תקשורת ופסיכולוגיה - ויכוחים

שלום לכולם,

ראשית, תודה על התגובות המאלפות בשבוע שעבר. העזתם יפה לעשות, ועוד יותר - לשתף במה שעשיתם!
השבוע ארצה שתמשיכו עם התנהגויות שונות ומוזרות, וכן עם הרמת האשפה. כה לחי לעובדי התברואה שעושים את מלאכתנו קשה יותר! בואו נעשה את מלאכתם קלה יותר. שימו לב לדברים שנרתעתם מהם, שלא העזתם, וראו מה אתם מוכנים להעז כעת, הזדמנות להעמקה נוספת.
בנוסף, השבוע מתחילים להתווכח. המטרה אינה יצירת ויכוחים סתם, אלא חיזוק זמני של הנטייה הטבעית שלכם להתווכח או לעמוד על שלכם. שימו לב למצבים בהם מתחיל להתגלע ויכוח, או יש פוטנציאל לכזה. שימו לב לתגובה האוטומטית הרגילה שלכם, ונסו לחזק דווקא את הצד המתריס, זה שקשה לו לוותר, או חשוב לו להראות לאחר את טעותו (או להגן על עמדתכם).
הרשו לעצמכם הפעם להתווכח יותר מהרגיל, לעמוד יותר על זכותכם או עמדתכם, ושימו לב מה קל או קשה לכם בזה, וגם מה ההשפעות על הסביבה. מה קורה לצד השני בויכוח, מה קורה לאחרים שאולי מתבוננים או שותפים לאירוע.
אל תהפכו למלאכותיים להכעיס ואל תעשו שטויות. הכוונה היא להוסיף עוד קצת לוכחנות הטבעית שלכם, כל אחד ונקודת המוצא האישית שלו או שלה. הפעם, הוכחנות תהיה מודעת קצת יותר, שכן היא באה מבחירה, ולכן תהיה האפשרות להתבונן בה בצורה מעמיקה יותר מאשר במקרים בהם אתם באמת מעורבים רגשית ועסוקים יותר בלנצח או להוכיח.
הפעם, התווכחו יותר, אך לא עד הסוף. את הויכוח נסו לסיים (לאחר זמן, לא מיד) בויתור. הודו בטעות, הכירו באמת שיש גם בטענתו של הצד השני, התנצלו על צדקנות שלכם בויכוח. בעצם אתם מאמירים את הויכוח עצמו, מאריכים אותו ומקשים את עמדתכם - עד לסוף בו אתם מתקפלים ומתנצלים, נותנים לאחר לנצח.
שימרו על עצמכם ועל האחר - אל תפגעו באחרים או בכבודם, אבל גם אל תעשו להם את זה קל מדי. גם אל תקלו יתר על המידה על עצמכם - קל להסביר ש"הייתי צריך" להתווכח בתור שיעורי בית, קשה יותר באמת לנוע עם שטף הדברים ולהישאר בעמדה של מי שהתנצח באופן מיותר או מוגזם, והתנצל אחר כך. שימו לב ליכולת שלכם להכיל את האחר, לשים לב למה עובר עליו, ולא לברוח מהר מדי להסברים והצטדקויות. הרשו לתדמית שלכם להיות קצת פחות חשובה הפעם...
בתגובות - ספרו על חוויותיכם, גם המשך המטלות משבוע שעבר, וגם אלה החדשות. הרשו לעצמכם להתנסות כמה פעמים, בסיטואציות שונות, טרם שאתם באים לכתוב. והתאמנו הרבה - עד יום ג' בערב צריך כבר תגובה בבלוג...

תקשורת ופסיכולוגיה - על מוזרות ומודעות

שלום לכולם,
עברנו שיעור ראשון, וכעת אתם בוודאי מתמודדים עם שיעורי הבית שנתתי. חלקם אקדמיים והגיוניים (קריאת הפרק הראשון בספרו של גילברט, אתר האינטרנט של ניסוי הכלא בסטנפורד), וחלקם מעשיים ומוזרים, תרתי משמע.
ביקשתי מכם שני דברים: להתנהג שונה ומוזר. שונה - בסיטואציות בהן אתם עם אנשים מוכרים, להתנהג אחרת מהשיגרה, משהו אחר וחריג עבורכם. יכול להיות דבר פשוט כמו להזמין תה במקום קפה, סוכרזית במקום סוכר, או לסרב לראות תוכנית שבדרך כלל אתם ששים אליה. יכול להיות גם משהו ייחודי לכם, שאני לא מסוגל אפילו לדמיין. תתחילו בדברים קלים, ותאתגרו את עצמכם לדברים קשים קצת יותר. ביחנו את הגבולות שלכם.
מוזר - במקום ציבורי, משהו שעבורכם הוא חריג, וגם אחרים מסביב יסתכלו עליכם כמוזרים, קצת משוגעים. שימרו על גבולות, אל תזיקו, ואל תגיעו לבית משוגעים, אבל בהחלט נסו להעז, לחרוג מעבר לנוח ולמוכר - צאו מאיזור הנינוחות שלכם.
בשניהם, עשו זאת כמה פעמים, במקומות שונים עם אנשים שונים. שימו לב לתגובותיהם, ושימו לב גם לתגובות הפנימיות שלכם.
מה קשה לכם? מה קורה בפנים? איפה עולה הצורך לספר לאחרים, שלא יחשבו עליכם רע? עד כמה אתם מוכנים לוותר על התדמית, על האופן בו אחרים תופשים אתכם?
בתגובות לבלוג שתפו מה עשיתם, ובעיקר מה הרגשתם. מה העזתם ומה פחדתם, מה אנשים אמרו או עשו, ואיך הגבתם לזה. שימו לב ליכולת שלכם להתבונן במתרחש, גם כשאתם שחקנים באותה הצגה בה אתם מסתכלים.

חוץ מאלה, שני דברים: ראשית, רשימה של מאפיינים שהם בשיגרה שלכם, חלק מאיך שאתם רגילים להיות - ואיך דברים אלה גם מגבילים אתכם. שנית, סיירת ניקיון. כל פעם שמתקרבים לפח, מרימים משהו מהרצפה, מסדרים משהו שלא שייך לכם. עושים מעבר למה שאתם רגילים. גם כאן, שימו לב לתגובות של אחרים מסביב, להשפעה שיש למעשה עליכם ועל אחרים הרואים אתכם. וגם לגבי זה שתפו בבלוג.
ותיהנו מהתהליך... אם זה קל מדי, אתם לא מאתגרים את עצמכם מספיק, אבל אל תשכחו להינות מהמשחק, מההזדמנות לצאת מהשיגרה, מהדמות שהתרגלתם להיות.

פרשנות משפטית (ומעבר)

שלום לכולם,

כמה מילים על פרשנות משפטית, להוריד קצת את התיאוריה הגבוהה למציאות מובנת. דוורקין מדבר על הפרשנות הנכונה כזו המאירה את מושא הפרשנות באור הטוב ביותר. למה הוא מתכוון?
נניח שהחוק קובע שאסור לזרוק זבל ברחוב. מישהו נקנס על שזרק סיגריה ברחוב, וטען שלא מדובר בזבל. האם יש לפרש את המושג "זבל" ככולל סיגריות או לא? אם נניח שהחוק מיועד למנוע לכלוך ברחוב, זה מאוד תלוי בתפישה התרבותית השלטת, מה מהווה 'לכלוך'.

