ויכוחים - רק בעדינות

שלום לכולם,


ראשית, תודה לירון. הבנתי שהשקיע והצליח ועזר לכולם להעמיק ולחשוב.

שנית, קראתי את השיתופים שלכם לגבי הויכוחים וההתנצלויות. יפה. שימו לב כמה מכם בחרו להתמקד במקומות שקל יחסית להתווכח, אפילו יש הצדקה לגיטימית לכך, שכן מדובר ביחסים מסחריים. אני רוצה שניקח עוד צעד פנימה, ונעדן מעט את המשימה.

ויכוח לא חייב להיות מפורש, לא חייב להיות מחלוקת מילולית שיש בה שני צדדים פעילים. נסו להתבונן לא רק במעטה החיצוני, אלא גם בגישה הפנימית המתלווה. הפרידו בין גישה מתנגדת לבין גישה תומכת, ואני רוצה שתמשיכו לתרגל את שיעורי הבית הקודמים על הרמה החדשה – עליכם להגיב ראשית בגישה מתנגדת, למשוך כמה זמן שתוכלו, ואז להחליף לגישה תומכת. גישה מתנגדת יכולה להיות ויכוח מפורש, אך גם יכולה להיות "טוב, אני לא יודע...", או אפילו שתיקה, כאשר האחר קולט שאתם מתנגדים.

אני גם לא רוצה שתזייפו או תשקרו, אלא רק תגזימו מעט את מה שממילא קיים בפנים. בדרך כלל אנו מתנהלים עם תערובת של גישות, גם מתנגדות וגם תומכות. אני רוצה שתשימו לב למעט התנגדות שיש בכם, ותעצימו אותה. במקום לבטא את התערובת, זקקו קודם התנגדות טהורה, והגזימו בה מעט, ואז עברו לתמיכה טהורה, תקנו קצת את הרושם ואת המתח שיצרתם קודם. זאת תרגלו מספר פעמים, כמה ביום, עם אנשים קרובים ורחוקים. מצאו את האיזון העדין בו אתם מבטאים משהו שבסיסו אמיתי (גם אם ביטוי מוגזם), אתגרו את הצד השני – שיתמודד קצת עם התנגדויות, ואז הנמיכו מחיצות והתנגדויות – ותנו לאחר לנצח, או לפחות להרגיש טוב.

ראו מה זה עושה לכם ומה זה עושה לאחרים ותגובותיהם. חפשו את הביטויים העדינים של הרגשות – המבט, הקול, הגישה.

במקביל, המשיכו עם המעשים המיטיבים. כמה ביום לפחות. ונסו לצאת מהשגרה, לעשות מה שמרגיש לכם קצת מוגזם או מוזר. המטרה אינה רק להיטיב, אלא גם ללמוד את עצמנו ואת זולתנו. זאת נעשה על ידי חריגה מהמוכר, יציאה מהגבולות הרגילים, והתבוננות פעילה בקשיים שלנו ובתגובות של זולתנו. ועל כך תשתפו בתגובות...

תקשורת ותקצורת - עבודה עם התנגדויות והשפעה על אחרים

בחיים אנו מתווכחים לא מעט, לפעמים בגלוי ולפעמים בסמוי.  בגלוי, כולנו יכולים לזהות ויכוח: שני אנשים (או יותר) שכל אחד מקדם דעה אחרת, מנסה לשכנע את האחר, ולהגן על עמדתו מפני ניסיונות שכנוע של האחר.  הקו בין דיון לבין ויכוח עמום משהו, כאשר למילה "ויכוח" יש קונוטציה שלילית, של מאבק ולא רק החלפת דעות.  בדיון אנו מקשיבים אחד לשני, מנסים ללמוד ולהעשיר את עצמנו, בויכוח אנו רוצים לנצח. 
עם הרצון לנצח בא הרצון שלא להפסיד, ועם שניהם - הטיות קוגניטיביות שמונעות מאיתנו להקשיב לאחר (שכן אולי הוא חו"ח צודק ועלינו לוותר?) וגורמות לנו לפרש את דבריו לאור הצורך שלנו להיות צודקים.  עם הויכוח גם יש תוספת רגשית - פחד מלטעות, כעס על שלא מסכימים איתנו ומפקפקים בנו, התלהבות מהאפשרות לשנות את העולם (של האחר, ודרכו אולי עוד) והאגו פורח.  אין כמו טפיחה לאגו בדמות הכרזתנו כצודקים, ובעיקר אם האחר מודה בכך.
ויכוח הופך אישי, גם אם הנושא כללי מאוד וגם אם אין המון משמעות פרקטית להשגת ההסכמה (כמה באמת משנה אם האחר מסכים עם דעותנו הפוליטיות, למשל?).

אני רוצה לערוך אתכם ניסוי, שניים האמת.  בשבועיים הקרובים אתם הולכים להתווכח.  לא לדון, להתווכח.  תנצלו הזדמנויות המופיעות ממילא בחייכם, וגם תיצרו הזדמנויות חדשות.  תוך כדי, תפתחו את תשומת הלב וההקשבה, ותביטו באופן הויכוח, השפעתו עליכם ועל האחרים, וגם איך ויכוח נגמר.  תפתחו גם את הגמישות הפנימית והיכולת לרדת מהאגו שמוביל לויכוח מלכתחילה.  האופן בו ויכוח משפיע על השיחה, וגם מה קורה לשיירים שלו אחרי שהויכוח רשמית נגמר.
המשימה היא פשוטה: בכל פעם שנוצרת לכם הזדמנות, אתם הופכים את השיחה לויכוח.  יכול להיות על משהו קטן, מישהו התלונן על מצב המדינה ואתם מייד מוכיחים לו שהוא טועה, או שהוא מתעלם ממשהו אחר.  מישהו גורס שהיה שיעור טוב, ואתם מייד מתייצבים להסביר לו שממש לא.  מישהו מספר על מכונית שהוא רוצה לקנות, ואתם כבר בטוחים שעדיף אוטובוס.  גם בחנויות, טלפונים מהביטוח או החברה הסלולרית, וכד' - אל תקבלו את הנאמר והקפידו למשוך את הדברים לא רק לפתרון טוב לכם, אלא לויכוח ממש.  אל תפגעו באחרים ואל תזלזלו בכבודם - אך תתווכחו איתם ותקפידו לא להסכים כדי להאריך את משך הויכוח.
אבל ויכוח הוא לא נעים.  מעורר טינה ותסכול.  לכן אתם מתווכחים כמה שאתם יכולים - ואז מסיימים בהתנצלות.  לא חייבים להסכים שהצד האחר צודק (למרות שתשתדלו!), אבל חייבים להתנצל על שהתווכחתם, או שאולי פגעתם בו.  ככל האפשר, ותרו גם מהותית, שהאחר ינצח.  כשאי-אפשר, תתנצלו על אופן הויכוח.  גם אם לא פגעתם, תתנצלו.  חשוב שהויכוח יסתיים בכם אומרים סליחה, גם אם צריך להתאמץ כדי למצוא על מה הסליחה.
כך תעשו לפחות כמה פעמים ביום, כל יום במשך השבועיים הקרובים.  עשו לכם יומן של ויכוחים בו אתם מפרטים מה הרגשתם, מה הרגשתם שהאחר מרגיש, ומה ההשפעה של ההתנצלות.  פחות חשוב נושא הויכוח, מאוד חשוב אופן התנהלותו ומה נשאר ממנו בסוף.  בתגובות בבלוג ספרו מהתנסויותכם ולשיעור הבא הביאו את היומן אתכם.  המטרה היא לאתגר את עצמנו, לכן מה שמעניין הוא מה שקורה מעבר לשגרה, הדברים שעשיתם שונה בגלל המשימה ולא ויכוחים סטנדרטיים שיש לכם ביום-יום.
ואסור לספר לאחרים שהתווכחתם "רק בשביל שיעורי בית"!  מותר להתנצל ולהגיד שטעיתם, מותר לבקש סליחה שאולי הגזמתם, אבל השאירו את האחריות עליכם ואל תברחו ל"הייתי חייב".

ומשימה שנייה: בשבועיים הקרובים אתם עושים מעשים מיטיבים - מעבר לשגרה.  תגידו שלום לאנשים ברחוב או במסדרון, הרימו אשפה מהרצפה והניחו בפח, פנו לאדם שנראה אבוד והציעו עזרה, כל דבר שנקרית לכם הזדמנות לעשותו.  דברים גדולים וקטנים כאחד, אך תתמקדו בדברים שאינכם רגילים לעשות, שאינם באזור הנינוחות שלכם.  ככל האפשר, עשו דברים כך שאחרים סביבכם יראו, והביטו לראות מה ההשפעה של מעשיכם עליהם.  תנו לאנשים להיכנס לפניכם בתור, והביטו בהם אחר כך.  תרימו משהו מהרצפה, ושימו לב אם מישהו שם לב ואולי עושה גם.  מטרתנו לעשות דברים מיטיבים - ולבחון אם מעשינו יוצרים השראה לאחרים לעשות משהו משלהם.  לא חייב שיעשו משהו דומה, לפעמים די בלשים לב לכך שהם מתנהגים להבא בתור יפה במיוחד.  שהחיוך שנתנו להם מועבר למישהו אחר אחר כך.
ושוב - לא מדברים על הדברים ולא מנסים לשכנע!  אנחנו משפיעים בפעולתנו ולא במילותנו.  היו יצירתיים, צאו מהשגרה, העזו לעשות דברים ש"לא נעים" ואינם רגילים, וספרו בתגובות בבלוג על התנסויותכם.  חשוב לתרגל כל יום, כמה פעמים בכל יום.  הלמידה היא בעשייה ובהתבוננות בהשפעתה, ולדברים אלו יש אפקט מצטבר.  אז קחו שבועיים, הקפידו לתרגל ויכוח+התנצלות ומעשים מיטיבים בכל יום, והתבוננו היטב בהשפעת הדברים - גם בכם פנימה, וגם בעולם שמחוץ לנו.
אתגרו את עצמכם, העזו, ותיהנו!   עדי

מלחמות דת

עשינו דיבייט השבוע, חילוניים נגד דתיים, כל אחד אמור לשכנע בעדיפות שיטתו.
כמובן שאין ציפייה אמיתית לשכנע, בוודאי לא בנושא זה, ועדיין, התרגול נותן משהו.  יש את השאלות התוכניות/מהותיות: עד כמה אנו מכירים באמת את עולם המושגים של האחר?  עד כמה הפנמנו עולם מושגים שונה משלנו?  עד כמה חשבנו לעומק על המשמעות שאנו נותנים למושגים עמומים כמו אמונה ובחירה?
ישנן גם השאלות התקשורתיות: האם באמת אנו מקשיבים, או רק מחכים שהאחר יסיים כדי להגיד את שלנו?  האם אנו קולטים איך האחר משתמש באותן מילים אך במשמעות אחרת?  עד כמה התאמצנו כדי לקלוע להקשבה של האחר - אל מול להגיד את מה שאנחנו כבר מכירים בדרך השגרתית שלנו?

