כך הסבירו לנו, הוא תהליך ולא רק מצב-צבירה. ולקראת המוות יש אזור דמדומים, בו אדם מתנדנד מצד לצד, ואנו העומדים סביב מיטתו רואים אותו בחזיונותיו. לפעמים הוא פוגש את אבא, או סבא, והרופאים יאמרו "הזיות".

תודה היא לברי-מזל כפולים: גם לזוכים לומר וגם לזוכים לשמוע. משפחות שתהליך הפרידה שלהם מהחולה מאפשר קירבה וחוויה משותפת מקבלות הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הזכּה שבברכות: תודה על שאתה איתי. תודה שהיית ותודה על שתמיד תהיה. גם אם זה בזיכרונות ולא בגוף.

השלמה היא האידיאל. היכולת לראות ולקבל את המציאות כפי שהייתה וכפי שהיא, ולדעת שגם המוות הוא חלק מתפקידנו כאן. שמה שעשינו כבר היה, וזרענו זרעים ככל יכולתנו, ועכשיו תפקידו של מישהו אחר להשקות, ואחרים יקצרו. המוות גדול מאיתנו, וגם החיים. ואולי אפילו יחיו כאן בלעדינו.

ובעיני הדברים סוגרים מעגל. הגשמת הייעוד היא לאו דווקא הגעה ליעד שהגדרנו, או לחלום שטווינו. ובהיכרותי את עצמי, במוות כמו בחיים סביר שאהיה ביקורתי כלפי עצמי, ואחשוב שיכולתי הרבה יותר. וכנראה אצדק. אבל גם כנראה שלא. כי המבחן האמיתי בעיני הוא לחיות כמי שעומד למות. לוודא היום שהחרטה של מחר לא תהיה גדולה מדי, שאדע שבאמת עשיתי וניסיתי.

וגם בדיון סגרנו מעגל. כמו בשיעור הראשון, שוב עלתה שאלת ההתערבות בחייו של אחר. מה זה אומר "ללוות" אחר, בשונה מהנחייתו או הובלתו. כי אם יש דבר אחד שעלה בחוזקה, הוא כמה חשוב תהליך הפרידה, כמה חשוב לדבר. וכמה כאב נותר אצל אלו שנותרו מאחור, כשהנפטר שמר את מחלתו או רגשותיו בסוד. אז איך עוזרים לאנשים שלא מצליחים לדבר, שחשוב להם לשמור את הסוד? ומה בין זכותם לבחור את דרכם לבין משפחה שנותרת המומה?

בשיעור הראשון שאלנו מה לספר לחולה, וכעת אנו שואלים אם ואיך לעודד שיחה מבלי לכפות. ואני נותר קרוע, שכן לא רק החולה קיים, והמוות אינו רק שלו. ילדים שמתה להם אמא, המוות שלהם מאוד. וגם בעל שאיבד חלק מעצמו. המוות הוא אירוע משפחתי, אמרו לנו באחת הפגישות, ואין אמת כאובה מזו כאן. לכולם כאן יש זכות. לחולה להחליט על דרכה, לילדים לדעת ולהתמודד, ולבן הזוג למצוא פורקן ומשען ולא להחזיק את הסוד הגדול הזה לבד. ועדיין, יש מי שיעז להפר בקשה לשתוק?

ויותר מכל פעם אחרת, בלט לי עד כמה העיסוק במוות הוא מראה לעיסוק בחיים. אותם הדברים רק בקיצוניות גדולה יותר. ועד כמה הטיבטים צודקים כאשר הם אומרים שהחיים הטובים הם הכנה למוות המוצלח. והמעזים במיוחד אולי יאמרו שהמוות טוב לחיים. בגוּגל מהיר כדי למצוא את מקור הציטטה, גיליתי אתר: Good Life, Good Death, Good Grief. ודוברי האנגלית שבינינו יעריכו זאת עוד יותר.