אם אנו חיים בתרבות בה סיגריות (בעיקר אלו שעושנו ונותר רק הבדל) נתפשות כמשהו המפריע לתפישה האסתטית של רוב הציבור, ברור שמדובר בזבל, ובדיוק כנגד זה חוקק החוק. אם אנו חיים בתרבות בה לא מייחסים חשיבות לדברים קטנים, וברור שבדל סיגריה אינו מהווה מטרד רציני, נאמר שהחוק מכוון דווקא להשלכת פסולת ממש – לשלוח את התושבים לפחי האשפה במקום השלכה למרכז הכביש, כפי שהיה נהוג פעם.

מהו לפרש באור הטוב ביותר? לראות בחוק חלק מיחידה שלמה, מערכת חברתית כוללת, בה המשמעות המיוחסת למילה 'זבל' כאן, גורמת לחוק להתאים היטב לשאר החוקים שהחברה חוקקה, ולנורמות חברתיות שולטות ומקובלות. חוק האוסר משהו שרוב הציבור חושב שאין איתו בעיה, הוא חוק פחות טוב מחוק שאוסר משהו שכולם חושבים שהוא פגום.
כך, פירוש באור הטוב ביותר דוחף אותנו לחפש את האפשרות הפרשנית שתגרום לנו להסתכל על חוק זה ולראות בו חוק מוצלח. מוצלחותו של חוק, לדעת דוורקין, קשורה למידת התאמתו לשאר החוקים.
מערכת משפטית בה מושג מקבל פרשנות אחת, גם אם מופיע בהקשרים שונים, מראה על לכידות לשונית, התאמה פנימית מבחינת השפה של מערכת המשפט כולה, ולא כל חוק כיחידה נפרדת. לכן, רכיב רלוונטי הוא ניסיון להתאים בין הפרשנות המוצעת כאן לבין משמעויות המונח 'זבל' כשהוא מופיע בחוקים אחרים.

בהקשר האנושי, אפשר ללכת עוד צעד מעבר לדוורקין. אם זוגתי אומרת לי ביוצאי לעבודה "קח איתך את הזבל", אפשר לראות בזה פקודה או בקשה. אם אראה בזה פקודה, מערכת היחסים בינינו נראית פחות טוב (בעיני) מאשר אם אראה בזה בקשה. לכן, בהיעדר סיבה אחרת, עדיף לראות בזה בקשה – וגם למלא אותה בחיוך.
אם אדע לחייך ולהגיד "אין בעיה מותק", חיינו הזוגיים יהיו טובים יותר מאשר אם אומר "קחי אותו את".
הפעולה שאני נוקט קשורה לפרשנות שאני נותן למילותיה. גם התגובה הרגשית, עוד לפני הפעולה הפיזית, קשורה לפרשנות. אם מפריע לי שפוקדים עלי, אתנגד ואכעס.

את הפרשנות שאנו נותנים למושגים אפשר לראות באופן בו אנחנו מגיבים אליהם. אם הייתה האמירה, ואני מוצא את עצמי מתכווץ ומתעצבן, סימן שהפרשנות לכיוון הפקודה הייתה דומיננטית אצלי. אם אני מסוגל לשים לב לפרשנות (האוטומטית) שאני נוקט, אולי אוכל גם לשנות אותה.
שינוי שכזה הוא מכוון עתיד, ושינוי פרשנויות פנימיות היא עבודה קשה וארוכת-טווח. אני מאוד מציע להתחיל בהסתכלות, ולהשאיר את פן השינוי להמשך.

שיעורי בית (שאשמח לשמוע איך הלכו) – הביטו בפרשנויות שאתם נוקטים, ושימו לב למקומות בהם יכולתם לנקוט בפרשנות אחרת. אל תנסו לשנות, אבל בהחלט שימו לב שהאופציה בה בחרתם לא הייתה היחידה, ושאלו את עצמכם מה עומד ביסודה – ומה היה משתנה אם הייתם בוחרים באחרת.

מבוא למשפטים

שלום לכולם,
דיברנו בכיתה על נושא הענישה וצדק. הפרדתי בין שני רכיבים של הענישה – המניעה וההחזרה (Retribution בלעז, אשמח לתרגום מוצלח יותר). במניעה אנו כוללים את מניעת אותו אדם מלבצע פשע נוסף (כליאה, שיקום) ואת הרתעתם של אחרים בבחינת "ייראו וייראו". אך מעבר לזאת, גם כשנוצר מצב בו מאוד מאוד קשה להאמין שהענישה תרתיע, רוב האנשים עדיין רוצים לראות עונש.
דוגמא קיצונית במיוחד לעניין זה ניתן למצוא במשפט אייכמן. לא ממש סביר שהוא אישית היה חוזר על המעשים, וגם מאוד קשה לטעון שהריגתו שנים אחר כך, היא שתרתיע אחרים השוקלים לבצע פשעים נגד האנושיות. אפילו חשבנו שאמצעים רגילים ירתיעו את אלה, יש להם הרבה יותר דרכים למות בשלב יותר מוקדם בקריירה הדיקטטורית שלהם. הפחד מהעמדה לדין לא יוסיף הרבה לשיקול אם לבצע את המעשה, או להימנע ממנו. כמובן שאין צורך להזכיר שהרבה מאוד אנשים ראו ורואים בהענשתו גם בנסיבות אלה, שאין בכך כל מניעה או הרתעה, דבר ראוי וחשוב.

אפשר כמובן לראות ביטויים חברתיים אחרים של הרצון הישיר בעונש, לא ככלי למניעה אלא רצוי ונכון כשלעצמו. גודל וצבע הכותרות כשמתגלה רצח נורא חדש, וכמות המלל המסתובבת סביב איזה עונש יקבל, או קיבל העבריין, או השאלות והכעס סביב איך יכול להיות שהוא לא יועמד כלל לדין.

בכל מקרה, הרצון הישיר בעונש קיים, והמלל סביבו מעניין. ניתן לתאר את אותו הדבר בשתי דרכים. חלק יסבירו שעבריין צריך להיענש כדי לעשות צדק, וחלק יאמרו שהרצון הישיר בעונש הוא בסך הכל רצון של בני אדם להסב סבל למישהו שפגע בהם. בעברית, נקמה.

השאלה היחידה המפרידה בין שתי הדעות, הוא מושג הצדק. "צדיק וטוב לו, רשע ורע לו" זה רעיון מאוד אינטואיטיבי ונשמע טוב. המציאות כמובן, לא תמיד כזו, וגם במקורותינו מסבירים שזה בכלל לא מובטח.

השאלה האמיתית היא אם הצדק כולל בהכרח גם את הניסיון האנושי לשפר את המצב – בלדאוג שרשע ורע לו.
בני אדם לקחו על עצמם את מלאכת עשיית הצדק, והפקידו בידי המערכת המשפטית את כוחה המרוכז של המדינה. כמו כל מערכת, גם זו פגומה ובלתי מושלמת. היא פועלת על סמך כללים, ומאדירה אותם. בקורס אנו לומדים חלק קטן מהם, ומדברים על מבנה המערכת, כיצד היא בנויה ומה מפעיל אותה. את בעיות הצדק לא נפתור, אבל נשים לב שהדגש כאן הוא לא אם משהו צודק או לא, אלא אם אנחנו כחברה אנושית צריכים להפעיל את מערכת הכללים והאכיפה שלנו כדי לטפל במשהו. ואם כן – כיצד.
לפעמים, ההתערבות עלולה להפריע יותר משהיא תעזור, וגם חוקיות בדברים אלה עלינו לחקור.