אני רוצה שתבנו על הדיון שהיה בכיתה, כולל על הפידבקים שנתנו אחד לשני וששמענו, ותחדדו נקודות פתוחות, דברים שאפשר להפיק ערך מדיון בהם ומחשיפת עוד רבדים בהם.  בחירה, למשל: האם הרצון האדיר שלנו באוטונומיה, ביכולת לבחור עבור עצמנו, באמת מועיל לנו?  מתי השאיפה לבחירה חופשית הופכת להתמכרות מזיקה?  מתי לגיטימי ונכון להגביל את חופש הבחירה, כדי להשיג דברים אחרים, כמו שקט נפשי, יכולת הסתמכות, או תחושת שייכות?  (אפשר גם לקרוא קצת על הדיון המדעי בעודף בחירה: http://papers.ssrn.com/sol3/papers.cfm?abstract_id=1427206 )
ומה לגבי אמונה?  האם מדובר רק באמון שאנו רוחשים לסיפור מטאפיזי שהונחל לנו, על בריאת העולם, או ההיסטוריה האנושית/יהודית, או שעדיף להתמקד דווקא בתחושה יסודית יותר, משהו שיושב מתחת לבחירה בסיפור זה או אחר ועוסק יותר בגישה לחיים, ביכולת להתחבר למשהו גדול מעצמנו?

לא דיברנו על, אבל יהיה מעניין לפתח, נושא נוסף: עד כמה התרגול הרוחני שהוא אבן-יסוד בדת נותן ערך גם למי שתפישתו אינה דתית/אמונית?  איזו אלטרנטיבה יש בחילוניות לתרגול הרוחני הרשמי?  מה אולי אנו החילוניים מונעים מעצמנו בנושא זה, ואיך אפשר להשיג את החוויות עליהן דיברו איילת ואריה במסגרת חוץ-דתית?

שתפו גם לגבי הדיון עצמו, הפן התקשורתי שהוא מעבר לתוכן הספציפי עליו דיברנו: מה זה דורש מאיתנו להגיע לאחר שהוא שונה?  מה אנו צריכים לעשות כדי לפתח הקשבה עדינה יותר, לקלוט נקודות משותפות עם האחר ולבנות עליהן?  ואיזה הבדל אפשר ליצור גם כששכנוע אינו אפשרי?  שתפו לגבי חוויותיכם מהצורך לשכנע, וגם מה קלטתם מאחרים.  מה למדתם מההסתכלות, ולאן אפשר עוד להעמיק.

ולבסוף, ספרו על הקשיים שבדרך.  אילו תכונות יש לכם שיקשו על היותכם עורכי-דין בעתיד?  עם מה צריך להתמודד ואילו דרכי התמודדות אולי יעזרו?  מה החולשות שאותן אולי אפשר לחזק, ובמה אתם צריכים להשתפר כדי להקל על עצמכם בעתיד?  שימו לב לנטייה האוטומטית שלנו לסרב לשינוי, לדבוק במה שאנו מכירים ולראות את השינוי כמאיים על תפישתנו של מי שאנחנו.  בכיתה דיברתי קצת על החשיבות של היכולת לעשות דבר-מה, בנפרד לחלוטין מהשאלה אם בא לי לעשותו, או אם אני רוצה לעשותו בהכרח.  אם יש סיטואציות בהן צריך להידחף, היכולת לעשות זאת מייצרת יתרונות גם כשבוחרים לא להפעילה.  אם הרמת קול יכולה להועיל לי, טוב שהאפשרות קיימת בארגז הכלים שלי - גם אם אני בוחר להתקדם בדרכים אחרות.  אני רוצה לפתח את הדיון בדבר יכולות תקשורתיות שאין לכם, דברים שאתם רואים אחרים עושים ולכם הם קשים, ולראות מה מתוך הדברים בר-שיפור - או בפיתוח המיומנות שלכם או בפיתוח היכולת להכיל אחרים שמתנהגים כך, ולבחור בתגובת-נגד מסוג אחר.  שתפו מתוך רשימת התכונות שביקשתי שתכינו, ונראה איך אנו מתקדמים עם טקטיקות להתמודדות איתן.

תקשורת ופסיכולוגיה - שכנוע

שלום לכולם,
בשיעור האחרון התנסינו במטלת שכנוע, ו(בתקווה) למדנו מההתנסות.  ערן ואני הצקנו לכם, הפרענו, עצבנו, ובעיקר ניסינו לתת לכם התנסות ממנה תוכלו ללמוד.  בתגובות לרשומה זו אני רוצה שתשתפו בחוויה שלכם: איך היה, מה למדתם מהתהליך, מה ראיתם מהאופן שאחרים טענו (מבלי לכתוב את שמותיהם), במה אתם חזקים/חלשים, ואיפה הדברים האלו רלוונטיים לעורך דין הטוען בבית המשפט.
כפי שעלה מהדיון, עורך הדין מתנסה במגוון גדול של התנגדויות וקשיים, ויש לו צורך גדול לשכנע את השופט ולא רק להוכיח שטיעון מסוים צודק או מוטעה.  השכנוע הוא אמנות שיש לה גם בסיס מדעי, אך חלק גדול נובע מאישיות המשכנע ואישיות המשוכנע, כך שהתרגול וההתנסות חשובים לא פחות מהיכרות עם הספרות האקדמית בתחום והטקטיקות השונות בהן ניתן לעשות שימוש.  בסופו של דבר, עיקר העבודה או לא רק בהכנת הטיעון, או אפילו בהכנת הדרך בה תציגו את הטיעון, אלא בהקשבה פעילה ובחינת תגובות קהל-היעד שלכם.  רק בזמן אמת אפשר לראות איזה טיעון עובד ואיזה לא, מה מייצר שיתוף פעולה ומה מייצר התנגדות - ולאן כדאי לנווט.  אנו צריכים ללמד את עצמנו איך לנוע סביב ההתנגדויות ולהפוך את המקשיב/שופט לשותף לדרך, למי שרוצה להסכים איתנו או להתחשב בנו.
אנא רישמו מה עשיתם טוב ומה פחות, מה בלט לכם לגבי עצמכם (גם בהשוואה לאחרים שראיתם), ואיך הייתם עושים אחרת.  אתם מאוד מוזמנים גם לחשוב וליישם על סיטואציות מציאותיות שאתם נתקלים בהן, גם אם אין קשר ברור לעולם (או אולם) המשפט.  אחרי שאתם רושמית את התגובה שלכם, קראו את של האחרים וחזרו לקרוא את התגובות שהושארו אחריכם כדי שנוכל לדון בהן במשותף בכיתה.  מותר ורצוי להעלות שאלות, או נקודות בהן הייתם רוצים להעמיק, גם אם אין לכם עדיין תובנה ברורה בעניינן.
עדי

עם סיום(התחלת) לימודינו

לחברי בקורס מבוא למשפטים. לכבוד ולעונג היה לי לחלוק אתכם צעדים ראשונים בשדה המשפט, ובפקולטה אצלנו. אהבתי את ההשתתפות, נהניתי מהשאלות ומהניסיון האמיתי להעמיק ולהבין. עבדתם קשה ולמדתם (אני מקווה) הרבה. זכרו לדרוש הרבה מעצמכם גם בהמשך, גם כשהלימודים מתמשכים ושאר הטרדות מציקות ודורשות מזמנכם. כמו בכל אימון, כשעובדים קשה, מתקדמים, כשמחפפים, ...

 

אל תסתפקו במה שהמרצים שלכם דורשים מכם, נסו לעשות יותר, וגלו לבד את מסתרי התחום. לכן למדנו כלי למידה, חיטוט במאגרים ומציאות חומרים. אם תדאגו תמיד לחפש עוד קצת על משהו חדש שלומדים, לעולם לא תשתעממו.

 

כשלמדנו את רולס, רציתי לתת תבנית חשיבה להבנת המשפט, אבל גם לתת כלי לעבודה פנימית. כששואלים "מה היינו חושבים מאחרי מסך הבערות?", מוצאים תשובות מוסריות, נכונות, כאלו שהיינו רוצים שהחברה שלנו תתנהל לפיהם. כשאנו דורשים זאת מעצמנו, להיות האדם שהייתי רוצה שהחברה שלי תהיה מורכבת מכאלה, אנו עושים את הנכון, וגם מדגימים זאת לאלה שסביבנו. אלה, בדרך כלל גם כמונו, היו רוצים שהדברים יתנהלו כך וכשנוצרת הדוגמא לפניהם, הרבה פעמים ממהרים לעשות גם. עשו ניסוי: עשו כמה דברים מיטיבים מדי יום, למשך שבוע. לא חייבים משהו מסובך, הרמת אשפה זה נחמד, להגיד סליחה למישהו שנתקל בנו, או לתת למישהו קדימות, "בבקשה, כנס". בידקו איך זה משפיע עליהם, ועליכם. סביר שתמצאו שיש שינוי.  לכן כלל ה- 110%, כשעושים קצת יותר, יוצרים תזוזה גם אצל אחרים סביבנו, שרואים משהו שלא ציפו לו.