ורק דבר אחד לא נתפר בשלמות בתמונה האידילית של מוות כהמשך לחיים. הכעס. כעס אדיר של מי שחייו נגזלים ממנו, בין אם במותו ובין אם במות אהובו. הדתיים בינינו זוכים לכעוס על אלוהים, ואולי יום אחד לסלוח לו. ואני קיבלתי שיעורי בית להסביר את יחס האתיאיסט למוות ולארץ החיים, וכאן התמונה אחרת (וטרם עשיתי שיעורי בית). אך הכעס, אמרה אסתי, הוא חיים. וכל עוד האדם כועס, יש חיוּת לעבוד איתה, יש עם מה לדבר. אז אני מאחל לנו שנכעס. נכעס מספיק כדי להקיא החוצה את הכאב והתסכול והזעם והפחד, ואז נדע לקבל. ולהיפרד בשלום.

תורת המשחקים ומוסר

תורת המשחקים מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מצבים אסטרטגיים, ותורת המשחקים ההתנהגותית מאפשרת שילוב תובנות פסיכולוגיות במודלים שבסיסם ישויות רציונאליות. עיסוק בתורת המשחקים במסגרת של דיון מוסרי ורגשי הולך צעד אחד נוסף. ניתן להתחיל משאלה מוסרית פשוטה: האם (ומתי) ראוי לאדם להעדיף את טובתו על-חשבון פגיעה בתועלת של אדם אחר? כמובן שהמילה "פגיעה" כבר מניחה אולי את המבוקש, וכאשר יש תחרות על משאבים מיקסום תועלתי יוריד את התועלת הזמינה לאחרים. אני מעדיף להפנות את המבט לא לתחרות, אלא דווקא להגדרת ה"עצמי" המונחת כאן מאליה. בדילמת האסיר "אני" צריך לבגוד ב"אחר" כדי למזער את הפגיעה "בי", ובעצם הנחת-המוצא היא שיש כאן שניים נבדלים. כאשר בוחנים את הסיטואציה במקרי-אמת פתאום רואים שהאחר ואני לא כל כך נבדלים, ולעיתים קרובות יש לי אינטרס גם בתועלתו (חבר, קרוב) או לפחות אינטרס עקיף בכך שתועלתי מושפעת מתועלתו (מוניטין, נקמה).

אני מבקש למתוח את החבל עוד יותר, ולשאול מתי תועלתי היא מלכתחילה רחבה יותר, כך שההנאה שאני מפיק מהחיים גדולה יותר ככל שאני כולל יותר מהאחרים סביבי בפונקצית-התועלת שלי, או ככל שאני מגדיר את עצמי באופן רחב יותר כך שהקהילה בה אני נמצא והאנשים שסביבי הופכים להיות חלק ממני. במילים פשוטות, מתי אני חי לא רק למען ה"עצמי" הקטן שבגבולות גופי אלא גם למען אלו שאני פוגש או חושב עליהם.

אולי אעז ואומר דבר רחב יותר: כאשר אני עושה למען אחרים, לא רק שגם אני נהנה, אלא אני מרחיב את גבולות אישיותי ומגדיל את רוחי. טוב "לי", אך מעבר לכך – מממש יותר ממה שיש לי לתרום לעולם ולכן גם מקטין את היצמדותי לצורך ברווח קצר-טווח או בהשוואה שמעניקה לי יתרון לעומת אחרים. המטרה אינה רק "לעשות מעשים טובים" אלא להפוך את עצמי לאדם טוב ולממש יותר מהייעוד שאולי יש לחיי.

בשיעור בתורת המשחקים דיברנו על התופעה לפיה מי שמורגל במשחקים אסטרטגיים הופך למיומן ובוגד יותר בדילמת אסיר, מקטין יותר את כוח העבודה, ושאר בחירות המגדילות תועלת אישית ויעילות מדידה – אך בא על חשבון ערכים אנושיים מדידים פחות אך חשובים יותר. המחשבה שאני מכשיר אנשים להיות אינטרסנטיים ומתוחכמים יותר קשה לי, בעיקר כשהיא מצטרפת לשאלות שאני כבר מתמודד איתן על "התרומה החברתית" שלי בהכשרת עורכי-דין. אני מאמין שהלב נוטה אחר המעשים, ולכן תרגול באופטימיזציה משנה את תגובותינו האוטומטיות. לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה.