אבל תמיד נשים לב למינוח בו אנשים עושים שימוש - אם אחד אומר "צדק" הוא מבליע בתוך הטענה גם קונוטציה חיובית, ואם השני אומר "נקמה" זה עלול להיתפש כשלילי. בחירת המושגים לאו דווקא מקרית, וגם אם אינה מודעת, חשוב לשים לב אליה.

כשאנו ניגשים להבין את המערכת המשפטית, ואת השיקולים השונים המנחים אותה, אסור לנו להיצמד לאינטואיציות איתן באנו מהבית, אלא מטרתנו להעמיד הכל לבחינה מחודשת, למחשבה מחדש. חלק ממה שעוזר לנו לשים לב להטייה שלנו לכיוון זה או אחר, הוא להקשיב למילים בהן אנו עושים שימוש, ומה מובלע במילים אלו. מה שאינו נאמר במפורש, מה שנשאר כהנחה סמויה בטיעון, אינו זוכה לביקורת הישירה לה הוא זכאי – ומשאיר אותנו תקועים בחיפושנו אחר הבנה אמיתית. מטרתנו, כרגע בקורס אך בעיני הרבה מעבר לזה, היא לחשוף את אותן הנחות סמויות איתן אנו מסתובבים, ולבדוק אותן.

חלק נעשה ברכישת ידע חדש, היכרות מעמיקה יותר עם עולם המשפט, וחלק בתרגול ניתוח הדברים – העמקה והיתר לערעור על כל מה שחשבנו או סיפרו לנו. או כפי שראיתי זאת כתוב פעם: Don't believe everything you think

הרהורי כפירה

שלום לכולם,

בשיעור האחרון בניתוח כלכלי נשאלתי שאלה, ולא מאוד אהבתי את התשובה שנתתי. אנסה להרחיב קצת כאן. השאלה הייתה "אם באים לאקדמאי כמוך ומבקשים המלצה לגבי מה לעשות, כן או לא לגליזציה וכד', מה תענה?". השאלה באה על רקע הדיון במאמר 'הרהורי כפירה' ובגדול, תשובתי הייתה שתפקידי לא לתת המלצות מדיניות טובות יותר, אלא לעורר למחשבה ולוודא שלדיון יוכנסו עוד ועוד השפעות אגביות שיכולות להיות לכל מדיניות שתיושם.
אולי לא לגמרי ברור מה אם כך הטעם באקדמיה, או לפחות בגרסתי לאקדמיה. התשובה הישירה, המתבקשת, היא שככל שלומדים יותר את התחום – ככל שמכירים יותר את סוגי ההשפעות האפשריות, וככל שיודעים לעשות אנלוגיות טובות מתחומים אחרים בהם נוסתה הצעת מדיניות זו או אחרת – כך ניתן לשכלל את ההצעה, לשפר אותה, ולהשיג תוצאות טובות יותר.

אני חושב שבגדול תשובה זו נכונה, אבל אני רוצה לשים את הדגש על סייגיה, ומה היא מפספסת. הרעיון הכללי של ה- second best, עליו דיברנו בכיתה, הוא שאם המציאות אינה מושלמת ביותר ממימד אחד, אז שיפור אחד המימדים אינו מבטיח תוצאה כוללת יותר טובה, בשל ההשפעות על המימדים הבלתי-מושלמים האחרים. בדוגמת הסמים – לגליזציה של סם תוריד את ההוצאות של המלחמה בו (כולל פגיעה חברתית קשה, העמקת הגזענות והעוני, וכו') ותאפשר הסדרה של המסחר בו באופן שיקטין גם הוצאות אחרות (טיפול במכורים במקום כליאתם, מניעת חלק מהצורך בפשיעה שנועדה להשיג סם, ועוד). מנגד, הורדת מחיר הסם (כולל מחיר לא-כספי, כגון סיכון במעצר) בוודאי גם תגדיל את הביקוש לו.
השאלה כמה זה רע תלויה במספר המתמכרים החדשים שאנו יוצרים, לעומת מספר המשתמשים הלא-מכורים שאנו מאפשרים להם בחירה שאינה בהכרח מזיקה להם. כמובן שצריך לחשוב גם על הפניית המשאבים של מי שעד עכשיו התפרנס מהמלחמה בסמים, כמו יצרני וסוחרי הסם. יש שיגידו שיהיה פחות סחר בסמים, אבל יותר סחר בנשק, או בבני-אדם. יתכן.
בקיצור, רבים הנעלמים על הנודעים. אפילו הגורמים (החשובים!) שאנו יודעים למנות במחשבה ראשונה אינם ניתנים בקלות לכימות, וטעות קטנה לכאן או לשם עלולה להפוך את החישוב הראשוני שלנו למוטעה בעליל. מסקנתי היא כי האומר שיש תשובה נכונה וברורה, מתיימר לידע לא לו.

עדיין, מישהו צריך להחליט אם נלחמים בסמים או לא, כמו כל מדיניות אחרת. מטרת האקדמאי בעיני אינה לבחור מדיניות נכונה ולהסביר אותה, אלא לעורר את השאלות המהותיות שאחרים, הממהרים לטעון ליישום מסוים כנכון, עלולים להתעלם מהן.
במובן מסוים, זה מבטיח מדיניות טובה יותר, מכיוון שכאשר רוכשים מודעות להשפעות השונות, לבעיות המתעוררות, ניתן לטפל גם בהן. הפוליטיקאי השואל את האקדמאי מה לעשות, הרבה פעמים מגיע עם רעיון משלו, שהוא מחפש לו תימוכין ואסמכתא להתהדר בה. תפקידו של האקדמאי לפתח את כלי המחשבה שמאפשרים להסביר לפוליטיקאי על מה לא חשב, את הסייגים להצעה שלו.
בדרך זו הוא מבטיח שגם אם הרעיון המקורי ייושם, ייעשה כן בתשומת לב, בהתחשבות בכל האנשים והגורמים המושפעים מכך, או לפחות ביותר מהם.
יתכן גם שתוצאת שיחה כזו תשנה את הרעיון המקורי, או תיטע אחר במקומו. בעיני פחות חשוב מה עושים, ויותר חשוב איך.