 

אם אנו שואלים את עצמנו "מה רולס היה אומר?", אנו מכוונים את עצמנו אל הכללי, אל מה נכון ללא קשר אלי או למה טוב לי כרגע. המשפט עוסק בכך. ניהול חיי כולנו לאור עקרונות מוסכמים. הפעלת הכוח של המדינה רק כאשר חייבים, ולפחות בטווח הארוך, לטובת כולם. כך אנו מאפשרים לעצמנו לתת למדינה מונופול על הפעלת הכוח במדינה, ומאפשרים לכולם (כמעט) לוותר על אלימות אישית. פתרון בעיית התיאום, אם תרצו.

 

דוורקין לימד אותנו לפרש לפי האור הטוב ביותר. לאו דווקא טוב במובן של חיובי או שמח, אלא טוב מעמיק, של הבנת המערכת כולה והצורך בה.  אז מתאפשרת התאמת עצמנו למערכת שגדולה מאיתנו, וחשובה יותר מהאינטרס המיידי המטריד אותנו כרגע. קוהרנטיות, החיפוש אחר האחידות הפנימית, ההתאמה, היא קריטריון משפר חיים. התאמת עצמנו לסביבה, ראיית עצמנו כחלק ממנה, אינה סתירה לאינדיבידואליות אלא הטמעה של העצמי הייחודי שלי בתוך החיים שיצרו אותי כך.

כאשר אנו רואים את ההטיות האישיות שלנו (זכרו את ד"ר קליין), אנו הופכים מודעים אליהן. כאשר אנו שואלים, "איך הייתי רוצה שזה יתפרש?" אנו הופכים את עצמנו לחלק מהתהליך הפרשני. מהנותנים משמעות לחוק על ידי ראייתו כחלק משלם גדול יותר, הכולל אותנו. אז גם קל יותר לראות את נקודת המבט של האחר. להבין איך מהצד שלו זה עלול להתפרש אחרת.  אז גם הופכים מודעים יותר לעובדה שהרבה מהמחלוקות סביבנו, הם בסך הכול תוצאת פרשנות שונה, ואפשר להתמקד בתיקון הבסיס, ולא להיסחף בסימפטומים.

 

השימוש בדוורקין וברולס מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מהי החיה הזו הנקראת משפט, אך גם הבנה מעמיקה יותר של חלקנו ביצירה הזו. ויישומה הוא בידינו תמיד. אתם ואני הם נציגי המשפט, נציגי המדינה, כאשר אנו פוגשים את שאר אזרחיה. גם הם, כאזרחים, נציגי המדינה והמשפט המתווה את צורתה. בכך יש שותפות. כאשר אנו פוגשים את שכנינו בשותפות, החיים טובים יותר, והמדינה טובה יותר. והמשפט צריך לעבוד פחות. אז לימדו משפט, העמיקו והחכימו, הצליחו בכל המשימות – וזיכרו שעיקר עבודתכם לא בפקולטה. עיקר עבודתכם בלחקור בעצמכם, וליישם בחייכם. הביאו את מה שאתם לומדים החוצה, ושפרו את המשפחה, השכונה, העיר, והמדינה. תודה על השותפות וההזדמנות.

 

עדי

מבוא למשפטים

שלום לכולם,
לרשותכם מקום בתגובות לשאלות, רשימות מושגים, דיון פומבי, ושאר ירקות.
נסו להתמקד בשני מוקדים: מושגים חדשים, והמשמעות של ההגדרות השונות שאנו לומדים, קרי, מה המשמעות למשפט ולהשפעתו החברתית אם מאמצים הגדרה אחת או אחרת.
קל יותר להבין את המושגים אם מנסים לדמות יישום בחיי היום-יום, ולהבין את ההשלכה המשפטית שלהם.

ולמחשבה כללית יותר: נסו לראות איפה עוד ניתן ליישם את 'מסך הבערות' של רולס.  איפה עוד סוג חשיבה אובייקטיבית-ניטרלית שכזו תקדם את המוסריות האישית או האחריות החברתית שלנו, וכיצד היא מיושמת בקבלת החלטות במוסדות רגולציה שונים.
מי שממש מתעניין בעידוד המוסר ומשמעות היותנו "אזרחים מועילים" (או לפחות מכירי טובה על שניתן לנו), מוזמן לקרוא בפוסטים של "תקשורת ופסיכולוגיה" (בצד ימין של המסך יש תגיות נושאים) ולהתרשם מהתגובות בהן מספרים תלמידים על שיעורי הבית המיוחדים שעשו.

בועות בשווקים פיננסיים - וגם פנימיים

הגרף משקף את מדד הדאו-ג'ונס למניות בורסת ניו-יורק מאז 1902 ועד היום. בעברית פשוטה, לו השקעתם 50 דולר ב1902, ההשקעה היתה שווה מעל 12,000 דולר היום (כמובן בהתאמות נדרשות לאינפלציה וכו').
הגרף גם מראה את כל ה"בועות" שהתפוצצו בדרך, החל מ 1929, 1937, ועד לבועת האינטרנט של 2001 ובועת הנדל"ן של 2008 (המקור, וגם חיתוכים שונים של הנתונים, ב: http://stockcharts.com/freecharts/historical/djia1900.html ).
למרות כל הבועות וכל המפולות הכלכליות, נראה שהשקעה במניות מניבה רווח משמעותי, מה שמעלה שתי שאלות מרכזיות:
1. למה לא משקיעים בבורסה יותר, או למה משקיעים בכלל במשהו אחר?
2. מה מייצר את הבועה, קרי - אם יום אחרי המפולת המחירים נמוכים ב 50-70% מאשר יום קודם, איך אפשר להסביר את המחיר יום (או חודש) קודם?

התבוננו היטב בגרף, נסו לאתר בו ארועים מרכזיים, וחישבו על בועות גם בחיים היום-יומיים: מה מייצר אמונה קולקטיבית המזינה את עצמה ומעלה את המחירים לרף שאחר-כך מתרסק?
חישבו גם על בועות במשחקים "פנימיים" בין חלקים שונים בתוכנו: מה גורם לנו לשכנע את עצמנו שכדאי לעשות דבר מה, רק כדי לגלות אחר-כך שטעינו בגדול? מתי טעות תיחשב לבועה ומתי סתם טעות?
שווה לחשוב על מספר אישיויות פנימיות הכלואות במשחק: זה שמשתוקק לדבר-מה, זה שמשתכנע שכדאי לפעול לקראתו, וזה שתפקידו לפקח על השניים הקודמים. אפשר גם לחלק לזה ששוקל את הטווח הקצר מול זה שבוחן את הטווח הארוך - וחישבו אילו משחקים מתרחשים ביניהם, ואילו "מנגנוני התחייבות" אנו מייצרים כדי לכבול "אני עתידי" שלי להחלטות של "האני הנוכחי".
שאלות, מחשבות, ודוגמאות - בתגובות.

בדרך לפרידה 5 - להיפרד לשלום

הקורס לקראת סיום, ואולי לא במקרה הנושא הוא פרידה. אסתי וולפנזון (המקסימה!) המחישה לנו את מעגל החיים דרך הצבעה על שתי נקודות מפתח: לידה ומוות. לשניהם יש תהליך של התכוננות, ובין שניהם עובר קו החיים. ולראשונה הבנתי ש"ארץ החיים" הוא כינוי לעולם בו שרויים המתים, ולא במקרה כך נקראים בתי עלמין רבים (ולא רק אצלנו!). שיעורי הבית שנתנה לנו היו לתאר את ארץ החיים כראות עיננו, אך לכך עוד לא הגעתי.
השיעור עסק בהתכוננות למוות, ותהליך הפרידה מהחיים ומהאהובים. ארבעה נושאים עיקריים עלו: מה היה, סליחה, תודה, והשלמה.
אסתי, יחד עם סימה ברגמן, שיתפו מניסיונן והסבירו איך כל כך הרבה אנשים כל כך שונים עוברים תהליך דומה. איך אצל כולם יש צורך להסתכל מה היה בחייהם, מה הגשימו, ואולי מה יועד להם. איך השאלה "אז למה כל זה היה?" מנקרת ומכריחה את האדם לעמוד מול חייו בחשבון נפש. ואני חושב כמה התסכול הוא בעיקר על הדברים שלא עשינו ולא על טעויות שבעשייה. ולחלק, השאלה איך יזכרו אותי היא כלי כדי לבחון מה עשיתי. או להיפך.

וכמה חשובה סליחה. המוכנות לוותר על כעסים שמחזיקים, על ריבים שהיו, על מחשבות קורבניות שהיו לנו לגבי אחרים. וברי-המזל זוכים לסלוח לעצמם. המוות כתהליך מרפא מאפשר לנוטה למות להתבונן מנקודת מבט אחרת, לצאת מ"עצמו" הקטן ולרחף קצת בין עולם זה לאחר. ותוך כדי, להסתכל על חייו מבחוץ. מנקודת מבטו של זה שכבר לא צריך להילחם ולהוכיח. והמוות, כך הסבירו לנו, הוא תהליך ולא רק מצב-צבירה. ולקראת המוות יש אזור דמדומים, בו אדם מתנדנד מצד לצד, ואנו העומדים סביב מיטתו רואים אותו בחזיונותיו. לפעמים הוא פוגש את אבא, או סבא, והרופאים יאמרו "הזיות".

תודה היא לברי-מזל כפולים: גם לזוכים לומר וגם לזוכים לשמוע. משפחות שתהליך הפרידה שלהם מהחולה מאפשר קירבה וחוויה משותפת מקבלות הזדמנות לשמוע ולהשמיע את הזכּה שבברכות: תודה על שאתה איתי. תודה שהיית ותודה על שתמיד תהיה. גם אם זה בזיכרונות ולא בגוף.