השאלה שאני רוצה להציף היא ביחס לתרגול משחקים והשפעתם בחיי היום-יום. אפשר לראות בחשיבה האסטרטגית כלי חד ומועיל, אך חשוב לבחון גם את הסיכון שבדבר. הייתי רוצה לחשוב שמדובר במעין אומנות-לחימה, שהמתאמן בה מכשיר את גופו ותודעתו להתמודד עם סיכון והתקפה, אך כתוצאה מכך הופך רך יותר, גמיש וקשוב, ולא נוקשה ותוקפן. לתפישתי, זה הכיוון הראוי וגם האפשרי, אך בוודאי שלא היחיד. אשמח אם-כן לקרוא תגובותיכם על מקרים בהם לימוד תורת-המשחקים (או אומנות לחימה) שינה את ההקשבה שלכם ויכולתכם לנתח מצב בו אתם נמצאים, וכיצד הדברים מתיישבים עם החשיבה הכללית יותר על מודלים והשימוש בהם, כפי שעולה מהמאמר על "הרהורי כפירה". דוגמאות-אמת ומצבים משפטיים יתקבלו בברכה.

בדרך לפרידה 4 - המחלה בתרבויות אחרות

השבוע נדדנו רחוק וגם קרוב. למדנו על מדיטציית טונג לן הטיבטית מפי המתרגמת של "ספר המתים והחיים", יפעת מנטל, ולמדנו על המייחד את החולה המוסלמי מפי קאסם בדארנה.

היה מרתק ללמוד על האיסלאם, ומעניין במיוחד לשים לב עד כמה איני יודע דבר אודותיו. התרבות הזרה הקרובה לנו ביותר, לפחות פיזית ובוודאי בגליל, ועדיין נדמה שאיני לבד בבורותי. במצגת מרהיבה הכוללת עובדות כלליות, הנחיות תרבותיות, והיכרות עם הפסיקה הדתית בענייני רפואה ומחלה, פתח בפנינו קאסם צוהר לעולם קרוב לנו וגם רחוק. רוב ההלכות, כמו גם רוב הציטוטים מהקוראן נדמים כלקוחים מתוך טקסטים יהודיים, וחלקם יכולתי להישבע שקראתי בפרקי אבות או סיפורי מדרש. כמובן שיש דברים שונים, בעיקר ביחס למשפחתיות ובמעמדן של נשים, אך גם שם נדמה שניתן למצוא בחברה הערבית מראה לחברה היהודית, אלא בהטיית זמן מסוימת, הצצה לעולם מסורתי יותר ושבטי יותר המצוי בעברנו.

היו נושאים שהציתו רחש בקהל, כמו מנהג מילת הנשים או הישענות החולה המוסלמית על בעלה, אביה, או "הגבר האחראי" בחייה. קאסם לא הסתיר דבר ולא עיגל פינות, הגם שיכול היה בקלות לעקוף את הנושאים הבעייתיים ולרשום במצגת רק דברים שנוח לדבר עליהם. אפילו המנהג של ביקור חולים קולקטיבי ורעשני שחולים יהודים (ובעיקר בני משפחותיהם) מתלוננים עליו תדיר זכה אצלו להתייחסות. אך הרוב הגדול של הדברים היו כלל-אנושיים, אותה גברת בשינוי אדרת. ניגשתי אליו בסוף לומר שרוב הזמן הרגשתי כאילו מדובר בשיעור על ההלכה היהודית, או שיחה עם חברים בבר-אילן, ולא חשיפה לשריעה המוסלמית (פירוט ניתן למצוא בהקשת "חולה סופני מוסלמי" ב Google, כמו גם תחת שמו של קאסם בדארנה).