המחשבה שלבעיות אנושיות וחברתיות רבות-פנים כל כך, יש פתרון אחד "נכון", נראית לי מוטעית. ממילא הצלחת הפתרון תלויה במידת שיתוף הפעולה שהוא מתקבל בחברה (ראו דוגמת איסור מכירת אלכוהול בארה"ב, מקור נחמד להשוואה).
ברמה הבסיסית יותר, התועלת המושגת משינוי חקיקה כזה או אחר נראה לי שולי לעומת התועלת המושגת מהבנה והקשבה לאחרים. אם ברמת המקרו קשה לנו לדעת מה טוב ממה, ברמת המיקרו אפשר להתמקד בינתיים בשיקולים אחרים.
אם כל אחד ישתדל להרבות עוד קצת בהקשבה וניסיון להיכנס לנעלי האחר, כל מדיניות שתהיה תיושם בדרך טובה יותר. אם יש שינויים לעשות, סביר שהם ברמת הפרט, בסביבתו הקרובה של כל אחד מאיתנו, כל אחד בעיסוקו. האקדמאי, עיסוקו ביצירת רעיונות וחיבורם, בבדיקת האופן בו הם מתיישבים עם שאר הידע הרלוונטי אודות העולם, וחיפוש אחר גילויים או הסברים שישפרו את הבנתנו את העולם. כלל לא ברור שהוא חייב לחשוב על יישום כלשהו, בין במדיניות ובין במשהו אחר. אם גרם, ולו במעט, להעמקת החשיבה - די בכך. האקדמאי שגם מלמד עושה כן עם תלמידיו, זה שכותב – עם קוראיו.

לאלה השופטים דברים לאור השפעתם הפרקטית, חשוב לשים לב מהו המעגל שאתם שמים סביב המוגדר על-ידכם 'פרקטי'. האם הקטנת ההוצאות הכספיות חשובה יותר משינוי גישה שיעורר הקשבה גבוהה יותר?

בעיני, עצם התהליך בו אנו עוזבים הכול ושוקעים לתוך הבנה מעמיקה של נושא כלשהו, מאפשר להשאיר מאחור את אישיותנו, את האינטרס העצמי וההיצמדות לדעה שהייתה לנו. גם אם לא יצא מכך דבר 'פרקטי' כלשהוא, זה מסע שחוזרים ממנו קצת מהורהרים יותר, פחות בטוחים בצדקתנו ויותר מקשיבים לעולם סביבנו.
נשמע לי טוב מספיק.

תפילה

אני קורא כעת על תפילה ועל נבואה, וחשבתי שבטוח שיש מבין מכרי ותלמידי מי שמבין את הנושא היטב ממני. ראו זאת, אם כן, כהזמנה לשיחה.

האופן שאני קולט את התפילה הוא שמדובר בהתאחדות. כאשר אדם רק מתפלל, אין דבר זולת הקדושה.

ישעיהו ליבוביץ' מדבר על הנבואה כדרגת האנושיות הגבוהה ביותר, המטרה אליה על כולנו לשאוף. התפילה, לעומת זאת, היא חובה. "מעולם לא התפללתי" אמר, במובן של "מעולם לא הייתה זו התפילה שלי, אלא רק זו שכולם צריכים לעשות". אצלו, ההבדל בין תפילה "שלי" לבין תפילת-חובה, הוא שהראשונה עוסקת בי, שמתי את עצמי במרכז. תפילה של "אנא עזור לי", שמבקשת מאלוהים שיבוא וישפר את מצבי, אינה עבודת-השם. אם אני עושה מה שמצווה עלי, לעומת זאת, מבלי להתעסק ב"מתאים לי" או "לא מתאים לי", אני עובד אותו – לא עבורי.

לי נראה שתפילה היא הזדמנות להתחברות, דווקא. לא סותר את דרכו בכלל, אלא שאם הכוונה מלאה, התפילה ממלאת את כל כולי, ואז עבודת השם היא חווית השם. דווקא בקיעת אותה הפרדה הסובבת כביכול את ה 'אני'.

כמי שלא גדל בסביבה של תפילה בכלל בכלל, ההיכרות היא חדשה עבורי, ובאה דווקא מכיוון היוגה והמדיטציה. העבודה על השקט הפנימי אינה שונה בהרבה מהעבודה על קידוש השם. או לפחות כך נראה לי.
אפשר לומר שהשקטת ה 'אני' היא אמצעי בפתיחת הדרך לאלוהים.
קל לי מאוד לדמיין את היוגי היהודי שמסביר שללא חיבור הגוף לנשימה ולרוח, איננו מכבדים כלל את יצירת האלוהים, את הגוף שנתן לנו. או שממילא הנשימה והרוח אינן כה נפרדות.
מרגע שאפשר להסכים על הדרך מבלי להסכים או לעסוק ברטוריקה הסובבת לה, אפשר ללכת ביחד. הכל קל יותר.

אני קצת מכיר את הויכוח בין ליטאים לחסידים, בעניין הדגש על תחושות וחוויות או עשייה רציונליסטית מלאה. ברור שיש כאן הדים גם לזה.

ליבוביץ' מתאר את הנבואה אצל הרמב"ם כפיסגת השאיפות האנושיות, והמטרה העיקרית בכל רגע ורגע של עבודת השם. במילים אחרות, היינו אומרים אולי שהעבודה הרוחנית הפנימית, הניקוי הפנימי, היא עניין לכל רגע ורגע.
בתפילה, ליבוביץ' מפריד בין "בשבילי" לבין "בשבילו". ברור לו לעומת זאת שכאשר אנו עושים זאת לגמרי בשבילו, אנו הם אלה הזוכים להיות איתו וכל השאר לא יכול להפריע לנו בכלל. איוב, לתפיסתו, הבין בסוף שהשאלה היא לא אם מגיע לו לסבול או לא, אלא שזה לא משנה. כשאתה עם אלוהים, אין סבל.

מסקנה דומה, אך בדרך מאוד שונה, הציע איתן דור-שב במאמר מאוד מאוד מומלץ: http://www.tchelet.org.il/download/magazine/tch18%20dor%20shav.pdf

אז ההבדל כמובן אינו רחוק כל כך.

עד כמה באמת מדובר בהשקטת ה 'אני', בקפיצה אל מעבר לו?

סרטון מאוד מאוד מומלץ: http://blog.ted.com/2008/03/jill_bolte_tayl.php

מדענית מוח שחוותה שבץ, וקיבלה את ההזדמנות הייחודית לחקור את המוח מבפנים. מספרת על חוויה שניתן לכנותה ההפרדה בין מוח ימין לשמאל, בין ראש לרגש, או פשוט הארה, או התגלות אלוהית. שווה (בעיקר מתיאור החוויה, בערך דקה 7). אמנם אנגלית, אבל אפשר להפעיל כיתוביות...
מחשבות? חוויות?

לימודי קיץ

סמסטר קיץ התחיל, ואיתו שלושה קורסים. משפט וכלכלה, קורס וגם סמינר, ותורת המשחקים. יש דברים המשותפים לכולם, ואשתמש ברשומה זו עבורם, ואתם מוזמנים גם להשתמש במקום לתגובות ככלי להבאת שאלות, הערות, ודיון כיתתי. מטרתי היא להפוך את הקורס ליותר מאשר פגישה של ארבע שעות פעם בשבוע, למשהו מעמיק יותר, שחושבים עליו גם בשאר הזמן, קוראים לקראתו, ומתעניינים בו.
אופטימי, אני יודע...