השלמה היא האידיאל. היכולת לראות ולקבל את המציאות כפי שהייתה וכפי שהיא, ולדעת שגם המוות הוא חלק מתפקידנו כאן. שמה שעשינו כבר היה, וזרענו זרעים ככל יכולתנו, ועכשיו תפקידו של מישהו אחר להשקות, ואחרים יקצרו. המוות גדול מאיתנו, וגם החיים. ואולי אפילו יחיו כאן בלעדינו.

ובעיני הדברים סוגרים מעגל. הגשמת הייעוד היא לאו דווקא הגעה ליעד שהגדרנו, או לחלום שטווינו. ובהיכרותי את עצמי, במוות כמו בחיים סביר שאהיה ביקורתי כלפי עצמי, ואחשוב שיכולתי הרבה יותר. וכנראה אצדק. אבל גם כנראה שלא. כי המבחן האמיתי בעיני הוא לחיות כמי שעומד למות. לוודא היום שהחרטה של מחר לא תהיה גדולה מדי, שאדע שבאמת עשיתי וניסיתי.

וגם בדיון סגרנו מעגל. כמו בשיעור הראשון, שוב עלתה שאלת ההתערבות בחייו של אחר. מה זה אומר "ללוות" אחר, בשונה מהנחייתו או הובלתו. כי אם יש דבר אחד שעלה בחוזקה, הוא כמה חשוב תהליך הפרידה, כמה חשוב לדבר. וכמה כאב נותר אצל אלו שנותרו מאחור, כשהנפטר שמר את מחלתו או רגשותיו בסוד. אז איך עוזרים לאנשים שלא מצליחים לדבר, שחשוב להם לשמור את הסוד? ומה בין זכותם לבחור את דרכם לבין משפחה שנותרת המומה?

בשיעור הראשון שאלנו מה לספר לחולה, וכעת אנו שואלים אם ואיך לעודד שיחה מבלי לכפות. ואני נותר קרוע, שכן לא רק החולה קיים, והמוות אינו רק שלו. ילדים שמתה להם אמא, המוות שלהם מאוד. וגם בעל שאיבד חלק מעצמו. המוות הוא אירוע משפחתי, אמרו לנו באחת הפגישות, ואין אמת כאובה מזו כאן. לכולם כאן יש זכות. לחולה להחליט על דרכה, לילדים לדעת ולהתמודד, ולבן הזוג למצוא פורקן ומשען ולא להחזיק את הסוד הגדול הזה לבד. ועדיין, יש מי שיעז להפר בקשה לשתוק?

ויותר מכל פעם אחרת, בלט לי עד כמה העיסוק במוות הוא מראה לעיסוק בחיים. אותם הדברים רק בקיצוניות גדולה יותר. ועד כמה הטיבטים צודקים כאשר הם אומרים שהחיים הטובים הם הכנה למוות המוצלח. והמעזים במיוחד אולי יאמרו שהמוות טוב לחיים. בגוּגל מהיר כדי למצוא את מקור הציטטה, גיליתי אתר: Good Life, Good Death, Good Grief. ודוברי האנגלית שבינינו יעריכו זאת עוד יותר.

ורק דבר אחד לא נתפר בשלמות בתמונה האידילית של מוות כהמשך לחיים. הכעס. כעס אדיר של מי שחייו נגזלים ממנו, בין אם במותו ובין אם במות אהובו. הדתיים בינינו זוכים לכעוס על אלוהים, ואולי יום אחד לסלוח לו. ואני קיבלתי שיעורי בית להסביר את יחס האתיאיסט למוות ולארץ החיים, וכאן התמונה אחרת (וטרם עשיתי שיעורי בית). אך הכעס, אמרה אסתי, הוא חיים. וכל עוד האדם כועס, יש חיוּת לעבוד איתה, יש עם מה לדבר. אז אני מאחל לנו שנכעס. נכעס מספיק כדי להקיא החוצה את הכאב והתסכול והזעם והפחד, ואז נדע לקבל. ולהיפרד בשלום.

תורת המשחקים ומוסר

תורת המשחקים מאפשר הבנה מעמיקה יותר של מצבים אסטרטגיים, ותורת המשחקים ההתנהגותית מאפשרת שילוב תובנות פסיכולוגיות במודלים שבסיסם ישויות רציונאליות. עיסוק בתורת המשחקים במסגרת של דיון מוסרי ורגשי הולך צעד אחד נוסף. ניתן להתחיל משאלה מוסרית פשוטה: האם (ומתי) ראוי לאדם להעדיף את טובתו על-חשבון פגיעה בתועלת של אדם אחר? כמובן שהמילה "פגיעה" כבר מניחה אולי את המבוקש, וכאשר יש תחרות על משאבים מיקסום תועלתי יוריד את התועלת הזמינה לאחרים. אני מעדיף להפנות את המבט לא לתחרות, אלא דווקא להגדרת ה"עצמי" המונחת כאן מאליה. בדילמת האסיר "אני" צריך לבגוד ב"אחר" כדי למזער את הפגיעה "בי", ובעצם הנחת-המוצא היא שיש כאן שניים נבדלים. כאשר בוחנים את הסיטואציה במקרי-אמת פתאום רואים שהאחר ואני לא כל כך נבדלים, ולעיתים קרובות יש לי אינטרס גם בתועלתו (חבר, קרוב) או לפחות אינטרס עקיף בכך שתועלתי מושפעת מתועלתו (מוניטין, נקמה).

אני מבקש למתוח את החבל עוד יותר, ולשאול מתי תועלתי היא מלכתחילה רחבה יותר, כך שההנאה שאני מפיק מהחיים גדולה יותר ככל שאני כולל יותר מהאחרים סביבי בפונקצית-התועלת שלי, או ככל שאני מגדיר את עצמי באופן רחב יותר כך שהקהילה בה אני נמצא והאנשים שסביבי הופכים להיות חלק ממני. במילים פשוטות, מתי אני חי לא רק למען ה"עצמי" הקטן שבגבולות גופי אלא גם למען אלו שאני פוגש או חושב עליהם.

אולי אעז ואומר דבר רחב יותר: כאשר אני עושה למען אחרים, לא רק שגם אני נהנה, אלא אני מרחיב את גבולות אישיותי ומגדיל את רוחי. טוב "לי", אך מעבר לכך – מממש יותר ממה שיש לי לתרום לעולם ולכן גם מקטין את היצמדותי לצורך ברווח קצר-טווח או בהשוואה שמעניקה לי יתרון לעומת אחרים. המטרה אינה רק "לעשות מעשים טובים" אלא להפוך את עצמי לאדם טוב ולממש יותר מהייעוד שאולי יש לחיי.

בשיעור בתורת המשחקים דיברנו על התופעה לפיה מי שמורגל במשחקים אסטרטגיים הופך למיומן ובוגד יותר בדילמת אסיר, מקטין יותר את כוח העבודה, ושאר בחירות המגדילות תועלת אישית ויעילות מדידה – אך בא על חשבון ערכים אנושיים מדידים פחות אך חשובים יותר. המחשבה שאני מכשיר אנשים להיות אינטרסנטיים ומתוחכמים יותר קשה לי, בעיקר כשהיא מצטרפת לשאלות שאני כבר מתמודד איתן על "התרומה החברתית" שלי בהכשרת עורכי-דין. אני מאמין שהלב נוטה אחר המעשים, ולכן תרגול באופטימיזציה משנה את תגובותינו האוטומטיות. לפעמים לטובה, ולפעמים לרעה.

השאלה שאני רוצה להציף היא ביחס לתרגול משחקים והשפעתם בחיי היום-יום. אפשר לראות בחשיבה האסטרטגית כלי חד ומועיל, אך חשוב לבחון גם את הסיכון שבדבר. הייתי רוצה לחשוב שמדובר במעין אומנות-לחימה, שהמתאמן בה מכשיר את גופו ותודעתו להתמודד עם סיכון והתקפה, אך כתוצאה מכך הופך רך יותר, גמיש וקשוב, ולא נוקשה ותוקפן. לתפישתי, זה הכיוון הראוי וגם האפשרי, אך בוודאי שלא היחיד. אשמח אם-כן לקרוא תגובותיכם על מקרים בהם לימוד תורת-המשחקים (או אומנות לחימה) שינה את ההקשבה שלכם ויכולתכם לנתח מצב בו אתם נמצאים, וכיצד הדברים מתיישבים עם החשיבה הכללית יותר על מודלים והשימוש בהם, כפי שעולה מהמאמר על "הרהורי כפירה". דוגמאות-אמת ומצבים משפטיים יתקבלו בברכה.

בדרך לפרידה 4 - המחלה בתרבויות אחרות

השבוע נדדנו רחוק וגם קרוב. למדנו על מדיטציית טונג לן הטיבטית מפי המתרגמת של "ספר המתים והחיים", יפעת מנטל, ולמדנו על המייחד את החולה המוסלמי מפי קאסם בדארנה.

היה מרתק ללמוד על האיסלאם, ומעניין במיוחד לשים לב עד כמה איני יודע דבר אודותיו. התרבות הזרה הקרובה לנו ביותר, לפחות פיזית ובוודאי בגליל, ועדיין נדמה שאיני לבד בבורותי. במצגת מרהיבה הכוללת עובדות כלליות, הנחיות תרבותיות, והיכרות עם הפסיקה הדתית בענייני רפואה ומחלה, פתח בפנינו קאסם צוהר לעולם קרוב לנו וגם רחוק. רוב ההלכות, כמו גם רוב הציטוטים מהקוראן נדמים כלקוחים מתוך טקסטים יהודיים, וחלקם יכולתי להישבע שקראתי בפרקי אבות או סיפורי מדרש. כמובן שיש דברים שונים, בעיקר ביחס למשפחתיות ובמעמדן של נשים, אך גם שם נדמה שניתן למצוא בחברה הערבית מראה לחברה היהודית, אלא בהטיית זמן מסוימת, הצצה לעולם מסורתי יותר ושבטי יותר המצוי בעברנו.