אחרי החוויה המוסלמית, רעינו בשדות טיבטיים. יפעת מנטל סיפרה מעט על חשיפתה ל"ספר המתים והחיים" וכיצד הגיעה לתרגם אותו, ומייד לאחר מכן פנתה להתנסויות. ראשית דיברה מעט על הארה, הערה, התעוררות. מעט הסברים, בעיקר שאלות, ודגש עמוק ושקט על התמודדות שלנו עם השאלות – הרבה יותר מאשר ניסיון לענות עליהם. מהי הארה? ממה מתעוררים? וכיצד זה מרגיש? תחת לדון בנושאים אזוטריים, פנתה מייד לנוכחים וביקשה לשמוע על חוויות מכוננות, רגעים בהם משהו קרה לנו ומתוכנו עלתה תובנה עמוקה שהכל בסדר. הנוכחים החלו לשתף, ולמשך שעה קלה נסקנו לגבהים רוחניים דרך סיפורים פשוטים ואמיתיים. לכל אחד ואחת היו רגעים כאלו, והקשבה לסיפוריהם של אחרים הביאה להתרגשות גדולה וגם תובנות משמעותיות. היו את אלו שסיפוריהם מרעישים, חוויות מיוחדות שנדמה שמופיעות רק בספרים (או בחייהם של זולתנו), והיו את אלו שסיפוריהם פשוטים יותר, אך התובנות שצמחו מהם משמעותיות לא פחות. ישבתי והקשבתי, והתבוננתי כיצד כל סיפור מצית בי משהו, אמפתיה עם האחר המזכירה שמשהו בסיסי בו קיים גם בי. רגע של קסם בו נפתחו אנשים והוויתם זהרה עם התחברותם מחדש לרגע המכונן שלהם, ולי בלט כל כך שכאשר אנו פותחים את סגור ליבנו – גם אנו וגם סביבתנו נהנים מכך.

ולשם בדיוק התקדמה יפעת עם מדיטציית הטונג לן. "הלוואי ותהיה מאושר, הלוואי ותשרה בטוב" אמרנו, לישות רוחנית אם אנו מאמינים בכזו, לעצמנו (ולרבים היה קשה דווקא לפרגן לעצמם), לרגשותינו השליליים, לאדם שהיה נדיב כלפינו, לחבר קרוב, לאדם ניטרלי, לאדם שקשה לנו איתו, ולחולה המצוי בסבל. וכל אחד מתמודד עם התמונות העולות בעיני רוחו, עם האנשים שבחייו, ועם הקשיים הייחודיים לו. לחלק המאמץ העיקרי היה לקבל את השלילי, לחלק לפרגן על החיובי, ולחלק – עצם הצורך לשבת זמן ארוך בעיניים עצומות ולנסות לעקוב אחר מדיטצייה הזרה לו. כמו בכל תרגול אישי, ההתמודדות היא בנו פנימה, וכך גם הצמיחה הנובעת מכך. ואני ראיתי שוב את סבתי. את ישיבתי לידה וניסיוני להיות בשבילה כאשר כבר לא זיהתה אותי, כשפחדה ממגע ידי. וראיתי עד כמה יומרנות יש בניסיון "לעזור לה", להיות בשבילה כאשר היא במקום שמעולם לא חוויתי ואותו איני יכול באמת להבין – ועד כמה טוב לי שניסיתי. שגם אם לעולם לא אדע אם ובמה עזרתי, להיות איתה אני מסוגל. להצטרף ולשבת עימה בלי צורך לדבר, בלי להסביר, בלי לשאול. רק להיות ולנשום, ולקבל את העובדה שתרומת נוכחותי גם היא משהו, בשבילה וגם בשבילי.

מדיטציית הטונג לן מכוונת להתמרת הסבל. לא לקיחה על עצמנו את סבלו של האחר, אלא עזרה עבורו ועבורנו בהתמרת הסבל למשהו אחר. יש שיאמרו לקיחת הסבל והפיכתו לאושר, יש שיאמרו שאיפת הרע ונשיפת הטוב, ויש שרק יראו כיצד הם מושכים אל תוכם את שחור היקום על מנת להופכו לאור לבן ומיטיב. בכל המקרים מדובר בהרחבה של מה שניתן לכנותו כאמפתיה טוטאלית, חמלה בה אנו וזולתנו הופכים לאחד ומצוקתם – מצוקתנו. עבורי מדובר בחלק ממגמה רחבה יותר לפיה ההפרדה בין האני לאחר מתעמעמת מעט, ההיצמדות ל"אני" נחלשת, ומתאפשר מצבם הטבעי של הדברים – בו הרצון לעשות טוב בסיסי יותר מהמילים לתארו. כאשר אנו מרחיבים עצמנו מספיק על-מנת לכלול בפנים גם את זולתנו, אין יותר "נדיבות" ואין "נתינה", שכן אלו מילים כיווניות, בהן אחד עושה למען אחר. כאשר מתעלים על אלה מופיעה ההדדיות, בה הנותן נהנה לפחות כמו המקבל. וכאשר מתעלים על ההדדיות מופיעה האחדות, בה אין נותן ואין מקבל, כמו שאין אני ואין הוא. לנו יש מחלה, לנו יש בריאות, ולנו יש את הכוח והחמלה כדי לשאתם יחדיו.