שני מושגים בסיסיים דיברנו עליהם במשפט וכלכלה: החצנות ועלויות עסקה. החצנות – ההשפעה שיש לפעולה שלי על אלה שבחוץ, על אחרים שטובתם אינה מעניינת אותי בהכרח (או לא באותה מידה כמו טובתי-שלי). עלויות עסקה – אותן עלויות המתבזבזות על עצם קשירת העסקה, או שימורה (הגנות חוזיות לדוגמא, או אמצעים לפיקוח על ביצועה). בתורת המשחקים דיברנו על דילמת האסיר ובעיות תיאום.
בכל המקרים יש הנחה יסודית שכל 'שחקן' (אדם, פירמה) שוקל את יתרונותיו וחסרונותיו, ובוחר את האופציה העדיפה לו לאור העדפותיו האישיות, שהן סובייקטיביות ויכולות להיות כל דבר. אנשים אחרים – ידאגו לעצמם.
הנחה זו, שהיא בעצם הנחת הרציונליות הצרה הנהוגה בניתוח הכלכלי הראשוני, תועמד אחר-כך לביקורת ונתחיל לשאול שאלות על העדפות חברתיות (אכפת לי מאחרים) והטיות קוגניטיביות (אני לא כל כך טוב בהבנת המצב או בשיפוט של מה יגרום לי אושר בעתיד). המאמר שלי על הסלולרי (שניהם, האמת) נותן בסיס לדיון בעניינים אלו, ונעסוק בנושא זה בכיתה.

בשני הסמינריונים המטרה היא לקרוא כמה מאמרים בסיסיים לתת רקע משותף, ולעבור מהר ככל האפשר לכיוונים אישיים, כשכל אחד יתקדם לקראת נושא העבודה הסמינריונית שלו, ובכיתה נספר מה מצאנו, מה למדנו, וגם מה לא הבנו. הקורס מובנה קצת יותר, כאשר אני אחראי על סדר הקריאה, וחלק מהמאמרים הם ללמידה אישית – לקרוא ולענות במבחן. בכל מקרה, תמיד ניתן לשאול שאלות לגבי מאמרים או פסקי דין שאתם קוראים, ולהשתמש בתגובות בבלוג כדי לקבל התייחסות ממני או מאחרים בכיתה (בחלק המתוקשב בעיקר).

בעיקר אני רוצה שתחשבו על דוגמאות מהחיים, רצוי משפטיות אך לא רק אלו, בהן העקרונות התיאורטיים שאנו מדברים עליהם בכיתה מתממשים. עד כמה החברה בה אנו חיים באמת מתבססת על רציונליות אגואיסטית כמו שמניחים כאן? עד כמה אנשים באמת חושבים קדימה ומתכננים נכון? עד כמה ראוי לעודד חברה בה אנשים רואים זה את זה כמקור לעסקה, של 'תן לי ואתן לך' ? ועד כמה המשפט משפיע על דברים אלה?

העבודה הסמינריונית

קיבלתי שאלות לגבי הסמינריון, מה אמור להיות כלול בו, איך צריך שיהיה בנוי.
קשה לתת הכוונה ספציפית לעבודה שמראש אמורה להיות מאוד אישית, אבל אנסה.

העבודה הכתובה אמורה להיות יומן-מסע, תיאור שלכם את הדרך המחקרית שעשיתם כדי לרדת לעומקה של סוגיה מסוימת. הקורא צריך ראשית מבוא, שיסביר לו את תיחום הבעיה – מה בתחום הסמינר הנוכחי ומה לא ייבדק בו. תחילת המבוא הקשר כללי, באיזו סוגיה מדובר ומה הרלוונטיות שלה מבחינה משפטית וכלכלית, ואחר-כך נותנים הסבר ברור למה מוקד הדיון, מהי הבעיה או השאלה שבחרתם להתעמק בה. זאת עדיף להסביר על ידי הגדרת שאלת מחקר ברורה, משפט עיקרי שבסופו סימן שאלה - שהעבודה הנוכחית מהווה את ניסיונכם לענות עליה.

לאחר מכן התוו שלד לעבודה, הסבירו מה ייכנס באיזה פרק, ובאופן כללי תנו לקורא מפת דרכים, שיידע לאן הולכים. זה עוזר לקורא, וגם מונע מצב בו הוא עסוק בשאלות או התנגדויות – כשמסבירים מראש שהדברים יקבלו מענה, אפשר להירגע ולהתמקד בדיון הנוכחי.

לאחר המבוא, הביאו סקירת ספרות. דיון במאמרים היסודיים בתחום, 6-8 שאתם נכנסים לעומקם במפורש, והתייחסות כללית לאלה שקראתם ועזרו, אך אין לכם משהו ספציפי להביא מהם או להתווכח איתם.
תפקיד סקירת הספרות להראות שאתם בקיאים בחומר, וגם להראות את הבסיס עליו אתם בונים. התפקיד שלכם הוא לבנות מהלבנים שהם הניחו בניינים חדשים.

לב העבודה הוא הדיון. שילוב בין המאמרים שסקרתם, ויכוח איתם, ושילוב טיעונים שאתם חשבתם עליהם והם לא. שימו לב שתפקידכם למצוא אם מישהו טען את הדברים לפניכם, הסתכל על הדברים מהזווית הזו. אם אתם מוצאים זה טוב, אפשר לבנות עליהם. לא חייבים לקבל כל מה שכתבו לפניכם כנכון, בידקו את הדברים, העלו ספקות, וחישבו על הדברים בעצמכם.
מטרת הדיון לברר את הסוגיה, ולהעשיר את הבנתנו את העולם. טוב שתתעמקו בשאלה קטנה מאשר תרחיבו על נושא גדול, והתוצאה תהיה שטחית.
אם אתם כותבים בתורת המשחקים, הדיון יכול להיות מודל שאתם מביאים לסיטואציה, טיעון שתופעה חברתית מסוימת ניתנת להבנה יותר טובה דרך משחק. חישבו על המאמר הראשון שקראנו, tragedy of the commons, ואיך הארדין שם מנסה לרדת לשורש גידול האוכלוסין דרך אנלוגיה של דילמת האסיר. איך אותו משחק שימש להבנת תופעה מאוד שונה – היעלמות המרעה המשותף באנגליה. הרעיון הוא למצוא כמה משחקים שעוזרים להבין סיטואציה, כאשר יכול להיות שאותה סיטואציה תזכה לפתרונות שונים, אם נחשוב עליה בתור דוגמא למשחקים שונים.
אפשר לפתח מודל משלכם, משחק הנבנה לתנאי המצב אותו בוחנים, ואפשר להשתמש במודל קיים ולשנות בו רכיב או שניים. לראות מה קורה אם משנים הנחת-יסוד מסוימת, ואילו מהן חיוניות למסקנה. אידיאלית, תנתחו בעיה משפטית אחת ממספר זוויות, תוך שימוש בכמה משחקים שלמדנו בכיתה. מאמרים רלוונטיים יכולים להיות כאלו שניתחו מצב דומה, או כאלו המציעים תובנה הרלוונטית לכאן.

כמובן שבסוף צריך סיכום, מה השגנו ומה לא. אילו שאלות פתוחות נותרו, ואילו כיווני-חשיבה חדשים נוצרו. מה למדנו שלא ידענו קודם, ומה נראה כעת אחרת.

באופן כללי, ראו את תפקידכם כמתן יד לקורא, והובלתו במהלך הדיון. צפו את שאלותיו, את טיעוני-הנגד שיעלה, העלו אתם את כולם, ותנו להם מענה. אל תתנו לדעה קדומה שיש לכם בנושא לקלקל את טוהר הניתוח, מטרתנו להתקרב לאמת, לא לשכנע מישהו אחר בצידקתנו.
יש דוגמאות לעבודות טובות באתר התקשוב, ואתם מוזמנים להשתמש בבלוג ככלי לשאלות והתייעצויות גם ביניכם, לא רק איתי.
חפשו בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות', ותראו מספר רשומות שכתבתי כדי לעזור בעניין זה.