היו נושאים שהציתו רחש בקהל, כמו מנהג מילת הנשים או הישענות החולה המוסלמית על בעלה, אביה, או "הגבר האחראי" בחייה. קאסם לא הסתיר דבר ולא עיגל פינות, הגם שיכול היה בקלות לעקוף את הנושאים הבעייתיים ולרשום במצגת רק דברים שנוח לדבר עליהם. אפילו המנהג של ביקור חולים קולקטיבי ורעשני שחולים יהודים (ובעיקר בני משפחותיהם) מתלוננים עליו תדיר זכה אצלו להתייחסות. אך הרוב הגדול של הדברים היו כלל-אנושיים, אותה גברת בשינוי אדרת. ניגשתי אליו בסוף לומר שרוב הזמן הרגשתי כאילו מדובר בשיעור על ההלכה היהודית, או שיחה עם חברים בבר-אילן, ולא חשיפה לשריעה המוסלמית (פירוט ניתן למצוא בהקשת "חולה סופני מוסלמי" ב Google, כמו גם תחת שמו של קאסם בדארנה).

אחרי החוויה המוסלמית, רעינו בשדות טיבטיים. יפעת מנטל סיפרה מעט על חשיפתה ל"ספר המתים והחיים" וכיצד הגיעה לתרגם אותו, ומייד לאחר מכן פנתה להתנסויות. ראשית דיברה מעט על הארה, הערה, התעוררות. מעט הסברים, בעיקר שאלות, ודגש עמוק ושקט על התמודדות שלנו עם השאלות – הרבה יותר מאשר ניסיון לענות עליהם. מהי הארה? ממה מתעוררים? וכיצד זה מרגיש? תחת לדון בנושאים אזוטריים, פנתה מייד לנוכחים וביקשה לשמוע על חוויות מכוננות, רגעים בהם משהו קרה לנו ומתוכנו עלתה תובנה עמוקה שהכל בסדר. הנוכחים החלו לשתף, ולמשך שעה קלה נסקנו לגבהים רוחניים דרך סיפורים פשוטים ואמיתיים. לכל אחד ואחת היו רגעים כאלו, והקשבה לסיפוריהם של אחרים הביאה להתרגשות גדולה וגם תובנות משמעותיות. היו את אלו שסיפוריהם מרעישים, חוויות מיוחדות שנדמה שמופיעות רק בספרים (או בחייהם של זולתנו), והיו את אלו שסיפוריהם פשוטים יותר, אך התובנות שצמחו מהם משמעותיות לא פחות. ישבתי והקשבתי, והתבוננתי כיצד כל סיפור מצית בי משהו, אמפתיה עם האחר המזכירה שמשהו בסיסי בו קיים גם בי. רגע של קסם בו נפתחו אנשים והוויתם זהרה עם התחברותם מחדש לרגע המכונן שלהם, ולי בלט כל כך שכאשר אנו פותחים את סגור ליבנו – גם אנו וגם סביבתנו נהנים מכך.

ולשם בדיוק התקדמה יפעת עם מדיטציית הטונג לן. "הלוואי ותהיה מאושר, הלוואי ותשרה בטוב" אמרנו, לישות רוחנית אם אנו מאמינים בכזו, לעצמנו (ולרבים היה קשה דווקא לפרגן לעצמם), לרגשותינו השליליים, לאדם שהיה נדיב כלפינו, לחבר קרוב, לאדם ניטרלי, לאדם שקשה לנו איתו, ולחולה המצוי בסבל. וכל אחד מתמודד עם התמונות העולות בעיני רוחו, עם האנשים שבחייו, ועם הקשיים הייחודיים לו. לחלק המאמץ העיקרי היה לקבל את השלילי, לחלק לפרגן על החיובי, ולחלק – עצם הצורך לשבת זמן ארוך בעיניים עצומות ולנסות לעקוב אחר מדיטצייה הזרה לו. כמו בכל תרגול אישי, ההתמודדות היא בנו פנימה, וכך גם הצמיחה הנובעת מכך. ואני ראיתי שוב את סבתי. את ישיבתי לידה וניסיוני להיות בשבילה כאשר כבר לא זיהתה אותי, כשפחדה ממגע ידי. וראיתי עד כמה יומרנות יש בניסיון "לעזור לה", להיות בשבילה כאשר היא במקום שמעולם לא חוויתי ואותו איני יכול באמת להבין – ועד כמה טוב לי שניסיתי. שגם אם לעולם לא אדע אם ובמה עזרתי, להיות איתה אני מסוגל. להצטרף ולשבת עימה בלי צורך לדבר, בלי להסביר, בלי לשאול. רק להיות ולנשום, ולקבל את העובדה שתרומת נוכחותי גם היא משהו, בשבילה וגם בשבילי.

מדיטציית הטונג לן מכוונת להתמרת הסבל. לא לקיחה על עצמנו את סבלו של האחר, אלא עזרה עבורו ועבורנו בהתמרת הסבל למשהו אחר. יש שיאמרו לקיחת הסבל והפיכתו לאושר, יש שיאמרו שאיפת הרע ונשיפת הטוב, ויש שרק יראו כיצד הם מושכים אל תוכם את שחור היקום על מנת להופכו לאור לבן ומיטיב. בכל המקרים מדובר בהרחבה של מה שניתן לכנותו כאמפתיה טוטאלית, חמלה בה אנו וזולתנו הופכים לאחד ומצוקתם – מצוקתנו. עבורי מדובר בחלק ממגמה רחבה יותר לפיה ההפרדה בין האני לאחר מתעמעמת מעט, ההיצמדות ל"אני" נחלשת, ומתאפשר מצבם הטבעי של הדברים – בו הרצון לעשות טוב בסיסי יותר מהמילים לתארו. כאשר אנו מרחיבים עצמנו מספיק על-מנת לכלול בפנים גם את זולתנו, אין יותר "נדיבות" ואין "נתינה", שכן אלו מילים כיווניות, בהן אחד עושה למען אחר. כאשר מתעלים על אלה מופיעה ההדדיות, בה הנותן נהנה לפחות כמו המקבל. וכאשר מתעלים על ההדדיות מופיעה האחדות, בה אין נותן ואין מקבל, כמו שאין אני ואין הוא. לנו יש מחלה, לנו יש בריאות, ולנו יש את הכוח והחמלה כדי לשאתם יחדיו.

יום הכיפורים ותורת המשחקים

יום כיפור האחרון היה הראשון שעשיתיו במלואו, כהלכתו. תהליך משמעותי שהודיתי מאוד לחברי במושב שחלקו אותו איתי, ואפשרו משהו שאי-אפשר לבד. המושב חילוני ברובו, ובחדר הספרייה יש חדר בית כנסת בו אנו עושים קבלת שבת מלאה (מבחינת תפילות וזמירות) מדי שבוע, מזה כשלוש שנים. מגיע מי שמתחבר, לפעמים יש מניין ולפעמים כמעט. בימי חג, וכך גם ביום כיפור, המועדון מוסב להיות בית הכנסת, ויש חברותא מרשימה. כוחו התומך של ההמון מאפשר ליחיד לשקוע בתחינתו, ולרכב במובן מסוים על הגל הקולקטיבי. כאשר כולם שרים, השירה פורצת וקלה יותר, וכאשר מה שעושים הוא מתפללים, קל יותר לשקוע בתפילה. כמי שרגיל לאתגר את עצמו בעיקר ביחידות, עבורי יש כאן יתרון במדיטציה קולקטיבית, בהזדמנות להתחבר יחדיו למקור אחד. לכן להתפלל יחדיו כל היום היה מזכך במיוחד.

ותוך כדי נתקלתי בטקסט שאולי ראיתיו בעבר, אך לא באמת. תוך כדי התחינה בה האדם מכיר בחסרונותיו ומודה בהם ומתנצל עליהם בפני בוראו: "..בראת בי פה ולשון ושנים וחיך וגרון, ונתת בהם כח לדבר בהם ... ובכח הדבור הבדלת את האדם מן הבהמה, ואפילו כבהמה לא הייתי, כי טמאתי פי בדברי נבלה, בלשון הרע, בשקרים, ליצנות, רכילות, מחלקת, מלבין פני חברו, מקלל את חברו, מתכבד בקלון חברו, דברי משא ומתן בשבת ויום טוב...
ומעבר להכרה הכללית, שכוח הדיבור שבנו שיכול לעשות טוב ואולי לכך נועד, ואנו משתמשים בו להרע – בלט לי במיוחד "דברי משא ומתן בשבת ויום טוב". עד כדי כך מדובר במעשה נבלה שצריך לציין מו"מ במפורש, במחיצת הדברים הקשים הקודמים לו? ובלטה לי ההפרדה היהודית בין העסקים לקדושה. ההכרה שבעולם העסקים ההתנהגות שונה מאשר האידיאל האנושי שאנו שואפים אליו, ושבו נדרשים דברים שאיננו מוכנים לעשות בשבת ויום טוב. ההפרדה מעצימה את השבת, שבה מיטהרים מעיסוקים יומיומיים ומטרדות החומר. אך ההפרדה גם מדגישה את המותר ביום שאינו שבת ויום טוב. שמשא ומתן הוא בעייתי מספיק שצריך לאוסרו בשבת והוא מגיע אפילו לרשימה המאוד קצרה ש"זכתה" להיכלל בתפילה.