יום הכיפורים ותורת המשחקים

יום כיפור האחרון היה הראשון שעשיתיו במלואו, כהלכתו. תהליך משמעותי שהודיתי מאוד לחברי במושב שחלקו אותו איתי, ואפשרו משהו שאי-אפשר לבד. המושב חילוני ברובו, ובחדר הספרייה יש חדר בית כנסת בו אנו עושים קבלת שבת מלאה (מבחינת תפילות וזמירות) מדי שבוע, מזה כשלוש שנים. מגיע מי שמתחבר, לפעמים יש מניין ולפעמים כמעט. בימי חג, וכך גם ביום כיפור, המועדון מוסב להיות בית הכנסת, ויש חברותא מרשימה. כוחו התומך של ההמון מאפשר ליחיד לשקוע בתחינתו, ולרכב במובן מסוים על הגל הקולקטיבי. כאשר כולם שרים, השירה פורצת וקלה יותר, וכאשר מה שעושים הוא מתפללים, קל יותר לשקוע בתפילה. כמי שרגיל לאתגר את עצמו בעיקר ביחידות, עבורי יש כאן יתרון במדיטציה קולקטיבית, בהזדמנות להתחבר יחדיו למקור אחד. לכן להתפלל יחדיו כל היום היה מזכך במיוחד.

ותוך כדי נתקלתי בטקסט שאולי ראיתיו בעבר, אך לא באמת. תוך כדי התחינה בה האדם מכיר בחסרונותיו ומודה בהם ומתנצל עליהם בפני בוראו: "..בראת בי פה ולשון ושנים וחיך וגרון, ונתת בהם כח לדבר בהם ... ובכח הדבור הבדלת את האדם מן הבהמה, ואפילו כבהמה לא הייתי, כי טמאתי פי בדברי נבלה, בלשון הרע, בשקרים, ליצנות, רכילות, מחלקת, מלבין פני חברו, מקלל את חברו, מתכבד בקלון חברו, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב...
ומעבר להכרה הכללית, שכוח הדיבור שבנו שיכול לעשות טוב ואולי לכך נועד, ואנו משתמשים בו להרע – בלט לי במיוחד "דברי משא ומתן בשבת ויום טוב". עד כדי כך מדובר במעשה נבלה שצריך לציין מו"מ במפורש, במחיצת הדברים הקשים הקודמים לו? ובלטה לי ההפרדה היהודית בין העסקים לקדושה. ההכרה שבעולם העסקים ההתנהגות שונה מאשר האידיאל האנושי שאנו שואפים אליו, ושבו נדרשים דברים שאיננו מוכנים לעשות בשבת ויום טוב. ההפרדה מעצימה את השבת, שבה מיטהרים מעיסוקים יומיומיים ומטרדות החומר. אך ההפרדה גם מדגישה את המותר ביום שאינו שבת ויום טוב. שמשא ומתן הוא בעייתי מספיק שצריך לאוסרו בשבת והוא מגיע אפילו לרשימה המאוד קצרה ש"זכתה" להיכלל בתפילה.