על מוחלטות החזקה החלוטה

'הסיפור הגדול' בדיני ההסדרים הכובלים, הוא היחס בין הניתוח הכלכלי של ההסדר – הבנת השפעתו הצפויה – לבין הכלל הברור, האוסר הסדרים כובלים זולת אם קיבלו פטור או אישור. 2(א) מול 2(ב), כאילו שזה עניין פשוט. ההלכה ברורה, 2(ב) נותן רשימה של חזקות חלוטות ואין צורך לבחון בהן השפעה תחרותית.

המציאות מורכבת יותר, כאשר בפועל אין אכיפה של החזקה החלוטה, והמקרים שמגיעים לבית המשפט זוכים לטיפול גמיש מאוד – לפי מידת השפעתם על התחרות. בפועל, בתי המשפט מפעילים פרשנות מצמצמת במיוחד (שטרן) או תכליתית ורחבה ללא גבול (א.מ. חניות) - העיקר לא להגיע לתוצאות שאינן ראויות בעיניהם.

וטוב שכך, ידוע שהחיסרון הגדול של חזקות חלוטות הוא שהן תופעלנה במקרים שאין כלל בעיה הדורשת פתרון, אלא במקרה אחד הצדדים נהנה מכלל שעובד לטובתו. בדיני ההגבלים זה קורה בעיקר כשצד להסדר כובל נזכר שבעצם אינו חייב למלא את התחייבותו, והוא יכול לטעון לבטלות החוזה. לו היה חל 2(א) בלבד, היה צורך להראות שמדובר בהסדר בעייתי, אך אם חל 2(ב) קל לכפור בחיובים לרוב.

אז בית המשפט קבע כלל של חזקה חלוטה (או עיגן מציאות קיימת, לומר את האמת), ומצא את עצמו מתעסק עם צדדים חוזיים שמבקשים לברוח מהסדר מסחרי ביניהם, שבינו לבין דיני ההגבלים אין דבר.

אך אולי שווה להסתכל מעבר לדיני ההגבלים, לרעיון של קביעת חזקה חלוטה, או לשימוש בכללים 'סגורים' אל מול עקרונות הניתנים לפירוש והתאמה. עולם המשפט קובע כללים לרוב, בכדי להבהיר ולהתריע, וגם כדי לתת טיפול שוויוני, אובייקטיבי, ניטראלי. אלא שבשם הכלל הברור, מקבלים כלל גרוע, וכשבתי משפט אינם רוצים בתוצאה גרועה – מקבלים פרשנות יצירתית במיוחד.

דומה הדבר לניסיון לחסום צינור מים. כשהלחץ חזק, סגירת פתח אחד רק תוביל לפתיחת אחר. וכמו בצינור, כדאי לצפות שהפרץ ייצא ממקום פחות מבוקר, וכנראה מזיק יותר.

בימים אלו מונחת על שולחן הכנסת הצעת חוק שתשנה את ס' 2, אך לא תשנה את מתכונת החזקה החלוטה. זו תמשיך לחול בהסכמים 'בין מתחרים', מונח שבוודאי יזכה אותנו בתלי תילים של פרשנות, מה גם שההגדרה הכלכלית עשירה מספיק כדי לאפשר חילוקי דעות לרוב. לכאורה, עניין פשוט ומדיד, אך בפועל, בעולם רווי גווני-ביניים ושווקים השלובים זה בזה, המקום הבא להתווכח עליו.
השאלה העקרונית, האם ראויה חזקה חלוטה אצלנו, בעיקר בתחום המוצהר כמכוון-כלכלית, דורשת ליבון נוסף.
השאלה העקרונית עוד יותר, עד כמה אנו באמת רוצים לכוון למערכת של כללים, נוקשה וסגורה, מול מתן שיקול דעת לשופטים שאנו סומכים עליהם, גם היא דורשת דיון.

במה אישית

ביקשו ממני לבוא לדבר ב'במה אישית', וביקשו כותרת. בחרתי - 'על הקושי המוסרי שבהוראת המשפטים', מאיפה זה בא?
העבודה העיקרית שלנו היא להכשיר עורכי דין. לא בטוח שתוספת עורכי דין עושה טוב לחברה, כמו שלא בטוח שללמוד עריכת דין, ועוד יותר לעסוק בעריכת דין, עושה טוב ליחיד.
הרבה לוחמנות, הרבה ויכוח, התעקשות על פרטים, ועמידה על זכויות.

אנחנו חושבים שהזכויות שלנו הן כל כך חשובות. שכל כך טוב שיש לנו אותן, שצריך לעמוד עליהן. זה נכון שהן טובות, אם הן מגינות עלינו מעריצות של מישהו אחר – לכן נוצרו. הזכויות האנושיות שאנחנו מצפים שמערכת המשפט תגן עליהן, נוצרו בידי בני אדם כדי להתגונן מעריצים. ממלך שיכול לעשות מה שהוא רוצה, ושורה ארוכה של פקידים שפועלים בשמו, או בעזרת כוחו.

במישור האזרחי, זכויות מגינות עלינו מעריצות של שכנינו – הגיאוגרפיים, העסקיים, או בכל אינטראקציה אחרת. אם מישהו פוגע בזכות שלנו, יש לאן ללכת כדי לקבל הגנה. חוסך את הצורך ללכת מכות. אבל גם את הצורך ליישב את העניינים לבד. מונע כוח, אבל גם דיבור. כשכועסים על השכן, ומגיעים לבית משפט, סימן שהקהילתיות כשלה. וגם היכולת האישית לוותר.

הבעיה היא שכשמגדירים זכויות, כשכותבים אותן ושמים אותן על הבמה, אנשים נצמדים לזכות, רואים בה פתאום מטרה בפני עצמה. אם פוגעים בזכויותיי, אני אמור להגן עליהן – כאילו שיש להן חיים ומעמד משלהן. שוכחים לפעמים שהן באו לשרת אותנו, ולא להיפך.

כשהייתי עם בני ביום הורים בכיתה ד', בארצות הברית, המורה אמר והדגיש – "תשאל אותי, ואל תוותר. יש לך זכות לדעת". על המילה זכות חזר כמה פעמים, והיה ברור שמאוד אכפת לו שהילד ידע, וגם ידע שמותר וצריך לשאול כשלא מבינים.
הצרה היא שזכות, כמו שלמדנו בטבלת הופילד, כרוכה בחובה על אחר, מישהו שאמור לממש את הזכות. גם חירות כורכת חובה לאחר – חובה לא לפגוע בה.
הדגש הזה של החובה הוא הבעייתי בעיני. כשמערכת יחסים בין מורה שרוצה ללמד, שבאמת אכפת לו, וילד שאמור להיות תלמידו – גם במצב כל כך אידילי צריך לחשוב על "חייב", שהמורה יענה לילד כי הוא חייב? אם ממילא הוא רוצה, אם כל כך אכפת לו שהוא מדגיש שמותר לשאול – מה משרתת החובה כאן?