יתכן שמדובר פשוט במעשה מותר בזמן אסור, קרי שכמו שאסור לכתוב בשבת אסור גם לנהל מו"מ עסקי. ויתכן שמדובר בהמחשה עד כמה דברים שנראים לנו קלים הם חמורים, ומדובר בעיקר ברשימת דברים שאנו שוגים בהם אפילו מבלי לשים לב, מבלי לתת לעצמנו דין וחשבון בעת עשייתם (תודה ליעל אדורם על רעיונות אלה). אך כמי שמלמד תורת המשחקים ומו"מ, בלט לי דווקא ההקשר של מו"מ כתהליך בו אנו מתחרים ביריבנו, מנסים לקבל לעצמנו יותר גם על חשבון כך שהוא יקבל פחות. משא ומתן הוא גם מאוד חיובי, מאפשר יצירת עוגה משותפת שגדולה ממה שיכול אדם ליצור לבדו, ובוודאי שהרבה עסקאות הן win-win. אך עדיין, השלב לו אנו בדרך מתכוונים במילים "משא ומתן" הוא של יריבות, של דוחף קצת-מושך קצת כדי להוציא את המיטב מהעסקה.

היהדות מקבלת את הצורך העסקי בניהול המשחק הזה בתוך כלליו, את הלגיטימיות של המלחמה באחר על המשאבים המשותפים. היא מגדירה אותו כעניין של חול, שאסור בשבת כי אין בו קדושה – ונראה לי שגם כעניין בעייתי, שהיחס בו לאחר הוא כאל אמצעי עבורי, רחוק מאוד מהקדושה עבורה נברא פי וגרוני.

אין לי מסקנה ברורה מניתוח זה. קשה בעיני שצריך לנהל עניינים בציבור בדרך של יריבות וצריך לחשוב אסטרטגית כדי להשיג יותר. ואולי האידיאל שלי אינו לוקח בחשבון את טבע האדם ומציאות חייו, ואי אפשר לחיות כל יום כאילו שבת. אך חשוב בעיני שבעת שמלמדים את תורת המשחקים ורוכשים מיומנות בחשיבה קדימה ותמרון האחר, גם להזכיר שהכלי אמור לשרת את בעליו. שזה שאפשר לדחוק אחר לפינה לא אומר שצריך לעשות זאת. מותר גם להרוויח פחות, ואז מרוויחים הרבה יותר.

שיחות על תורת המשחקים

שלום לכולם,
בעקבות משחק מו"מ בשיעור הראשון ב'תורת המשחקים' קיבלתי תגובות ושאלות בכיתה, וגם אחת למייל. אני משתף אתכם במכתב מהתלמיד, ואגיב אחריו. כולם מוזמנים לעשות שימוש בתגובות על מנת להוסיף נקודות מבט או תובנות מעניינות.
המשחק נוהל בדרך פשוטה: יש 100 נקודות לחלוקה בין צד א' (הכיתה) לבין צד ב' (אני). שני הצדדים רוצים כמה שיותר נקודות וצריכים להציע חלוקה שתתקבל על ידי הצד השני. אם חלוקה שהציע צד א' לא מתקבלת על ידי צד ב', בסיבוב הבא 'נעלמות' 10 נקודות, וצד ב' מציע חלוקה אחרת. כך מדמים עלויות עיסקה, שכל סיבוב במו"מ מבזבז זמן וכסף.
הסברתי בכיתה שה"פתרון" למשחק נעוץ בניתוח הסיבוב האחרון, וממנו השלכה למה כדאי לפניו, וכך אחורה על להצעה הראשונה, תהליך שכיניתי "אינדוקציה לאחור".

ועכשיו המכתב שקיבלתי:
מרכז הטענה שלי היא שהצדדים צריכים בטרם הם מגישים את ההצעות להבין למי יש יתרון מובנה. היתרון המובנה במשחק נובע מאלמנט אחד בלבד שפרט אליו הצדדים זהים (ואני מתעלם לרגע מכך שיש לנו אינטרסים שונים כי אנחנו קבוצה ואתה יחיד, לצורך העניין זה פחות רלוונטי). היתרון המובנה הוא שאנחנו צריכים להגיש הצעה ראשונים ואתה מגיש הצעה אחרון. התצורה הזו קובעת לך יתרון בסיסי במהלך האחרון ולכן גם יתרון בסיסי במשחק כולו – למה ? כיוון שאתה יכול להרגיש יותר בנוח לדרדר את המשחק לשלבים האחרונים שלו - ככול שמתקרבים לסוף אתה אומנם מצמצם את כמות הנקודות שלך, אבל הסיכון שלנו לקבל פחות (או ממש מעט) נקודות עולה משמעותית. כלומר ככול שהמשחק מתקדם שנינו אמנם מפסידים אבל פוטנציאל ההפסד שלנו הוא הרבה יותר גבוה משלך (כי בשלב האחרון אתה תוכל "לסחוט" אותנו 9/1).
מכאן, שאתה יודע שאנחנו נעדיף לגמור את המשחק כמה שיותר מהר ותוכל להציע הצעות שיותר מתאימות לך.
אנחנו הצענו 50/50 ואתה סירבת והצעת 49/41. זו לדעתי הצעה לא רציונאלית שכן עדיף היה לך לקבל את השלב הקודם (אני מניח שאם סירבת ל-50/50 אתה מאמין שאתה יכול לקבל יותר מ-50). לכן לדעתי הצעה רציונאלית מבחינתך היא 51/39.

מבחינתנו, אנחנו חייבים לשבור את ההיגיון שלך שמבוסס על העובדה שככול שאנחנו מתקרבים לסוף הכוח שלך גדל מול הכוח שלנו באופן יחסי ולכן הרצון שלנו לוותר גדל. הדרך היחידה לשבור את ההגיון הזה היא לשכנע אותך "לוותר" על היתרון שלך ולהסכים להצעה של -50/50 (אחוז!) כמה שיותר מהר. הדרך היחידה שאני רואה לעשות את זה היא להעלות באופן הדרגתי את הדרישה שלנו מולך (אולי אפילו לנסות ולגלם עליך את ההפסד של ה-10 בכל סיבוב). זו הדרך היחידה שלנו לשכנע אותך שלהעביר את המשחק לשלבים האחרונים שלו (שבו הכוח היחסי שלך גדול) לא תשתלם לך וגם להציב איום שאנחנו "משוגעים". המטרה היא לשבור את השיטה שבה אתה תמיד מקבל יותר ולנסות להעלים באמצעות איום את היתרון היחסי שלך.

לסיכום, העובדה שאתה בוחר אחרון לא רלוונטית רק למהלך האחרון אלא מקרינה אחורנית עד השלב הראשון של המשחק. לכן, אנחנו חייבים ליצור הגיון אחר שיגרום לך לרצות להתפשר כמה שיותר מהר.

צודק התלמיד בכך שהסיבוב האחרון חשוב, וטועה התלמיד בכך שכוחי בהכרח גדל ככל שמתקרבים לסוף.להיפך, בכל סיבוב אובדות 10 נקודות, ואם אנו רציונאליים כפי שהנחנו בתחילה, אין הבדל בין 10 נקודות (יחידות תועלת) בתחילת הדרך לבין 10 נקודות לקראת הסוף.
אותו דגש על רציונאליות גם מבטל את הניסיון להראות "שאנחנו משוגעים". הנחת הרציונאליות גורמת לי לחשוב שבסיבוב האחרון תקבלו כל הצעה עם ניקוד חיובי, שכן האלטרנטיבה היא לקבל אפס בסוף.כמובן, שבמציאות בני אדם אינם רציונאליים לגמרי, ובהחלט צפוי שמי שמציעים לו הצעה "מעליבה" או מי שנפגע מהתהליך, יסרבו להצעה גם אם יפסידו מכך כמה נקודות.
השורה התחתונה היא שאלת אמינות האיום המשתמע שלכם, והנחת הרציונאליות גורמת לי לסרב להאמין לאיום שתפגעו בעצמכם רק כדי לפגוע בי (מה שמראה כמה בלתי-מציאותית הנחה זו).וצודק התלמיד שסירובי בתחילה ל 50/50 היה לא רציונאלי. הוא נבע רק מרצון שהמשחק לא ייגמר כל כך מהר...

ומילה אחרונה על הערה של אחת התלמידות שאני מלמד אתכם להיות לא מוסריים. חס וחלילה. אבל כן נלמד על הפער בין המוסר לרציונל, ועל המחיר ששווה (וצריך!) לשלם בשמחה כדי להיות מוסרי...

בדרך לפרידה 3

מהי חולשה?

השבוע דנו בשאלת החולשה. תחילת השיעור בקריאת טקסט מהגמרא (מסכת ברכות, דף ה') אודות שני רבנים חשובים, תלמיד ומורה, כאשר התלמיד "חלש" והמורה בא לבקרו. כמו כל דיון תלמודי, כל מילה חשובה והתלבטנו קשות אם יש לראות במורה "הנכנס אליו" כמי שחודר בכוח ומפר את שלוות החולה, או מי שמכבד את תלמידו בכך שבא לביתו לסעוד אותו. שאלה גדולה, מילה קטנה, והתזכורת עבורנו היא עד כמה רגיש מצב המחלה, עד כמה נחוצה עדינות ורגישות, עד כמה החלש והחולה תלוי בסביבתו החודרת למרחב הפרטי שלו מתוך רצון לעזור, ולא תמיד עם התחשבות או הקשבה מלאה.

חני קרויזר מעמותת "ברוח" הובילה את הדיון ברגישות והקשבה, וסייעה לנו לחפור ברבדי הסיפור ולראות בכמה דרכים שונות ניתן לפרשו. העדינות והרגישות אינן מאפיינות את רבי יוחנן, המורה בסיפור. "חביבין עליך ייסורין" הוא אומר לתלמידו. וזה עונה "לא הם ולא שכרם". ומכאן נשאבנו לדיון אודות שכרה של המסכנות, האפשרות למניפולציה על הסביבה, תחושת הקורבנות – והכאב האמיתי של מי שחלש וגופו בוגד בו. סופו של הסיפור בכך שהמורה עוזר לתלמיד להשיל את חוליו ולקום ממיטתו, אך לא לפני שהתלמיד מושיט יד בעצמו. רצונו של התלמיד לקום הוא חלק הכרחי מיכולתו של המורה לסייע. כמו במציאות, ללא רצון האחד אין האחר יכול להגיע.