יתכן שמדובר פשוט במעשה מותר בזמן אסור, קרי שכמו שאסור לכתוב בשבת אסור גם לנהל מו"מ עסקי. ויתכן שמדובר בהמחשה עד כמה דברים שנראים לנו קלים הם חמורים, ומדובר בעיקר ברשימת דברים שאנו שוגים בהם אפילו מבלי לשים לב, מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון בעת עשייתם (תודה ליעל אדורם על רעיונות אלה). אך כמי שמלמד תורת המשחקים ומו"מ, בלט לי דווקא ההקשר של מו"מ כתהליך בו אנו מתחרים ביריבנו, מנסים לקבל לעצמנו יותר גם על חשבון כך שהוא יקבל פחות. משא ומתן הוא גם מאוד חיובי, מאפשר יצירת עוגה משותפת שגדולה ממה שיכול אדם ליצור לבדו, ובוודאי שהרבה עסקאות הן win-win. אך עדיין, השלב לו אנו בדרך מתכוונים במילים "משא ומתן" הוא של יריבות, של דוחף קצת-מושך קצת כדי להוציא את המיטב מהעסקה.

היהדות מקבלת את הצורך העסקי בניהול המשחק הזה בתוך כלליו, את הלגיטימיות של המלחמה באחר על המשאבים המשותפים. היא מגדירה אותו כעניין של חול, שאסור בשבת כי אין בו קדושה – ונראה לי שגם כעניין בעייתי, שהיחס בו לאחר הוא כאל אמצעי עבורי, רחוק מאוד מהקדושה עבורה נברא פי וגרוני.

אין לי מסקנה ברורה מניתוח זה. קשה בעיני שצריך לנהל עניינים בציבור בדרך של יריבות וצריך לחשוב אסטרטגית כדי להשיג יותר. ואולי האידיאל שלי אינו לוקח בחשבון את טבע האדם ומציאות חייו, ואי אפשר לחיות כל יום כאילו שבת. אך חשוב בעיני שבעת שמלמדים את תורת המשחקים ורוכשים מיומנות בחשיבה קדימה ותמרון האחר, גם להזכיר שהכלי אמור לשרת את בעליו. שזה שאפשר לדחוק אחר לפינה לא אומר שצריך לעשות זאת. מותר גם להרוויח פחות, ואז מרוויחים הרבה יותר.

שיחות על תורת המשחקים

שלום לכולם,
בעקבות משחק מו"מ בשיעור הראשון ב'תורת המשחקים' קיבלתי תגובות ושאלות בכיתה, וגם אחת למייל. אני משתף אתכם במכתב מהתלמיד, ואגיב אחריו. כולם מוזמנים לעשות שימוש בתגובות על מנת להוסיף נקודות מבט או תובנות מעניינות.
המשחק נוהל בדרך פשוטה: יש 100 נקודות לחלוקה בין צד א' (הכיתה) לבין צד ב' (אני). שני הצדדים רוצים כמה שיותר נקודות וצריכים להציע חלוקה שתתקבל על ידי הצד השני. אם חלוקה שהציע צד א' לא מתקבלת על ידי צד ב', בסיבוב הבא 'נעלמות' 10 נקודות, וצד ב' מציע חלוקה אחרת. כך מדמים עלויות עיסקה, שכל סיבוב במו"מ מבזבז זמן וכסף.
הסברתי בכיתה שה"פתרון" למשחק נעוץ בניתוח הסיבוב האחרון, וממנו השלכה למה כדאי לפניו, וכך אחורה על להצעה הראשונה, תהליך שכיניתי "אינדוקציה לאחור".