בצבא נתן לי פעם מפקד לקחת תפוזים מהשק, אחרי פעילות. אמרתי תודה, והוא הסביר לי – "בצבא אין תודה". "אייל – תגיד, זה שלי?". כמובן שלא, השק של הצבא, לכן מה פתאום אני אומר תודה. אבל מיגור התודה הוא לא בהכרח רעיון טוב. גם אם הכול נכון, למשוך לכיוון של "מגיע" ו"חייב" מקטין את המרחב להכרת תודה. לעשייה אנושית יפה, שטוב לעשות, וטוב להודות.

כעורכי דין אתם פועלים במפעל המייצר זכויות ומגן על זכויות. עוסקים כל הזמן ב"חייב" ו"מגיע". לאנשים שעומדים על זכויותיהם קשה באותו הזמן לזכור הכרת תודה. הם עסוקים בויכוח, בכעס, ורוצים כמה שיותר. זה נכון בסכסוך שכנים שהתחיל בכעס (ורוצים כמה שיותר נקמה, או הכרה של המערכת שאני הוא הצודק), וזה נכון בסכסוך עסקי – שנלחמים על עוגה קטנה, כל אחד מגן בחירוף על חלקו, ושני הצדדים חושבים שמגיע להם יותר.

במערכת כזו קל לשכוח אנושיות, הכרת תודה, ויתור. קל להתפתות לעולם של 'יותר ויותר', בין אם הוא חומרי, סטטוס, או דרך אחרת לספק את תשוקות האגו ולהרגיש חשובים ומוצלחים.

בעיני משימתנו האנושית היא להיטיב ככל האפשר. אם יש לנו תמונה של איך העולם צריך להיראות, מה האידיאלי - להיות ככל האפשר כאלה, כדי לחיות טוב ולהעביר טוב לסביבתנו. הדברים בהם אנו מתעסקים משפיעים עלינו, ולהכין עוד עורכי דין, לשלוח לעולם הזה עוד אנשים שמתעסקים בויכוחים ומלחמות זה דבר שלחלוטין לא מובן לי מאליו. זה הקושי המוסרי. האם אני עושה טוב לסביבתי? האם אני עושה טוב לאלה שעוברים דרכי? בזה אנו אמורים להתעסק

על שחיטתן של פרות קדושות

הדיון בשיעור 'שיטות מחקר' השבוע העלה את הנושא של פרות קדושות. כנראה קשור לעובדה שדיברנו על עבודת סמינריון בעניין לגליזציה של הזנות. השורה התחתונה היא פשוטה: פרות קדושות נועדות לשחיטה. רעיונות שנצמדים אליהם יותר מדי מתחילים להבאיש, כמו ניסיון לאחוז חזק מדי בכל יצור חי. במסגרת המחקר המשפטי, אנו עוסקים ברעיונות, רובם לגבי ה'נכון' וה-'לא נכון' של איך ראוי לנהל חברת בני אדם. כחברה, נראה שיש לנו צורך להאמין מאוד חזק שמה שאנחנו עושים הוא הנכון, וחשובה לנו השגת האמת. עד שהשגנו אותה. אז מתחיל לפעול היצר המעוניין לשמר אותה, ודרך האמונה בה - את צידקת מעשינו.

הכל מצוין, עד שיצר השימור מעוור אותנו לפגמים שברעיון, למקומות שכלל לא בטוח שהאמת בהם הושגה. לגיטימי וטוב לשאוף לאמת ולנסות להשתמש במה שלמדנו כדי לנהל את החברה יותר טוב. אך כשאנחנו מתאהבים ברעיונות של עצמנו, או באלו של אחרים שבחרנו לאמץ, קשה לנו יותר למצוא את המקומות שניתן עוד לשפר, שניתן לחשוב אחרת. אלו בדיוק המקומות שמחקר אמור לחשוף, להראות את האפשרות לקיומם.

'פרה קדושה' היא רעיון שאסור לפקפק בו. במיעוט המקרים, מצהירים על כך בגלוי. ברוב המקרים רק בדיעבד שמים לב שהתנגדנו לספק, או לזה שהטיל ספק ברעיון. במקרים רבים, פשוט לא חשבנו על כך שאנו מאמצים עמדה שאינה ממש הכרחית. ייתכן שהיא הנכונה, אך ייתכן גם שלא. ובכל מקרה, לא בהכרח אנו חייבים 'דעה' בעניין, עמדה של כן או לא.
חלקכם כותבים עבודות או סמינרים. כאשר אתם ניגשים לחקור רעיון, חפשו את הפרות הקדושות הכרוכות בו. מה נלקח כמובן מאליו על ידי האחרים העוסקים בו – ושאלו אם באמת חייבים להניח שזה כך. אין זה קשור לדעתכם בעניין, מותר להיות בעד או נגד, או כלום – אבל לכולנו מותר לבדוק. להעמיק ולשאול דווקא על הדברים שאנחנו לוקחים כמובן מאליו, ולראות מה קורה אם מנסים הפוך.

דבר אחד חשוב מאוד לזכור: שחיטתן של פרות קדושות היא מלאכה מקודשת גם כן. לכל אחד קל לבוא ולהטיל רפש, לזלזל. המטרה היא העמדה של רעיון/עמדה/טיעון על במה, וניתוחה בעדינות ובכבוד. אם רעיון מקובל ברבים, סימן שהרבה אנשים נבונים וטובים ראו בו ערך. אולי יש מה לשפר או ללמוד, אך גם כשמוותרים על רעיון עושים זאת במכובדות. בפירגון לאלה שתומכים בו, ואולי אף נצמדים אליו, והבנה מה הוא משרת, כיצד ניתן להצדיק אותו, במה הוא טוב.
וחשוב לזכור שחלק מן האנשים נפגעים כשמפקפקים ברעיונות הטובים שלהם, בדעתם. גם להם לפרגן, ולקבל את זכותם להמשיך ולראות את העולם דרך המשקפיים שבחרו.

ומותר גם להחליף משקפיים.

הגבלים עסקיים

מקום להערות והארות לקראת הדיון בכיתה ואחריו.
אוסיף כאן מדי פעם תגובות עם הנחיות ביחס לקורס וחומר הקריאה, ואתם מוזמנים להוסיף שאלות והתייחסויות משלכם.

יום השואה

יש בעיני מעט טעם לפגם, לבוא ללמד ביום השואה. לעשות אותו רגיל זה לא נכון, ולא מכבד. מצד שני, לא בטוח שהדרך לכבד היא דווקא בהימנעות מהחיים. יש שיאמרו להיפך – דווקא היום ללמד, ללמוד, לעבוד, לחיות. גם אבוי לנו אם הזיכרון והלימוד מהשואה הוא עניין של יום אחד בשנה בלבד.

ובכלל, נתברכנו בהרבה דברים להצטער עליהם.

השואה התאפשרה בגלל רוע, ובגלל יכולת של הרבה מאוד אנשים לעשות את ההפרדה בין עצמם ושכמותם, לבין 'אחרים'. כשההפרדה חזקה, אפשר לשמור את האנושיות ל'שכמותנו' ולהתייחס ל'אחרים' כאמצעי בלבד, או כמכשלות בדרך להשגת מה ש'אנחנו' צריכים. הדינמיקה הזו מוכרת לגבי יהודים, צוענים, כושים, ועוד רבים וטובים.
דבר אחד בטוח אפשר ללמוד מהיום הזה – חובתנו האישית לשמור על ספקנות, על אנושיות בסיסית. הימנעות מקבלת קטגוריות מוחלטות שבהם חלק 'בפנים' וחלק 'בחוץ'. אם כל אחד מאיתנו זוכר שהוא רק חלק מאוד קטן ממה שקורה כאן, קל יותר לראות שגם אחרים כך.