לראות את מגוון הפרשנויות האפשרי, חושף גם את הבחירה שלנו שמביאה אותנו לקרוא את הסיפור כך ולא אחרת. הקריאה הראשונה כוללת בחירה בלתי-מודעת, שאת אותותיה רואים אם מוכנים לראות שיש עוד אפשרויות, והפרשנות שנראתה לנו "נכונה" היא כזו בגלל משהו בתוכנו, ולא משהו בסיפור. התבוננות בפרשנות שאנו בוחרים מאפשרת לנו ללמוד את עצמנו, לראות את האוטומטים הפנימיים ואת ההתניות שאנו חיים תחתן.

אך יותר מכול בלטה המילה "חלש". בספרות היהודית המסורתית מדובר במילה נרדפת לחולי, אך עבורנו היא היוותה מפתח לדיון במשמעות החולשה – ויחסנו לחלש. מחלה מחלישה אדם, פיזית ונפשית. לרבים קשה להיחשף בחולשתם, והתוצאה הטרגית היא שחולים רבים מסתגרים, מתבודדים, וגוזרים על עצמם סבל נוסף. לרבים גם קשה לראות אחר בחולשתו, מה שגורם להם להירתע מהחולה, לחוש מבוכה, ולהשאיר את החולה מתבוסס בבדידותו. איך פורצים את המעגל? איך יודעים מתי לכבד רצון להיות לבד ומתי להמשיך ולדפוק בדלת, להתעקש כדי לעזור לאחר להתגבר על קשייו?

אך "חלש" הוא גם "חולש", מלשון "חולש על סביבתו" שמשקף דווקא חוזק, עוצמה. ולי בלט עד כמה זה שמחפש את נקודת היתרון, את הגובה החולש על הסביבה – מתאמץ כדי לייצר לעצמו חוזק. מי שחזק באמת, לא צריך לחלוש.

וכמה אנו מרשים לעצמנו להיות חלשים? ליאורה פרייס הובילה מדיטציה יפה בה ראינו את עצמנו חלשים, שוכבים במיטה, ואחרים הם הבאים לבקרנו. הזדמנות לראות איך אנו נראים חלשים בעיני עצמנו, ולמי אנו מרשים לבוא ולראותנו במסכנותנו.

עבורי הייתה זו התנסות עמוקה וכואבת. לא הצלחתי לדמיין את עצמי חלש. התאמצתי, וראיתי עד כמה אני מנסה לייצר את התמונה "הנכונה", עד כמה איני מרשה לעצמי לשקוע בסיפור. וכשנתבקשנו לראות את דלת החדר נפתחת ואת המבקר שהגיע – ראיתי שמכול האנשים (הרבים!) שאני אוהב ומרגיש קרוב אליהם, אף לא אחד יכול היה להיות לי משען אמיתי, כזה שרק אקבלו כעוזר לי, שלא אצטרך להתאים עצמי אליו, לשחק את "התפקיד הנכון" כשהוא נכנס לחדר. עד כדי כך אסור לי להיות חלש? עד כדי כך חשובה לי שליטה ותדמית? או שהצורך שיאהבו אותי משתלט על הלגיטימיות של להיות אמיתי, של לקבל את עצמי גם בחולשתי? ומה זה אומר על האופן בו אני שופט אחרים, שאני חושב שהם צריכים שאני אשחק תפקיד ולא יתמודדו איתי כפי שאני?

אחרי המדיטציה יצאנו בזוגות או שלשות לשתף, ולמדתי משהו. "הזר המטפל". הביטוי מוכר – רופא, אחות, אדם המגיע לעזור לא מהיכרות אלא ממקצוענות, ומאפשר לחולה לשחרר את התדמית ולהיות רק חולה. לא אב או אם, לא אח, אחות, או חבר, אפילו לא בן או בת – רק אדם חולה שמקבל טיפול ממי שמתמחה בכך, with no strings attached. והאידיאל שלי, של שילוב העזרה עם האהבה, אולי מתאים רק לפעמים. ואפילו אולי לא לי. וכמה צריך לכבד את הצורך של כל אחד ולהתאים לעצמו פתרון. לכבד את בחירתו, ולאו דווקא זו שהוא מביע במילים. להקשיב. וכמה זה קשה לבן או בת זוג לראות את יקירם מרשה לזר לעזור לו, ולהם לא?

ולבסוף נעמי סגל שיתפה אותנו באהבתה. אהבה פשוטה, ישירה, כובשת. חיוך אדיר, אמפתיה עצומה, אשה רגישה. והראתה לנו עד כמה כשהלב פתוח השאר הופך טפל.

אז איך מסייעים למי שחולה? ואיך תומכים במי שעולמו חרב עליו? קטונתי. אבל התחלנו. הכרנו את עצמנו עוד קצת. נגענו במה שכואב עוד קצת. הרשינו לעצמנו עוד קצת. וזה בוודאי יעזור.

בדרך לפרידה 2 - ליווי הנוטים למות ומשפחותיהם

סוער בקורס שלנו. רגיש ופגיע. המרצים והמשתתפים גם יחד עוסקים במוות, ובסבל שקודם לו, וזה מעלה אצל כל אחד את הכאבים הרדומים והלא כל כך רדומים של פרידות כואבות, של אהובים שאינם, ושל דברים שלא נאמרו. גם הפעם היו שני מרצים, יניב בן-שושן ושלומית קרן-עוזיאל. שניהם מטפלים ושניהם מביאים איתם עומק שבא מניסיון אישי כואב ושנים של התמודדות עם מצבים קשים. חשבתי הפעם לשתף בדרך אחרת, טלגרפית משהו. מטרתי כאן לחשוף את הנעשה בקורס כדי לאפשר למי שצריך, לדעת שיש איך להיעזר – וגם לאפשר למי שקורא להתמודד קצת עם עצמו בפנים. אם אנו עוסקים במוות, ובאמת מרשים לעצמנו להעמיק בו, אני מכינים עצמנו לקראתו. ואנו הופכים את עצמנו לקצת יותר מסוגלים להכיל אותו ולהיות שם בשביל מי שסופו קרב.

המשפחה הייתה מרכז הדיון בפגישה האחרונה. המשפחה כמי שסביב לחולה, וחברי המשפחה שצריכים עזרה, ליווי, וחיזוק לא פחות מהחולה עצמו. והמשפחה גם כיחידה שלמה אחת, לא רק אוסף של פרטים אלא גם מערכת אורגנית הנפרדת והגדולה מסך מרכיביה. במשפחה יש לא רק חברים, אלא גם תפקידים. וכשמישהו חולה, התפקידים מתערערים. הכל מתערער, השמיים נופלים, השיגרה מופרת – מי שהיה רגיל להיות חזק ומטפל הופך חלש, ומי שהיה רגיל להישען חייב לתמוך. ילדים שהיו רגילים להסעיר מקטינים עצמם כדי לפנות מקום לדבר החדש שנכנס הביתה – המחלה. ולא תמיד כל אחד מתאים לתפקיד החדש שלו, ולא תמיד מסתדר. ורבים. וכועסים. בזמן הכי קשה.

והחברים, שכנים, משפחה מורחבת – אלה רוצים לעזור ובעיקר מעודדים: "אל תדאגו, יהיה בסדר". "תהיו חזקים". ומה לגבי הצורך של המשפחה להיות חלשים, להישבר? מה כשבן או בת הזוג מדוכאים ומתוסכלים, ומה שהם שומעים מסביב זה "תהיה חזק בשבילו"? כולם רוצים לעזור ולא שמים לב שבעידודם הם מונעים את ביטוי הקושי והתסכול. וגם כך קשה לשתף בחולשה.

ברמה רחבה יותר, אותה תופעה מתרחשת במשפחה הקהילתית. בבית אחד יש חולה, ולידו בת זוג כואבת, שממש לא מתלהבת לשתף בחולשתה ולבקש עזרה, וחברים בישוב אפילו לא יודעים. ואם יודעים, לא יודעים מה לעשות. מה להגיד? איך לגשת?

והצורך שלנו לדבוק בחיים מקשה עלינו להיות במחיצתו של זה שמזכיר לנו שהם סופיים. קל אצלנו לארגן אוכל לשכנים, נתברכנו והתמזל מזלנו – לא בכל עיר יש תמיכה שכזו. אבל פתיחות רגשית, יכולת רק להיות-עם ולהקשיב, הכלה של הקושי והייאוש – זה קשה להשגה גם בישוב הקהילתי. ואלה שצריכים את העזרה הרבה פעמים לא מסוגלים לבקש ולא רוצים להגדיר עצמם כנזקקים.

היכולת לבקש עזרה דורשת גמישות וגדוּלה מצד הנעזר, ובעת ההלם וההתמודדות עם המחלה והשינויים המשפחתיים שסביב לה, גמישות זה מצרך יקר. בשורה התחתונה והפשוטה ביותר, מחלה מסכנת חיים היא מחלה משפחתית. ואצלנו הקהילה מסביב היא סביבה משפחתית, כך שהציפייה מעצמנו גבוהה.

וחשוב כל כך לזכור שלפעמים הפרה רוצה להיניק הרבה יותר מאשר רוצה העגל לינוק. לא כל אדם רוצה לשתף ברגשותיו, לא כולם רוצים להיחשף, ויש מי שמעדיף לכאוב בפרטיות. וכולנו הרוצים לעזור חודרים ומפירים ברגל גסה את המתחם העדין של מי שרק התחיל להתמודד עם הגבולות המשתנים.

כמו אשה בהריון שכל אחד פתאום מרגיש נוח להושיט יד לבטנה, כך המשפחה החולה מוצאת עצמה מתמודדת עם נתינה ושאלות שלאו דווקא מתאימות לה. וכל כך קשה לדעת איך לעזור נכון.