ועכשיו המכתב שקיבלתי:
מרכז הטענה שלי היא שהצדדים צריכים בטרם הם מגישים את ההצעות להבין למי יש יתרון מובנה. היתרון המובנה במשחק נובע מאלמנט אחד בלבד שפרט אליו הצדדים זהים (ואני מתעלם לרגע מכך שיש לנו אינטרסים שונים כי אנחנו קבוצה ואתה יחיד, לצורך העניין זה פחות רלוונטי). היתרון המובנה הוא שאנחנו צריכים להגיש הצעה ראשונים ואתה מגיש הצעה אחרון. התצורה הזו קובעת לך יתרון בסיסי במהלך האחרון ולכן גם יתרון בסיסי במשחק כולו – למה ? כיוון שאתה יכול להרגיש יותר בנוח לדרדר את המשחק לשלבים האחרונים שלו - ככול שמתקרבים לסוף אתה אומנם מצמצם את כמות הנקודות שלך, אבל הסיכון שלנו לקבל פחות (או ממש מעט) נקודות עולה משמעותית. כלומר ככול שהמשחק מתקדם שנינו אמנם מפסידים אבל פוטנציאל ההפסד שלנו הוא הרבה יותר גבוה משלך (כי בשלב האחרון אתה תוכל "לסחוט" אותנו 9/1).
מכאן, שאתה יודע שאנחנו נעדיף לגמור את המשחק כמה שיותר מהר ותוכל להציע הצעות שיותר מתאימות לך.
אנחנו הצענו 50/50 ואתה סירבת והצעת 49/41. זו לדעתי הצעה לא רציונאלית שכן עדיף היה לך לקבל את השלב הקודם (אני מניח שאם סירבת ל-50/50 אתה מאמין שאתה יכול לקבל יותר מ-50). לכן לדעתי הצעה רציונאלית מבחינתך היא 51/39.

מבחינתנו, אנחנו חייבים לשבור את ההיגיון שלך שמבוסס על העובדה שככול שאנחנו מתקרבים לסוף הכוח שלך גדל מול הכוח שלנו באופן יחסי ולכן הרצון שלנו לוותר גדל. הדרך היחידה לשבור את ההגיון הזה היא לשכנע אותך "לוותר" על היתרון שלך ולהסכים להצעה של -50/50 (אחוז!) כמה שיותר מהר. הדרך היחידה שאני רואה לעשות את זה היא להעלות באופן הדרגתי את הדרישה שלנו מולך (אולי אפילו לנסות ולגלם עליך את ההפסד של ה-10 בכל סיבוב). זו הדרך היחידה שלנו לשכנע אותך שלהעביר את המשחק לשלבים האחרונים שלו (שבו הכוח היחסי שלך גדול) לא תשתלם לך וגם להציב איום שאנחנו "משוגעים". המטרה היא לשבור את השיטה שבה אתה תמיד מקבל יותר ולנסות להעלים באמצעות איום את היתרון היחסי שלך.

לסיכום, העובדה שאתה בוחר אחרון לא רלוונטית רק למהלך האחרון אלא מקרינה אחורנית עד השלב הראשון של המשחק. לכן, אנחנו חייבים ליצור הגיון אחר שיגרום לך לרצות להתפשר כמה שיותר מהר.

צודק התלמיד בכך שהסיבוב האחרון חשוב, וטועה התלמיד בכך שכוחי בהכרח גדל ככל שמתקרבים לסוף.להיפך, בכל סיבוב אובדות 10 נקודות, ואם אנו רציונאליים כפי שהנחנו בתחילה, אין הבדל בין 10 נקודות (יחידות תועלת) בתחילת הדרך לבין 10 נקודות לקראת הסוף.
אותו דגש על רציונאליות גם מבטל את הניסיון להראות "שאנחנו משוגעים". הנחת הרציונאליות גורמת לי לחשוב שבסיבוב האחרון תקבלו כל הצעה עם ניקוד חיובי, שכן האלטרנטיבה היא לקבל אפס בסוף.כמובן, שבמציאות בני אדם אינם רציונאליים לגמרי, ובהחלט צפוי שמי שמציעים לו הצעה "מעליבה" או מי שנפגע מהתהליך, יסרבו להצעה גם אם יפסידו מכך כמה נקודות.
השורה התחתונה היא שאלת אמינות האיום המשתמע שלכם, והנחת הרציונאליות גורמת לי לסרב להאמין לאיום שתפגעו בעצמכם רק כדי לפגוע בי (מה שמראה כמה בלתי-מציאותית הנחה זו).וצודק התלמיד שסירובי בתחילה ל 50/50 היה לא רציונאלי. הוא נבע רק מרצון שהמשחק לא ייגמר כל כך מהר...

ומילה אחרונה על הערה של אחת התלמידות שאני מלמד אתכם להיות לא מוסריים. חס וחלילה. אבל כן נלמד על הפער בין המוסר לרציונל, ועל המחיר ששווה (וצריך!) לשלם בשמחה כדי להיות מוסרי...