העולם לא מסתובב סביב 'עושה לי טוב' או 'עושה לי רע'. בכלל לא בטוח שה'אני' הזה שאנו שמים במרכז, אכן הוא העיקר. לפחות, די ברור שהעולם מורכב מהרבה אנשים, שכל אחד הוא מרכז עולמו, והמיקום שלנו בתוך הסיפור הזה די מקרי. במבט מלמעלה, או מבחוץ, קצת מצחיק שכל אחד מתרגש כל כך מעולמו, ושוכח שהוא רק אחד מבין הרבה מאוד. אז אנשים מתאגדים בקבוצות, ומתחילים לדבר ב'אנחנו'.

יש בזה טוב, ובוודאי עוזר ומנחם, אך כדאי להיזהר במה זה אומר על היחס שלנו לאלה שבחוץ, ל'הם'.

לדעתי חובתנו ביום השואה לשאול את עצמנו שאלות. מה היה אם הייתי שם. מה אעשה כשיגיעו אלי נסיבות שאני בכלל לא יכול לדמיין היום.
מעבר לשאלות היפותטיות, חשוב לבחון את מה אנו עושים היום. לא להיצמד להגדרות הגדולות, אלא להסתכל כיצד הן מיתרגמות לארועים הקטנים של החיים. אנחנו והם זה לא רק בין עמים או תרבויות. אנחנו והם זה גם ביני לבין ההוא שנובר בפח האשפה, שקשה לי לדמיין את עצמי כמוהו ולכן קל לי להפריד בינינו. קל להישאר בעולמי ולעבור ליד שלו כאילו הוא לא קיים.

גם לא חייבים ללכת רחוק, זה ביני והעולם שמוקף במכונית שלי, וההוא – שנוהג במכונית לידי. שלפעמים טועה או מגזים, ואנו ממהרים לשפוט אותו. לפעמים להתרגז ולעשות דווקא. לסכן את שנינו.
אולי אם נזכור בכל רגע כמה האנושיות שבירה, כמה רחוק אפשר ללכת בויתור עליה, נשים לב יותר לשמר אותה בשלמותה ככל האפשר. לנשום עמוק יותר ולקחת עוד רגע כדי לכלול את אלו שלידנו בעולם שלנו. לראות אותם כחשובים.

משפט יפה ששמעתי: האמונה אינה נמדדת במה אתה חושב או אומר. אם אתה רוצה לדעת במה אתה מאמין – הסתכל במה שאתה עושה.

תקשורת ופסיכולוגיה

שלום לכולם,
ראשית שיהיה לכולנו פסח שמח וטוב, הזדמנות לביעור חמץ פנימי וחיצוני.

לגבי הסמינריון – משאלות של חלקכם נראה לי שכדאי לתת עוד הסבר קצר על המצופה מכם.
ראשית, חיזרו וקיראו את מה שהופיע בבלוג תחת התווית 'עבודות סמינריוניות'. גם מה שמיועד לעבודות מחקריות יעזור לכם. גם 'תקשורת ופסיכולוגיה-סיכום הסמינר' כמובן רלוונטי ויזכיר נשכחות.

השונה בעבודה זו, המוגדרת 'סמינר עיוני', הוא שאנו פחות הולכים לשאלת מחקר אחת, שעליה מנסים לענות, ויותר מתרחבים, דיון אישי-מלומד בנושא שקראנו עליו. סקירת ספרות מורחבת, עם דיון אישי. גם האופן בו למדנו בכיתה, המיקוד במתרחש בתוך עצמנו, שונה מהנהוג בסמינריונים, ואני רוצה שהבדל זה יורגש בעבודה.

זו עבודה אישית. תרתי משמע.

איך מתחילים? לוקחים נושא מהמגוון העצום שיכול להיכנס בהגדרה של משהו בפסיכולוגיה של האדם, באופן בו הוא מתקשר החוצה את מה שקורה בפנים, שמשפיע על הליך משפטי. כלשהו.
רק תנאי אחד חשוב – שהנושא יהיה משהו שאתם מבררים עבור עצמכם. משהו מהאופן שבו אתם מתנהלים, דילמה מטרידה, התנהגות מעצבנת - ותחקרו אותו. הולכים לחפש איך המומחים מתייחסים לנושא, מה שיש לאלו שחוקרים את התנהגות האדם לומר, ומחברים לאופן שזה יכול להשפיע עליכם כעורכי דין, כתובעים או נתבעים, כשופטים, כחשודים הנמצאים בתא המעצר.
סקירת הספרות היא בעצם מיפוי הנושא ומציאת דיונים לגביו. היישום הוא מנקודת מבט אישית – מה זה אומר עלי. כפי שאני, או כפי שהייתי לו הייתי במצבם של אלה עליהם כותבים.

אחרי שקראתם והתפרשתם, כשנראה לכם שיש לכם כל כך הרבה כיוונים שלא ברור איך לכתוב את זה בעבודה אחת – בואו אלי. נדבר.

שיטות מחקר

שלום לכולם,

מכיון שבשיעור הספקנו מעט מהביקורות האפשריות, והעצות המועילות, לגבי המאמר 'רטוריקה כלכלית', אני פותח את הרשומה להמשך הדיון. אשמח לשמוע עוד, ולתת למרחב הבלוג להיות המשך לדיון הכיתתי. כך נוכל להעמיק בדברים שהזמן הקצר (ולפעמים המבוכה) לא איפשרו את העלאתם בכיתה.
אתחיל במה שהתפלאתי לא לשמוע מאחרים – איך מאמר הדן בשני סעיפים ספציפיים מפקנ"ז, אינו מביא אותם כלשונם? האם לא ראוי שהקוראים יקבלו הזדמנות להתרשם ישירות ממה אפשר ואי-אפשר במסגרת סעיפים 44 ו- 74? אולי נגלה אז שעצם ההגדרה של צו מניעה כסעד מיידי במקרי מטרד, אינה הכרחית כלל, ומדובר בהפעלת שק"ד שיפוטי במסווה של 'אין ברירה' ?

לעניין שיעורי הבית לפעם הבאה, ביקשתי לקרוא את חלקים א' ב' במאמר של אורן גזל (עד ולא כולל החלק האמפירי, המתאר את מדגם ההחלטות השיפוטיות שנבדקו), ולמצוא באינטרנט דיון שערך בנושא בבלוג בו הציג את תמצית הממצאים, והתמודד עם טיעונים של חלק מהמגיבים. השאלה עליה אני רוצה שתחשבו, היא מה הייתם מצפים לראות במאמר עצמו כדי שהממצאים המתוארים יהיו אמינים עליכם, והתשובות לביקורות שהועלו – טובות?
מעבר לכך, שימו לב לאופן בניית סקירת הספרות. במה מאריכים ובמה מקצרים, איזה סוג של הפניות ניתן למצוא שם, מה מטרת הסקירה – והאם היא משיגה מטרה זו?