אז כמה טיפים/תובנות שקיבלנו: דיכאון הוא לגיטימי. מותר להתמוטט. הגיוני שהחיים מתפוצצים לרסיסים כשאהוב יקר בסכנה וכל מה שהיכרנו מתמוטט. והרצון של החברים מסביב לעזור קשור גם לצורך שלהם להיצמד לחיים. ואז מנסים לעודד קצת יותר מדי. ומצפים מהאחרים להתגבר קצת מהר מדי.

ויש חיים אחרי. והמשבר מוליד זהויות חדשות. כמו שהמחלה משנה תפקידים ומותחת גבולות, כך גם המוות מייצר הכרח בזהות חדשה. אחרי חיים שלמים ביחד, כחלק מזוג, צריך אדם פתאום למצוא את עצמו כיחיד. וזה לא קל.

ואין מילים לתאר את הכאב. אף פעם. והוא לא בהכרח עובר. ולא כל המשפחות מסתדרות. והחיים מורכבים.

ורבים חווים מסר כפול: תתגבר, אבל לא מהר מדי. אנשים מסביב לא רוצים לראות אדם מתאבל ללא סוף, אבל גם לא ממש מפרגנים כשהוא מנסה להוציא את עצמו מהכאב והבדידיות. ותמיד יש הרגשה שמסתכלים "כבר מסיבה? כבר בילויים? עוד לא עברה שנה...". שלא לדבר על מצב שאדם מנסה לבנות את עצמו וזוגיותו מחדש. וגם אם האחרים לא אומרים, זה לא מפריע לאדם לדמיין שאומרים...

ואין תשובות ברורות או פתרונות קלים. אבל יש מורכבות ועושר אנושיים, יש הזדמנות לבחינה מחדש, ויש פתח לרוחניות עמוקה. השאלה "למה זה קרה לי?" פורצת מבפנים ללא כל קשר לסטטיסטיקה ולהיגיון, והיא מושכת לשאול על אלוהים ולכעוס עליו, לפקפק בו, ולמצוא לו חליפים ושמות אחרים. אך הצורך להבין הוא בסיסי ועמוק כמו ההבנה שלא תמיד אפשר. והאדם נשאר תלוי בין לבין..

בדרך לפרידה - ליווי הנוטים למות

לאחרונה נפתח במשגב קורס המכשיר מתנדבים בקהילה לליווי של אנשים ומשפחות החווים מחלות מאיימות חיים. עצם איזכור נושא המוות, שלא לדבר על תהליך הגסיסה והסבל האישי והמשפחתי הכרוכים בכך, גורם לרבים רתיעה והיסגרות. הפחד הטבעי מהתמודדות עם סוף החיים מובן, ועדיין כואב לראות שאנשים הנאלצים לעבור זאת מוצאים את עצמם בודדים ומפוחדים. גם כשיש משפחה או חברים בשעות הקשות, לא תמיד אלה יודעים איך להתמודד, ואיך ללוות את אהובם בדרכו האחרונה. אשתף מעט מחוויות הקורס, בתקווה שקוראים המתמודדים עם מצבים דומים ימצאו בו השראה ועזרה, ושנשכיל יחדיו להפוך את חווית המוות לחלק מהחיים.

בשיעור האחרון היו שני מרצים, רב המועצה עוזיאל אליהו ומיכל וייס, שמלמדת במכון ת.ל.מ קורס "להיפרד בשלום" ומרצה ב"אחווה". הרב עוזיאל הביא מקורות מהספרות התורנית לשאלה איך ראוי לשוחח עם חולה אנוש על מחלתו ולדילמה הקשה של אמירת אמת לחולה – כאשר אותה אמת עלולה לרפות את ידיו. דווקא הדיון והמחלוקת הייתה העיקר, שכן הדיון הביא משתתפים לשתף מחוויות חייהם ומהקשיים עימם התמודדו. למשל מקרה של בן משפחה חולה שלא רוצה לדעת ולא רוצה לדבר על הסכנה לחיים, ועוגמת הנפש שחווים בני משפחה סביב לו, שאינם יכולים לדבר איתו או לידו על המוות המתקרב, ואינם מקבלים הזדמנות להתכונן ולהשלים עם הגזירה. מה שהחל כדיון תיאורטי/תורני הפך מהר מאוד לשיתוף עמוק ומרגש, כשמשתתפים שונים תרמו תובנות ודעות שונות. הלגיטימציה לשונוּת, לפלורליזם אמיתי, פתחה לבבות ועזרה להבין עד כמה קורס כזה חשוב באמת – ולא רק לחולים או מלוויהם, אלא דווקא לבני משפחה שמוצאים עצמם בין פטיש לסדן, בין פחד לרצון לעודד.

שאלה מרכזית שנדונה הייתה לגבי החובת לספר לחולה על הסכנה שבמחלתו והמוות הצפוי (או דווקא החובה להימנע מכך). פסקה אחת שדיברה אל לבי במיוחד עסקה במחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל. הראשונים דוגלים באמירת אמת קשה ונוקבת, ואילו האחרונים ב"עיגול פינות" והתחשבות ברגשות המקשיב, גם אם האמת נדחקת מעט הצידה (מסכת כתובות, דף יז עמ' א). השאלה אינה רק ביחס לחולים ומוות, אלא גם בקיצוניות השנייה של החיים – כיצד מברכים כלה ביום חופתה? האם אומרים לה כמה היא יפה גם אם האמת מעט שונה? כמובן שבחדר מלא באנשים פתוחים, רגישים, ובעלי יחסי אנוש מפותחים נמצאו פתרונות ביניים רבים, ועיקרם בחיפוש האמת הרלוונטית ולא זו המכאיבה. הרי יופייה של כלה אינו דווקא במאפיינים אובייקטיביים, וכלה ביום שמחתה יפה וזוהרת ללא קשר לתווי פניה – כך שתמיד יש במה לברך אותה ואיך להחמיא לה. אך זה עדיין פתרון קל, ונשארת השאלה הקשה והאמיתית – מה אם אין פתרון ביניים (למשל, אינה שמחה ואינה זוהרת) וחייבים לבחור בין אמת לשקר? אחרי הבאת דעות בית שמאי ובית הלל, עדיין בלטה סיומת הקטע שלכאורה אינה קשורה: "אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות". מה הקשר ומה הכוונה?

חשבתי אם כן על פירוש רלוונטי: בית שמאי מייצגים את הקשים והקפדנים, אומרי האמת הכאובה ויהי מה. אך אלה אינם רק אומרי אמת, אלא נצמדים דווקא לדרך מסוימת והיבט של האמת שמאפשר להם לדבוק ביושרם, גם על חשבון השומע שאינו מסוגל להכיל את אמירתם. הביטוי "תהא דעתם מעורבת עם הבריות" מכוון אולי לצורך להתגבר על ההיצמדות הפנימית לעקרונות ולאמונות "שלנו" ומהווה קריאה להבין שכל תקשורת היא אינטראקציה – יצירת דבר חדש שמערב את האומר והשומע, ומקבלת משמעות רק בשילבום של שני הצדדים. זה הנצמד לדעתו אולי נאמן לעצמו, אך אינו נותן לצרכיו של האחר לחדור - אינו באמת מתקשר, אלא מדקלם. "דעתם מעורבת עם הבריות" דורש שהאמת הנאמרת תיבנה משני הצדדים, שתהיה שם אמת לאומר ולשומע גם יחד – ולכך דרושה הקשבה אמיתית ועירוב דעות, הכַלת האחר ומציאת הדרך הנכונה לשני הצדדים (כאשר גם בן משפחה כואב הוא חלק מהמשוואה, ולא רק החולה עצמו).

ההקשבה האמיתית והכלת האחר,דורשים מהמלווה להקטין עצמו כדי לתת מקום לאחר להתבטא בו. כרעיון, מובן מאליו, ובוודאי שכך אצל משתתפים שכולם מגיעים עם רקע בטיפול/הקשבה/אמפתיה. עדיין, החוויה שעברנו בחלק של מיכל וייס הייתה המחשה חיה עד כמה רחוק ניתן להגיע. חווינו עוצמה אדירה של הקשבה אמיתית ולב פתוח כשמיכל פשוט שאבה אותנו מתוך עצמנו. אשה פשוטה, קטנה וענקית, שיודעת להסתכל ולהתקרב לדובר בצורה שממחישה יותר מכל תיאוריה עד כמה חשוב האדם שממול ועד כמה הרגע הנוכחי אמיתי ועמוק יותר מכל דיבור. היא דיברה על שלושה מעגלים, זה של האדם החולה (ולא רק מחלתו), המעגל המשפחתי, והמעגל הרפואי. אך בעיקר היא הראתה לנו לאן אפשר לכוון, איזה אדם אפשר להיות, ועד כמה אפשר ליצור מרחב לאחר להתבטא ולהתעניין בו באמת – מבלי לוותר על עימות, ומבלי לחפש נחמדות פושרת. קשה לכתוב אודות חוויה, ולכן רק אומר שפגשתי דמות מופת וראיתי לאן עוד עלי להתפתח. סיכמה זאת אחת המשתתפות בטרוניה שהשמיעה בסוף הערב – שלא יכול להיות שזה כל מה שנקבל ממיכל. העובדה שיש עוד כעשרים מרצים ומנחים בהמשך הקורס לא שינתה את התחושה שבלי מיכל אי אפשר...

ועדיין, הקורס עוסק ביכולת להכיל פרידה ומוות, ולקבל את השינוי הכרוך בחיים. תפקידנו לוודא שאנו גדולים מספיק כדי לתת מקום לאחרים, ומיושבים מספיק כדי לאפשר לאחרים לפרוק עלינו את זעמם ותיסכולם כשהשינויים הנדרשים מהם נראים להם גדולים מיכולתם. עד כמה נשכיל לאתגר את עצמנו ולהוציא מעצמנו יותר מאשר אנו רגילים, זו השאלה וזו המחויבות.